הפוסט הזה נכתב במושב 30j באיירבאס 340 של חברת איבריה בטיסה 6842 מבואנוס איירס למדריד.  אם כתב היד שלי לא מובן הרי זה רק בגלל שמושב 30j נוח לכתיבה בדיוק באותה מידה שהוא נוח לאכילה.

אכילה היא פעילות חברתית, תענוג הדוניסטי, נושא מועדף לשיחה וויכוח והרבה פעמים פרמטר מצוין להגדרה עצמית. מה אומר משפט כמו "אני לא אוכל חומוס" על המשמיע אותו? משהו אחד בישראל ומשהו אחר לגמרי בשוודיה אני מניח.

ישנן שתי דרכים עיקריות ליהנות מארוחה. הראשונה היא הבישול בבית, בין אם תוך השקעת  מאמצים ויצירתיות ובין אם על ידי חימום במיקרו של שניצלים מהפריזר. הדרך השנייה היא "היציאה" לאכול במסעדה. גם כאן יש כמובן אינסוף אופציות לכל חיך ולכל כיס.

רחוק משתי האופציות הסטנדרטיות קימות הארוחות המיוחדות שמצדיקות ניתוח נפרד. יש אוכל של בתי חולים, אוכל של חתונות, אוכל של חדר אוכל צבאי וכמובן אוכל של מטוסים.

הפוסט הזה נכתב במושב 30j באיירבאס 340 של חברת איבריה בטיסה 6842 מבואנוס איירס למדריד.  אם כתב היד שלי לא מובן הרי זה רק בגלל שמושב 30j נוח לכתיבה בדיוק באותה מידה שהוא נוח לאכילה.

עם טעם הלוואי האגרסיבי של היין הזול בבקבוק הירוק, עם הפקק המתברג שנוכח עדיין בפה לאחר ארבע שעות, בין צרחות של התינוק מאחור והנחרות שמגיעות מן השורה שלפני, עולים בראשי מספר רעיונות לדיון בנושא העצוב של חווית האכילה בגובה 30,000 רגל.

ברור שבכל סיטואציה נורמלית, בין אם בבית ובין במסעדה, לא היינו מעלים על דעתנו לבלוע את העיסה הפושרת של מרכיבים תפלים, דחוסים במיומנות בקופסת אלומיניום, אבל כאן למעלה אנחנו מחסלים את הבליל הבלתי מזוהה עד לגרגר האורז הצהוב האחרון.

אנחנו טורפים תוך כדי שהרכבת האנושית דוהרת במעברים: זקנות חביבות נשענות לנו על הכתף בניסיון מעורר חמלה לגרור את גופן העייף לכיוון השירותים, משפחה חרדית בהרכב מלא של 11 ילדים בגילאי שנתיים עד שבע (איך עושים את זה?) מתרוצצת מצד לצד עד שאחד מהם מצליח להתנגש לך במרפק  ולקשט את החולצה  שלך באטריות ברוטב שמנת עם פטריות.

מה גורם לנו לשבור את השיניים בניסיון נואש לפתוח את שקית הניילון של הסכו"ם  ולהשתתף בטקס המשפיל הזה? איך אנחנו מצליחים לאכול תוך הפגנת גמישות שלא הייתה מביישת לוליין של הסירק דו סוליי? ולמה לעזאזל אנחנו סולחים לאוכל מטוסים את מה שהיה גורם לנו לקטר אפילו בבית חולים?

האוכל במטוסים ממלא עבורנו את אותה הפונקציה של הסרטים בטיסה. מצונזרים, בלי תרגום ובכלל כבר ראינו את אותם בטיסה הקודמת – הפונקציה של שרפת זמן. זו פעולה טקסית שגורמת לנו לשכוח לרגע את שתיים עשרה שעות הסבל שמחכות לנו.

כשאנו פותחים בזהירות רבה את שקית המלח המיקרוסקופית, התקווה הנאיבית לשפר במעט את הטעם של הארוחה העלובה שלנו מקלה לרגע על הכאב הנורא בעצם הזנב, על זרימת הדם המופחתת ברגלינו ועל הפחד הבלתי נשלט שהמשופם המתעטש מאחורה הוא מקסיקאי נגוע בשפעת החזירים.

אם השאלה "בשר או פסטה?” מככבת גם אצלכם בסיוטים כמו אצלי, יש לי טריק לחלוק אתכם. לא, אני לא מתכוון להמליץ לכם לשלם שלושת אלפים דולר ולטוס במחלקת עסקים, ככה כל אחד יכול ליהנות בטיסה, מדובר בטריק קטן שעשוי להפוך את החוויה לקצת יותר נסבלת.

