גרשום שלום חזה לפני כמאה שנה את ההתנגשות הישראלית הנוכחית, ונבואתו היא גם פתח אפשרי לפתרון. האחריות מונחת לפתחם של הישראלים הליברלים, וליכולתם לדרוש חזקה מחודשת על היהדות.
1. הר הגעש
במכתב מפורסם משנת 1926 לפרנץ רוזנצוויג, כותב גרשום שלום אזהרה חמורה. הוא מביט בצמיחת הציונות ובהחייאת השפה העברית, שני מפעלי חיים מפוארים, ובמקום לחגוג את תקומת העם ולשון הקודש, הוא חרד.
"...סכנה אחרת.. מאיימת עלינו, סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה. מה תהיה התוצאה של "עכשוו" העברית? האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו? אכן, האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת. חילון של שפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד".
חרדה זו של שלום איננה חרדה מהכוחות הפועלים בזירה האקטואלית של תקופתו, לא מפני הערבים באזור הוא חושש, ואפילו לא מפני מעצמות העולם, גרשום שלום חושש מפני העברית.
חרדה זו של שלום איננה חרדה מהכוחות הפועלים בזירה האקטואלית של תקופתו, לא מפני הערבים באזור הוא חושש, ואפילו לא מפני מעצמות העולם, גרשום שלום חושש מפני העברית
בהמשך אותו מכתב מפורסם, הוא זועק באוזני רוזנצוויג כי הפרויקט הציוני מתהלך על ספו של הר געש בעיניים עצומות. זוהי לא מטאפורה בעלמא, אלא תיאור של מצב רוחני מחד ואובייקטיבי מאידך. לשיטתו של שלום, העברית מכילה בתוכה חומר נפץ רוחני, יסודות קמאיים ועתיקים אשר עומדים להרים ראש במוקדם או במאוחר, ואיש לא מישיר מבט אליהם.
לשיטתו של שלום, לא רק כי לא ניתן לרוקן את העברית מתוכנה הרדיקלי ולהפוך אותה לשפה רגילה בין השפות, אלא שהמשך העיסוק בה רק מקרב את רגע הפיצוץ, את רגע המפגש בין העתיק והקיצוני ובין העיוורון והיומיומיות. העברתה אל הדורות הבאים ללא מודעות, היא קלות דעת והפקרות בלתי נתפסת, כזו שמטילה אחריות מוסרית על הדור המבוגר.
"אם נמסור לילדינו את השפה שנמסרה לנו, אם אנחנו דור המעבר נחייה בקרבם את שפת הסתרים הישנה על מנת שתתגלה להם מחדש – האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה, נגד דובריה?".
2. על הדתי והמודחק
נדמה כי דבריו של שלום יכולים להיתפס באופן מופשט, כמעט מיסטי, וכי כיצד יכולה שפה להתפרץ, ובאיזה אופן תוכל לפנות כנגד דובריה?
ניתן להבין את טענתו של שלום באופן בהיר יותר דווקא מתוך תיאוריו את הרגעים הבודדים בהם עולה השפה ומגלה את פרצופה;
"לפעמים נחרדים אנו עכשיו למשמע מילה אחת מתחום האמונה בנאום חסר חשיבות של פלוני נואם, גם כשמלה זו נועדה אולי לנחם אותנו. העברית הזאת היא הרת פורענות".
לשיטתו של שלום, לא רק לא ניתן לרוקן את העברית מתוכנה הרדיקלי ולהפוך אותה לשפה רגילה בין השפות, אלא שהמשך העיסוק בה רק מקרב את רגע הפיצוץ, רגע המפגש בין העתיק והקיצוני ובין העיוורון והיומיומיות
על פי שלום, השפה העברית איננה מערכת כלים פשוטה אשר משמשת לדיבור על העולם. היחס בינה ובין המציאות הוא דו-צדדי, וככזה הוא סופח אליו אלפי שנות היסטוריה.
ספיחה זו מטעינה את השפה באנרגיה עצומה, ואין זה משנה האם אתה מאמין במושא האנרגיה הזו או לא. השפה היא מעין תת מודע דתי, אמוני והיסטורי אשר מקודד ומכיל אינספור תקוות, רגשות, כמיהות וצמא, ובתקופת חייו של שלום, עמד לצאת לפועל כמפעל פוליטי.
