הסדר הסמלי מתעכב כי אין הסכמה של ויתור על הדמיוני, ואנחנו טובעים בשנאה ובהרס. כוחנות ללא דיאלוג. פרנויות ללא אחריות. העם היהודי הצליח להרגיש רדוף גם בתוך המדינה שלו. הטראומה ההיסטורית והחזרתיות שלה הצליחו להחזיר להווה את הסצנות מזמן עבר ולהפוך את החלום לסיוט חוזר.

"שונאים אותם", "שונאים אותנו", ואפשר לקרוא לשוטרים אנטישמים, ללא שום בקרה. ה"לא נשכח ולא נסלח" מקבל מהדורה חוזרת מתוך השלכה פראית של עבר להווה. גם הערבים הם נאצים, והעולם, אם הוא מבקר את ההצהרות של המנהיגים הישראלים, בטח אנטישמי ושונא ישראל.

יש שחרדים ודואגים תמיד בגלל מה שיכול לקרות, יש אלה שמנופחים מרגש עליונות כי הם מרגישים עם נבחר, ויש את אלה המחפשים מדינה כמקום לחיות ולהיות בו, עם שפה ותרבות משותפת, חופשיים מאמונות מוחלטות. הם מבקשים לממש את הרצון החופשי שלהם. חופשיים ולאו דווקא חילונים.

יש הדואגים בגלל מה שיכול לקרות, יש המנופחים מרגש עליונות כי מרגישים עם נבחר, ויש את המחפשים מקום לחיות בו, עם שפה ותרבות משותפת, חופשיים מאמונות מוחלטות. חופשיים ולאו דווקא חילונים

עכשיו, בזמן של הפיכה, אין ניצחון, אבל יש הזדמנות לשיקום של עומק הקרע, שיקום בשביל להקים מדינה ללא פנטזיה של איחוד. השגיאות נעשו, עכשיו למען המדינה חייבים לחשוב אזרחות. פנינו לעתיד לסיפור חדש עם סדר חדש. נפרד מהרעיון של שבטיות.

כבר לא נוכל לומר שיהיה בסדר, כי ללא סדר לא יהיה בסדר.

לכולם יש אחריות על הדפורמה הזאת שהולכת ונופלת עלינו כי לא רצינו לדעת ולא רצינו לעשות. בורות. הבנו שהיינו בשיתוק מתוך התנפחות של אמונה יהודית מוחלטת ששיתקה אותנו. מסרנו למאמינים את הדגל וחשבנו שזה יכול להצליח ללא מעורבות מצדנו.

עכשיו הדגל נעשה של כולנו, גם בתל אביב יש לאום.

יהודים בחרו להם כל מיני מדינות אחרות בשביל להתקיים והם מתקיימים יפה מאוד, אין צורך בחבל ארץ מיתולוגי כדי להרגיש יהודי. היהודי שבחר לחיות בגבולות של ישראל בחר במדינה.

מדינה צריכה רפואה, מערכת חינוך, בית משפט וגם צבא והייטק ולא רק אמונות, צריכה ענפים ולא רק שורשים, ולא תיקון בדיעבד של עוול היסטורי שמשקיע בשליחויות של נוער לפולין. ישראל היא כבר לא ארץ מקלט. והחיילים לא נלחמים על המו-רשת, רשת שתופסת את היהודים כדי לתת להם מקלט.

הבנו שהיינו בשיתוק. מסרנו למאמינים את הדגל וחשבנו שזה יכול להצליח ללא מעורבות מצדנו. עכשיו הדגל נעשה של כולנו, גם בתל אביב יש לאום

עם חופשי מפרות קדושות לא היה מתבלבל וכבר מזמן היה נלחם על הפרדה בין דת ומדינה, אבל כולנו הרגשנו איזה טאבו ואשמה מול הרצון החופשי הזה. לא העזנו לצעוק "מספיק ודי" לחוק האל. רבים מאוד התבלבלו כשהכותל עבר לידינו – אם הכותל נמצא בידינו אז למה שלא נבקש\ניקח לעצמנו עוד? פתאום זה הפך להיות ערך.

כולנו סובייקטים במשפחות ובתרבות ובמסורת, זה מעשיר אותנו עד שהופכים לעבדים של  האמונה וכך אנו מאבדים את המדינה. משועבדים למשפטים אנכרוניסטים. מגיע אלינו איזה פורום "קהלת" שרק בגלל השם אנחנו חייבים לכבד, כנראה. וכך נתקענו.

אנו ממשיכים לכבד את הרבנים כאילו הם דמויות נעלות, לקבל תנ"ך כאות הכרה בסיום הצבא, להסתובב עם תעודת זהות יהודית למרות שבתעודת הזהות כבר כתובה אזרחות ישראלית, ולהמשיך בפולחן ברית של מילה החרוטה בבשר, כדי שכולנו נהיה דומים לאבותינו.

סיפור מבלבל, האלוהים האחד, שחדר לעצמות ומכתיב אמונות שאינן מתאימות למדינה.

רפורמה שהיא דפורמה, עיוות, מזמינה לרגרסיות למה שהיה ולא ל"אהיה אשר אהיה".