בתור נוסע מתמיד (מאד..) למדתי שהדרך הטובה ביותר לאכול במטוס היא להזמין מראש ארוחה מיוחדת. זו יכולה להיות ארוחה נטולת גלוטן לחולי צליאק, ארוחה צמחונית,  ארוחה נטולת מלח או כל דבר אחר שמציעה חברת התעופה.

בנוסף להיות הארוחות האלה קצת יותר נסבלות מן הרגילות היתרון הגדול שיש בהן הוא העובדה שבדרך כלל הן מוגשות לפני הארוחות הרגילות והן מזכות אותך ביחס מיוחד מן הדיילת – אתה כבר לא "אדון בשר או פסטה"  אתה "אדון אוכל מיוחד”. לפעמים הם אפילו יקראו לך בשמך ויהפכו אותך מסרדין אנונימי לבן אדם עם זהות, זה הבדל גדול.

בנוסף אתה זוכה לאכול תוך שימוש בשתי ידיך, בלי להתנגש במרפק של השכן שלך, שנועץ בך מבטים ספוגי רעב וקנאה בעוד הוא מחכה למגש שלו יחד עם שאר בני התמותה שלא הזמינו אוכל מיוחד. התענוג הגדול ביותר הוא בכלל לראות את הפנים המופתעות של הדילת כשאתה מבקש ממנה תוספת לחם לאוכל נטול הגלוטן שלך. התענוגות הקטנים האלה מנעימים מעט סיטואציה בלתי אפשרית.

אנחנו נוסעי מחלקת התיירים חולמים קבוע על upgrade למחלקת עסקים. “מר נבו" תלחש הדילת בקול מפתה, רציתי להזמין את אדוני להצטרף אלינו למחלקת עסקים. “סוף סוף" אתה אומר בליבך, סוף סוף הם הבינו שאני לא שייך לכאן, זה לא בשבילי. קבלו את פני עם כוס שמפניה צוננת, שקדים חמים ובלאדי מרי כמתאבן ואחר כך אבחר מן התפריט את המנה החביבה עלי. די כבר עם "בשר או פסטה" הבו לנו שאטובריאן עם עשבי תיבול אקזוטיים.

בעשר שנים כנוסע מתמיד, החלום התגשם לי פעם או פעמיים, אבל בהזדמנויות אחרות ובנסיבות שמעורבות בהן כמויות מסחריות של "מיילים" זכיתי להשתייך לא אחת לכת הנוסעים המאושרים של מחלקת עסקים. הנוסעים האלה שנראים מגוהצים ומסורקים אחרי עשר שעות טיסה, אוכלים אוכל איכותי ומלווים אותו במבחר יינות איכות.

יש לי סוד לגלות לכם – שום מסעדת יוקרה לא מסתתרת לה בקדמת המטוס. נוסעי הביזנס לא יודו בכך לעולם, מכיוון שחלק גדול מההנאה בלטוס ביזנס היא לחוש את הקנאה מן השורות האחוריות, אבל מנה כמו שיגישו לכן במחלקת עסקים הייתה מוחזרת למטבח בשאט נפש ברוב המסעדות הסבירות שאני מכיר.

החוויה הכללית במחלקת עסקים נעימה הרבה יותר, לא אשקר לכם בעניין הזה, אבל האוכל עדיין טעון שיפור ברוב המקרים. זה לא קל כנראה לבשל אוכל ברמה בתנאים שיש במטוסים המסחריים, ואפילו היין המשובח ביותר מאבד ארומה וטעם בקבינה מווסתת הלחץ.

בכל מקרה, מנקודת המבט של מושב 30j האוכל הבינוני של מחלקת עסקים נראה כמו התגשמות כל המאוויים. אני מבקש מהדיילת עוד כוס מהיין האיום בבקבוק הירוק. זה לא שהוא מצא חן בעיני חס וחלילה, זה רק כדי לשטוף פנימה את שני כדורי השינה שאני הולך לבלוע.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

לפי האלימות הגואה במוקדי המחאות השבוע, אנחנו דה-פקטו במלחמת אזרחים. זה עניין של זמן עד שמוחים יתחילו להביא איתם אמצעי הגנה מפני כנופיות בחסות הממשל, ומהמשטרה קלת הלום וההדק. ומשם הדרך להרוג הראשון של מחאת 2020 היא בלתי נמנעת.