אשליית חילונה של השפה מסוכנת לא משום שהיא בלתי אפשרית, אלא בשל המורכבות והסכנות הטמונות בה, מורכבויות אשר לא מקבלות מענה. נאיביות לשונית זו מותירה את היהודי הציוני עילג, עיוור וחסר מודעות, תוך שהוא מתעסק עם הכוחות העתיקים ביותר בעולם. חוסר ראות זה חמור אף יותר משום שהוא מפגיש בין עולמות רוח ורגש עמוסים לעייפה, ובין אירוע פיזי ופרגמטי יוצא דופן. שלום מביט ולפניו מונחים חבית אבק שריפה עצומה, ומצת רב עוצמה, בדרכם להיפגש.
"שפה מורכבת משמות, עוצמת השפה צרורה בשם, והתהום שלה חתומה בו. לאחר שהשבענו את השמות העתיקים יום אחר יום, שוב אין אנו יכולים להרחיק את כוחותיהם. עוררנו אותם, והם יופיעו, שהרי השבענו אותם בעוצמה רבה מאד".
הנאיביות הלשונית מותירה את היהודי הציוני עילג, עיוור וחסר מודעות, כשהוא מתעסק עם הכוחות העתיקים בעולם. חוסר הראות חמור במיוחד כי הוא מפגיש בין עולמות רוח ורגש עמוסים ובין אירוע פיזי ופרגמטי חריג
עד לפני זמן לא רב היה עלי להסביר ארוכות למה מתכוון שלום, ועל אילו סכנות מדובר. דו שיח היה מתנהל סביב שאלות מטאפיזיות ובלשניות, ותאוריות סבוכות היו מתחקות אחר תרחיש האימים האפוקליפטי אשר מתואר במכתב. בתקופה זו, לעומת זאת, עלי רק לבקש מכם, קוראי שורות אלו, להביט החוצה מן החלון או להציץ במהדורת החדשות האחרונה.
נבואתו של גרשום שלום מתרחשת מול עינינו. לא קוריוז יש כאן, ובטח שלא טקסט מעורר מחשבה בעלמא, החיזיון הנבואי של שלום מתרחש ברחובות ובמסדרונות הכנסת, בגבעות יהודה ושומרון וברחובות תל אביב.
ההיצמדות של חלק מישראלים אל קרקע מקודשת, בכל מחיר, ההתנגשות בין תפיסות טהרניות לתפיסות אוניברסליות ואפילו השיח על הפרדת יהודה וישראל (שאפילו לא מנסה להסתיר את מקורות ההשראה שלו) מהדהדים סוגיות עתיקות החוזרות על עצמן במחזור הדם היהודי שוב ושוב. ועל אף שהחיכוך גובר, והפחד ממלחמת אחים (עוד זיכרון יהודי עתיק) מרחף מעלינו, עדיין ממשיכים אנחנו להלך בעיניים עצומות.
2. לבנות גדר על שפת הר הגעש
כאשר ניצבים אנחנו עין בעין מול הכוחות הקמאיים האלה, בעת בה הם מתגלמים בהצעות חוק, בתמיכה בפעילות לא מוסרית ובקרע פנימי בעם, ולאור הבנה זו – קשה לתמוך בתנועה המאמינה כי פרוצדורת חלוקה פשוטה (אשר משמשת אף היא כגלגול חוזר של תופעה יהודית היסטורית בעלת סוף מר) תוכל לשמור אותם מפניהם ו"להחזיר את הנורמליות".
נבואתו של גרשום שלום מתרחשת מול עינינו. לא קוריוז יש כאן, ובטח שלא טקסט מעורר מחשבה בעלמא, החיזיון הנבואי של שלום מתרחש ברחובות ובמסדרונות הכנסת, בגבעות יו"ש וברחובות ת"א
רעיון החלוקה רואה בקיצוניות דתית באג לא מתוכנן במערכת, מקרה מצער אשר הסתנן אל תוך יהדות חדשה, ליברלית וסטרילית, ועליהם מוטלת המשימה לדחוק אותו החוצה מתוכנו כדי לשוב אל הנורמליות המבורכת.