הגיע הזמן גם להשתחרר מחוק השבות שלא תקף כבר כי יהודים לא נרדפים בעולם כדרך קבע, ואם רוצים לחיות פה כבר לא מספיק שאמא הייתה יהודייה. ישראל היא מדינה ולא מקלט חירום. אם אדם רוצה לחיות כאן כאזרח, המדינה תאפשר לו, לא מתוך חובה אלא מתוך רצון, לא בהתחזקות הגזע, אלא בהתחזקות האומה – או מה?

עם חופשי מפרות קדושות לא היה מתבלבל וכבר מזמן היה נלחם על הפרדה בין דת ומדינה. אבל כולנו הרגשנו איזה טאבו ואשמה מול הרצון החופשי הזה. לא העזנו לצעוק "מספיק ודי" לחוק אלוהים

חובשים וכובשים וחופשיים ישראלים – המדינה הזאת מאפשרת כרגע לכולם להשמיע קול, קול ולא נבואה ולא כפייה, קול של תשוקה וחלום לעתיד של הידברות למען הסכמים.

פה מדברים עברית.

וגם דיאלקטים שונים של ערבית, ולדינו ואמהרית. ויידיש. שומעים גם אנגלית וצרפתית, וספרדית וגרמנית. ועם כל שפה – תרבות אחרת, מאכלים ומוזיקה אחרת.

להיות עם חופשי. ללא מסמנים יבשים של שמאל וימין, רק נשאר לנו ללכת ישר.

לכל גוף יש ימין ושמאל, זה של כולנו, אז איך נתגבר על השנאה הזאת שמככבת כאילו אפשר ללא הצד השני?

רק כשנגיע לעמדה הדיכאונית לפי הפסיכואנליטיקאית מלני קליין, נבין ששמאל וימין הם שני צדדים של אותו השלם, נצטרך לחיות עם שני הצדדים, למצוא חיבור אפשרי בתוכנו, ולהתאבל כדי להשלים עם מה שאפשרי. אבל זה יבוא אחרי התפכחות ומעשה – חציית הרוביקון של חרדה מהקדוש.

סרבנות במקרה הזה פירושה לסרב להסכים לחיות כאילו יש אמת אחת. בינתיים השנאה גורמת לנו לשקוע בעמדה "סכיזופרנואידית", עם פיצול ושנאה של האחד נגד השני, עד שיבוא זמן ונוכל להתאבל ולהשלים ולקבל את האפשרי.

מחכה לנו בדרך עוד הרבה תוהו ובוהו, כאוס ובלבול.

סרבנות כאן היא סירוב להסכים לחיות כאילו יש אמת אחת. בינתיים השנאה גורמת לנו לשקוע בעמדה "סכיזופרנואידית", עם פיצול ושנאה הדדית, עד שיבוא זמן ונוכל להתאבל ולהשלים ולקבל את האפשרי

בעמדה הדכאונית  האובייקט הוא חשוב. כדאי לדאוג לו ולא להרוס אותו. האובייקט שלנו הוא המדינה ומוטב לרצות לשמור עליה.

יש שמדברים על עזיבה, פוחדים, נגעלים, מתביישים.

עזיבה היא אופציה לא כל כך מוצלחת כי היא לא נובעת מרצון ללכת לאפשרות טובה יותר. זה לעזוב את האובייקט ולא משום שהולכים למקום טוב יותר. עזיבה היא לא התמודדות עם הדיכאון; עזיבה היא ויתור על האובייקט. והוויתור הוא לפעמים קטיעה. אני מציעה הליכה במקום עזיבה, לך לך למקום טוב יותר, תלכו – אל תעזבו.

איך חוצים את השנאה? בתהליך פסיכואנליטי ובכל תהליך של שינוי והמרה, כשהסדר שמגדיר טוב ורע מתערער, חייבים לעבור לשלב של כאוס, של אי ודאות וחוסר יציבות ומועקה. מועקה רבה כי הריק עצום, וקרע. אנחנו מפוצלים, אנחנו קרועים, אין טוב ורע, אין ימין ושמאל, אנחנו קרועים בתוכנו, שואלים ומחפשים. מועקה עמוקה, סדקים ועצב ודכאון.

השנאה היא שלב לפני הצער. השנאה מביאה למלחמה עד שמבינים שימין ושמאל הם בדיאלקטיקה, צדדים התלויים אחד בשני. צריך אומץ ואורך רוח. בתהליך פסיכואנליטי, כשמוכנים לעבוד ולא להמציא פתרון מיידי וקוסמטי, השינוי מתרחש, פתאום רואים את המוצא האפשרי.

איך חוצים את השנאה? בתהליך פסיכואנליטי ובכל תהליך של שינוי והמרה, כשהסדר שמגדיר טוב ורע מתערער, חייבים לעבור לשלב של כאוס, של אי ודאות וחוסר יציבות ומועקה

"אנחנו" ו"הם", כל קבוצה עם הכוח שלה, הכוח נמצא במה שכל קבוצה יודעת לעשות, אבל ביחד, ללא טפילות וללא אחדות, אלא עם חדות דיבור. כי אנחנו לא אחים ולא אחיות, נצטרך להיות שבת אחרים גם יחד,  אין לנו את אותה האמא ולא את אותו אבא, גם לא אותם הגנים. אנחנו אזרחים במדינה לכל אזרחיה. וזה מספיק טוב.

אנה גלמן היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לאקאנינית. היא מדריכה ומנחה סמינרים ומרצה על פסיכואנליזה ועל פוליטיקה של הפסיכואנליזה בזמננו.