כדי למנוע את העתיד הזה הגיע הזמן שנתחיל דיון על מה המחאות האלו באמת, ונפעל בהתאם.

לפי האלימות הגואה במוקדי המחאות, אנחנו דה-פקטו במלחמת אזרחים. זה עניין של זמן עד שמוחים יביאו אמצעי הגנה מפני כנופיות בחסות הממשל, ומהמשטרה קלת הלום וההדק. ומשם הדרך להרוג הראשון קצרה

אני מעריץ את אמיר השכל, ומאמין שיום אחד הוא ידליק משואה. מעבר לזה שאמיר הוא גיבור אמיתי – טייס, יום כיפור, יזם את “עדים במדים” – הוא עומד מאז שנת 2016 במחאת יחיד הקוראת להתפטרות ראש הממשלה. כמו כל התנועות והפרטים שבאו בהשראתו, אמיר שם כי הוא מרגיש שגנבו לו את המדינה. המדינה האהובה שלנו, שנבנתה על נרטיב מוסרי שאליו אנחנו מחויבים. 

מחויבים, עקב הלקחים שאנחנו למדנו על עצמנו כעם נרדף. מחויבים, כי בשם הנרטיב הזה הקרבנו כבר כל-כך הרבה. ועכשיו, הנרטיב הזה – הישראלי הצודק והיפה שלנו – מושחת ע”י העומד בראשה. כאילו שהעומד בראשה הוא הבעיה, ולא רק עוד סימפטום לשיטה שהפסיקה לתפקד.

שכבת הגיל שאפיינה את המחאות עד פרוץ הקורונה היא 50+, והם אף פעם לא הבינו למה הם לא רואים איתם את הילדים והנכדים שלהם, “הדור הצעיר” בשפתם.

בכנות, לדור שלנו לא כל-כך אכפת מהעבר. חשוב לנו מאוד ללמוד ממנו, אבל האמת היא שאנחנו לא נעולים על לשמר אותו. גם כשאנחנו מסתכלים אחורה, על האידיאל הזה שמתארים, אנחנו מגלים שכבר העלימו כאן עין מהרבה עוולות עבר; כלפי מיעוטים, כלפי עולים, כלפי עדות, כלפי נשים, כלפי ניצולי שואה, כלפי הסביבה.

כלפי כל מי שלא היה חלק מ'המחוברים'. אז עכשיו התעוררתם? תודה באמת. האדמה כבר חרוכה.

בכנות, לדור שלנו לא כ"כ אכפת מהעבר. חשוב לנו ללמוד ממנו, אבל אנחנו לא נעולים על לשמר אותו. גם כשמסתכלים אחורה, על האידיאל הזה שמתארים, אנחנו מגלים שכבר העלימו כאן עין מהרבה עוולות עבר

אנחנו תמיד הרבה יותר עסוקים באיך לבנות את העתיד החדש. זה שאנחנו והילדים שלנו באמת ראויים לו.

אותו 1% שנאחז במוקדי ההון והכוח עומד לחלוף מהעולם, מתוקף החוק הפיזיקלי הבסיסי שנקרא זמן. והשאלה האמיתית היא מה יהיה כאן ביום שאחרי. אכן, ישנם “בומרים” שהרוויחו מכך שבדור שלהם מנועי הקפיטליזם נכנסו להיפר-דרייב, ואפשרו להם להגיע לקורת גג ופנסיות מנופחות יחסית בקלות. זאת הזדמנות שאנחנו לא נזכה לה. אבל התודעה של הדור שלנו תמיד שאפה רחוק יותר מאשר רק להזדקן בנוחות ונהנתנות.

אנחנו פחות חומריים, יותר חולמים, ויותר פרו-אקטיביים. בזמן שאתם קוננתם על מה שאבד, אנחנו בנינו מנגנונים, חברות, טכנולוגיות ותוכניות כדי לקחת חזרה את מה ששלנו.

אז פרצה הקורונה, וההתנהלות הכושלת של הממשלה שלנו על כל נציגיה ומוסדותיה, בהווה ובעבר, נחשפה במערומיה.

פתאום אתה אדם בן 31, שמסתכל ימינה ושמאלה ורואה את האנשים והנשים שעמדו איתו כתף אל כתף במסע אל עבר אותה תמונת עתיד – קורסים אחת אחרי השני. עצמאיות, שכירים, בעלות עסקים, אמנים, עובדות סוציאליות, עובדי ציבור – כולם בקושי מחזיקים את הראש מעל המים. בזמן שהממשלה הנוכחית ממשיכה לממן קבוצות לחץ ופשיטות רגל של מליארדרים, מתוך הנכסים הכלכליים המעטים שכן הצלחנו לצבור.