אלא שדבריו של שלום, כמעט מאה שנה לפני זמננו, חושפים את הבורות הנוחה היושבת בתשתית תפיסה זו. בחירתו להתמקד בשפה העברית עצמה, ולא במסורת או בדת, מראה כי ההיבטים הקמאיים והעודפות הרוחנית היושבים בתשתית הקיום היהודי לא נעלמים כאשר מפסיקים את הריטואלים הדתיים, אלא ממשיכים אל תוך מחזור הדם הלאומי דרך המילים עצמן, דרך אבני היסוד של המדינה והחברה.
החייאת השפה העברית עצמה והחזרה אל האדמה הן פעולות בעלות השפעה והשלכות בלתי נתפסות על ההיסטוריה היהודית. בלי להבין כי הבחירה הבסיסית הזו היא רדיקלית ביותר, לא נוכל להתמודד עם הכוחות שעוררנו.
3. הדחקה רוחנית, הדחקה פוליטית
בפשטות, גרשום שלום טוען כי היהדות כתרבות, כהיסטוריה וכדת, היא תופעה נפלאה ומפחידה בעת ובעונה אחת. היא מכילה כוחות מדהימים ומטענים רוחניים עצומים, יחד עם היבטים רדיקלים וקיצוניות לאומית ודתית. לא ניתן להפריד בין הכוחות, כפי שלא ניתן להפריד בין המודע לתת המודע, או בין האגו לאיד בשפתו של פרויד.
היהדות מכילה כוחות מדהימים ומטענים רוחניים עצומים, יחד עם היבטים רדיקלים וקיצוניות לאומית ודתית. לא ניתן להפריד בין הכוחות, כפי שלא ניתן להפריד בין המודע לתת המודע או בין האגו לאיד בשפת פרויד
האחריות הראשונה המוטלת לפתחו של היהודי הציוני, היא לפקוח את עיניו. להישיר מבט אל העוצמה הטמונה בפרויקט המכונה מדינת ישראל, יחד עם הסכנות והקושי הנמצאים גם הם כאן.
אצבע זו מופנית דווקא אל מי שטוענים כי "ידיהם לא שפכו את הדם הזה", אל אותם היהודים אשר בעת שהקימו את המדינה, מסרו את "מפתחות היהדות" אל הקהילה הדתית או החרדית, והתמסרו רק אל ההיבט הדמוקרטי, כאילו ניתן להבחין ביניהם באופן מובהק.
ייתכן כי דווקא שפה זרה יכולה להציע לנו את המפתח הדרוש לנו. המונח האמריקאי הנפוץ "Reclaiming", כלומר, ניכוס מחדש, דרישה מחדש, מאפשר לאדם היהודי הליברלי לחשוב במונחים של חיבור, בד בבד עם עמידה על עקרונותיו ותפיסת עולמו. פעולת הדרישה מחדש מחייבת אותו לקחת אחריות, לפעול באקטיביות מסוימת, אך אין זו אקטיביות של דחיפה, אלא דווקא של חיבוק, של אימוץ.
קריאה זו לקבלת אחריות איננה הפניית אצבע של אשמה, אלא של תחינה ללקיחת אחריות. קולו של גרשום שלום דורש להפסיק את העלמת העין, לשבור את מעגל הקסמים בו היהדות היא נחלתה של קבוצה סגורה, אשר עושה בה כרצונה, וכאשר אותו ציבור נחשף אל מה שנותר ממנה הוא מנתק כל קשר וכך מותיר אותה לחסדי אותה הקבוצה. התנועה של האימוץ מזכירה לנו כי היהדות גם שייכת לנו, אבל משום כך עלינו לדרוש אותה.
הקריאה לקבלת אחריות אינה הפניית אצבע מאשימה, אלא של תחינה ללקיחת אחריות. קולו של שלום דורש להפסיק את העלמת העין, לשבור את מעגל הקסמים בו היהדות היא נחלת קבוצה סגורה, שעושה בה כרצונה
4. על האפשרות לטיפול רוחני
שאלה אחת נותרת בעינה, וגם לאחר פקיחת העיניים היא שרירה וקיימת. כיצד מתמודדים עם אותם היבטים קמאיים של היהדות? כיצד מייצרים גשר בין ערכים ליברלים בני זמננו, ובין מסורת עתיקת יומין אשר במובנים מסוימים אפשרה את אותם הערכים, ובמובנים אחרים סותרת אותם לחלוטין?