אותו 1% שנאחז במוקדי ההון והכוח עומד לחלוף מהעולם. ישנם “בומרים” שמנועי קפיטליזם בהיפר-דרייב אפשרו להם קורת גג ופנסיות מנופחות, הזדמנות שלא נזכה לה, אבל התודעה שלנו שואפת רחוק יותר

מחאת הדור החדש היא לא על העבר שגנבו לנו. היא על זה שגונבים לנו מתחת לאף את האפשרות לבנות עתיד.

לכן, כל הזעקות והמחאות הסקטוריאליות, נכונות וצודקות ככל שיהיו, טועות בדרישות שלהן. הם שם למעלה שכחו שהם בעצם עובדים בשבילנו. ואמנם בחרנו בהם, אבל הם עדיין צריכים להביא תוצאות.

ומה עושים כשעובד לא מתפקד כמו שהוא אמור? מבקשים ממנו לבנות תכנית ולהציג למנהל.

במקום שכל אחת ואחד מאיתנו ימשוך קצת אליו את השמיכה שגם ככה לא קיימת, כולנו אמורים לעמוד שלובי ידיים ולדרוש ביחד את הדבר ההגיוני היחידי שיאפשר לנו לצאת מהמשבר הזה כעם אחד אל עבר עתיד נורמלי: תקציב הבראה לאומי עקרוני לחמש שנים, אשר יחייב כל ממשלה שתקום, יתייחס בצורה שווה ושוויונית לכל צרכי האוכלוסייה, ויובא לאישור במשאל עם.

ועד אז שיפסיקו עם בזבוז כספי הציבור ויצאו לחל"ת בעצמם, כמו 20% מעם ישראל.

נ.ב.

דור חדש זה לא עניין של גיל.

(וגם גילוי נאות: אמיר השכל היה המדריך שלי במסע לפולין במסגרת קורס חובלים, והוא גרם לי לבכות משיר של אפרת גוש. לא מתאים).

נתי בירמן מנועים הוא אבא של איתמר ולוקא, בן זוגה של איירין, סטארטרפיסט בדימוס, ועובד כמנהל פיתוח עסקי בהייטק. בעברו היה מנכ”ל מפלגת ישר ז”ל, וממובילי מחאת "מוציאים את הבנקים מכיתות הלימוד". כיום אחד מיני רבים בקואליציית ‘דור חדש’.

המדינה משלמת כיום ליצרני חשמל פרטיים, המקימים תחנות כוח חדשות או רוכשים תחנות כוח קיימות מחברת החשמל – סכומי עתק הנקראים 'תשלומי זמינות'. אלה סכומים הנאמדים במאות מיליוני שקלים בכל שנה, ונועדו להבטיח להם את מלוא החזר הוצאות ההשקעה, ורווח של 11%-12% על ההון המושקע.

המדינה משלמת ליצרני חשמל פרטיים, המקימים או רוכשים תחנות כוח – סכומי עתק הנאמדים במאות מיליוני שקלים בשנה, מה שמבטיח להם את מלוא החזר ההשקעה, ורווח של 11%-12%

בדצמבר 2008 החליטה רשות החשמל להסדיר את תעריפי הזמינות והאנרגיה ליצרנים קונבנציונליים פרטיים. בהחלטתה זו ציינה רשות החשמל כי:

"ההסדר הקבוע בהחלטה זו נקבע כהגנת ינוקא לקידום כניסת יצרני חשמל פרטיים…..התעריפים וההסדרים על פי החלטה זו יעמדו בתוקף ביחס ליצרנים קונבנציונליים…..אשר יתחילו לפעול מסחרית לא יאוחר משנת 2016. ככל שסך יצרני החשמל הפרטיים לא יעלו על סך 20% מסך הספק החשמל המותקן במשק אך לא פחות מ-2,000 מגה ואט קונבנציונלי…."

בדצמבר 2014, לאחר שהתממשו התנאים בהחלטה מ-2008, ובמשק החשמל בישראל השתלבו תחנות כח קונבנציונליות פרטיות המופעלות בגז בהיקף של כ-2,400 מגוואט, החליטה הרשות על הסדרה תעריפית חדשה ליצרני חשמל קונבנציונליים.

בתחילת אפריל 2017 החליטה הממשלה החלטה 2592, שלמעשה הפריטה את התוכנית לתשתית לאומית בתחום ייצור חשמל מגז טבעי, והסמיכה יצרני חשמל פרטיים (יח"פ) להכין תכנית לתשתית לאומית ליצור חשמל מגז טבעי ולהגישה לוועדה לתשתיות לאומיות.

מאז אנו עדים להצפה של תוכניות להקים תחנות כוח בהיקף עצום של למעלה מ-11,000 מגוואט. להשוואה, בסוף 2019 היו בישראל תחנות כוח בהספק מצרפי של כ-17,000 מגוואט (לא כולל תחנות כוח מאנרגיות מתחדשות).

תוכניות לאלפי מגוואטים מקודמות במוסדות התכנון מצגת גיל פרואקטור 27אוג20

מקור: מצגת של ד"ר גיל פרואקטור, המשרד להגנת הסביבה, מיולי 2020.

המניע להחלטת הממשלה הזו, כפי שנמסר ממשרד האנרגיה ומיצרני החשמל הפרטיים, הוא הצורך בהחלפת התחנות הפחמיות, גריטת חלק מטורבינות הגז המזהמות ותחנות הכוח הגזיות הישנות, והגידול הצפוי בביקוש לחשמל. אלא שחלק גבוה מאוד מתחנות הכוח המיועדות לגריטה מיועד להימכר מחברת החשמל ליצרני חשמל פרטיים, כמו תחנות הכוח אלון התבור ורמת חובב, והמכירות המתוכננות של תחנות הכוח ברדינג, חגית מזרח, ואשכול.

רוב התוכניות של יצרני החשמל הפרטיים הן להקמת תחנות כוח חדשות וגדולות ברחבי הארץ ובסמיכות לעיירות ויישובים כמו בית שאן (1,740 מגוואט), ראש העין (780 מגוואט), ודרום השרון (1,300 מגוואט).

אשר לגידול הצפוי בביקוש לחשמל, גם בהנחה של גידול גבוה בביקוש לחשמל, נמצא שיש תוכניות עודפות בהיקף של אלפי מגוואט. גם משרד האנרגיה מכיר בכך, והרציונל שלו הוא להקים 'מלאי תכנוני', כפי שנכתב בהחלטת הממשלה:

"תכנון תחנות מבוססות גז טבעי ואנרגיה מתחדשת ליצירת מלאי תכניות למשק החשמל"

בלי שהממשלה מתחייבת להקים תחנות כוח אלו. אם כך, מה הסיבה לביקוש העצום להקמת תחנות כוח פרטיות? הסיבה העיקרית למרוץ לחשמל נוסח ישראל 2020, היא הרווחיות העצומה וכמעט נטולת הסיכון של יצרני החשמל הפרטיים.

מה הסיבה לביקוש העצום להקמת תחנות כוח פרטיות? הסיבה העיקרית למרוץ לחשמל נוסח ישראל 2020, היא הרווחיות העצומה וכמעט נטולת הסיכון של יצרני החשמל הפרטיים

במקרה של תחנות כוח המוקמות או נרכשות ע"י יצרני חשמל פרטיים, מנהל מערכת החשמל משלם להם באמצעות תעריף החשמל, תשלומים קבועים (הנקראים 'תשלומי זמינות'), בגין החזר הוצאות ההשקעה, ותשואה על ההון המושקע.

הבעיה אינה רק בתשלומי הזמינות או בגובה תשלומי הזמינות, הבעיה היא בתפיסה שהמדינה צריכה להבטיח ולתת ליצרני החשמל הפרטיים עסקה נטולת סיכון משולבת ברווחיות גבוהה.

בלשון הרשות, ההסדר החדש:

"מבטיח ליצרנים וודאות ארוכת טווח בהכנסות: עבור ההספק שנמכר לחברת החשמל יקבל היצרן תשלום זמינות אשר יבטיח את החזר ההשקעה בהון ובתפעול בתשואה נאותה….".

התשואה המובטחת ליצרן חשמל פרטי היא 12% לתחנת כוח הפועלת במחזור משולב (מחז"ם), ו-11% לתחנת כוח הפועלת במחזור פתוח.