נדמה כי את המסגרת הרעיונית לכך יצר זה מכבר הרב יהונתן זקס זצ"ל בטקסטים רבים בהם כתב על הנושא. לטענתו, חלק מתפקידו של האדם הדתי (בכל דת שהיא) הוא לעמוד ביושר אל מול חלקים קיצוניים בטקסטים המכוננים שלו, ולייצר גשר של פרשנות בין הטקסט העתיק והאלים לעיתים, ובין החיים המודרניים.
לא מדובר במחיקה, ואפילו לא בתוצר אפולוגטי, אלא במעשה של "התמרה", של לימוד מהרעיונות העתיקים אל תוך העת הנוכחית. עצם קיומו של מפגש כן בין לומד ובין המסורת שלו, הוא תחילת בניית הגשר.
במובנים מסוימים, הדבר מקביל למעשה הטיפול הנפשי על פי פרויד, בו האדם, בעזרת מטפלו, ובעקבות מפגש אינטימי וכן, מצליח לגשר בין הזרמים התת קרקעיים היושבים בתשתית נפשו ובין חיי היום יום שלו. חיים אשר ניזונים ומאוימים על ידי זרמים אלו בעת ובעונה אחת.
פעולות המחאה הן חשובות, והוקעת מעשים קיצוניים היא הכרחית, אבל הפעולה המשלימה חייבת להיות חיבור ולימוד יהודי שלא כפוף (בהכרח) לפרדיגמה האורתודוכסית.
כיצד מתמודדים עם ההיבטים הקמאיים של היהדות? כיצד מייצרים גשר בין ערכים ליברליים בני זמננו ובין מסורת עתיקת יומין שבמובנים מסוימים אפשרה את אותם הערכים, ובמובנים אחרים סותרת אותם?
זרמים יהודיים מעבר לים עושים זאת כבר שנים רבות, וכבר עכשיו קיימים בארץ פרויקטים כמו 929, שטייגן או מכון הדר (וזה רק קצה הקרחון) אשר מייצרים לימוד ומפגש ליברלי עם טקסטים יהודיים. אנחנו כעת במאבק שלא ליפול לתהום, אבל בה בעת אנחנו חייבים להיאבק למען אופק יהודי, ישראלי וליברלי, ויפה שעה אחת קודם.
הר געש במכתבו של גרשום, יכול להפוך למקור אנרגיה בלתי נדלה של חיים יהודיים עשירים בארץ ישראל, אך הוא בלתי אפשרי ללא תהליך פסיכולוגי- רוחני-קולקטיבי זה. זהו זמנם של היהודים בארץ ישראל לדרוש מחדש את חזקתם, את אחריותם ואת חלקם בידע ובמסורת היהודית. בין כתרבות ובין כהיסטוריה, בין כזהות ובין כמסורת, זוהי שעתה של הישראליות להוציא את היהדות מקרן הזווית בה היא מונחת.
עוז בן נון הוא שליח בקהילה יהודית בויסקונסין, בוגר תכנית "עמיתי ברונפמן" ויחידת "אגוז". כותב ויוצר תוכן בעמותת "הברית הישראלית-דמוקרטית" הפועלת לחיזוק יחסי ארה"ב-ישראל על בסיס ערכים ליברליים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואין מה להאשים את השפה העברית בהשחתת דרכנו הלאומית או התרבותית. שפה היא כלי, וניתן להשתמש בה גם לטוב וגם לרע. מאתיים שנות תרבות עברית חילונית הוכיחו כי ניתן לחשוב ולדבר בעברית, ואפילו, רחמנא לצלן, להשתמש במילים כמו 'אלוהים' או 'נבואה' או 'גאולה', בלי להיכנע לא למיסטיקה ולא לגזענות או התבדלות לאומית. את האחריות החילונית על חיינו כיהודים אנו חייבים לקחת ולאמץ, וזה ניתן להתבצע בעברית. גם אם נעבור לדבר בלטינית אנו נעמוד בפני הסכנות והפיתויים של גזענות לאומית, הסתמכות על כוחות עליונים, חשיבה מאגית, פריקת עול מוסר וידיעה חסרת פשרות מה טוב לזולת.