ובמסמך ההחלטה המלא מ-10 לדצמבר 2014:

"רכישת יכולת זמינה בהסדר זמינות קבועה
1. ספק שירות חיוני [מנהל מערכת החשמל] ישלם ליצרן תעריף המבטא את העלויות הנורמטיביות הקבועות (הקמה ותפעול קבוע) של מיתקן הייצור…..בהתאם לחלק ההספק שהוקצה להסדר זמינות קבועה
2. משך עסקת הרכישה:
א. הרשות תכיר בעלויות עסקת הרכישה של ספק שירות חיוני מהיצרן, לתקופה של עשרים שנה, בהתאם ללוח התעריפים כאמור".

בעברית פשוטה, הממשלה הטילה למעשה על אזרחי המדינה, צרכני החשמל, לממן את הקמת המיזם, לשלם ליזם את החזר השקעה במיזם + תשואה על ההון המושקע, בלי לקחת בעלות, או שותפות במיזם.

בעברית פשוטה, הממשלה הטילה למעשה על אזרחי המדינה, צרכני החשמל, לממן את הקמת המיזם, לשלם ליזם את החזר השקעה במיזם + תשואה על ההון המושקע, בלי לקחת בעלות, או שותפות במיזם

היצרנים זכאים לתשלומים קבועים בגין החזר הוצאות השקעה, ותשואה על ההון המושקע, ללא תלות ביצור החשמל בפועל, ולכן מובטחת להם וודאות ארוכת טווח, על אף מגמות השינוי בשוק.

עמירם ברקת תאר את העברת הכסף המסיבית מהציבור ליצרני החשמל הפרטיים באמצעות תשלומים עבור זמינות במאמר מעולה בגלובס מפברואר 2020. לפי ברקת, יצרנית החשמל הפרטית IPM בבאר טוביה, תקבל:

"הכנסה שנתית מובטחת של כ-240 מיליון שקל, שתמומן מתעריף החשמל הכללי, כלומר באמצעות צרכני החשמל. ההכנסה הזו, שיש שיכנו אותה בפשטות סובסידיה, מובטחת לתחנת הכוח גם אם זו לא תופעל כלל".

ההשקעה בהקמת תחנת הכוח IPM נאמדת בכ-2 מיליארד שקל, מתוכם מימון בנקאי בהיקף 1.6 מיליארד שקל.

בתחילת יוני נמסר כי שותפות אדלטק, אדלקום ושיכון ובינוי, זכתה במכרז לרכישת תחנות הכוח ברמת חובב מחברת החשמל. מחיר הרכישה: כ-4.2 מיליארד שקל, גבוה בכ- 2.2 מיליארד שקל מהשווי הרשום בספרי חברת החשמל של 1.86 מיליארד שקל. אלא שהציבור אינו ער לכך שהרוכשים יקבלו כ-300-350 מיליון שקל בכל שנה למשך 20 שנה לפחות בתשלומי 'זמינות'.

בתחילת העשור היה הגיון בתשלומי הזמינות. כיום, בישראל של עודף כושר ייצור, כאשר תחנות הכוח פועלות בניצולת זמן של כ-50% עד 60%, ובעולם של אגירת חשמל בסוללות, אין בזה כל צורך, אין צורך לתת ליח"פים כרית בטחון. המכרזים לרכישות האנרגיה צריכים להיות אדישים לטכנולוגיה '’Technology Agnostic", המכרזים צריכים להיות גם על מחיר הזמינות ועל מחיר החשמל.

בתחילת העשור היה הגיון בתשלומי הזמינות. כיום, בישראל של עודף כושר ייצור, כשתחנות הכוח פועלות בניצולת זמן של כ-50%-60%, ובעולם של אגירת חשמל בסוללות, אין כל צורך לתת ליצרני החשמל הפרטיים כרית בטחון

רשות החשמל ערה לטרוף המערכות הזה, ובעתיד תשלומי הזמינות של המתקנים הבאים (אם יקומו), ושל תחנות הכוח הנרכשות מחברת החשמל, יקבעו בהליכים תחרותיים.

התוצאות יורו אם תחנות כוח גזיות מתחרות בסולאריות.

תשלומי הזמינות קובעים תנאים הרבה יותר טובים לייצור חשמל מגז מאשר לייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות. לכן אפשר וצריך לראות תשלומים אלו כסובסידיה.

סובסידיה בהיקפי עתק שהביאה לביקוש העצום מצד היזמים הפרטיים להקמת תחנות כוח חדשות. ביקוש המלווה בקמפיין שיווק, בפעילות לובי ענפה, ובמערכת יחסי הציבור שלם. צריך להפסיק תשלומים אלו, והיזמים יצטרכו לפעול ככל היזמים האחרים, ולהתייחס להחזר ההון והריבית בגין ההשקעה בהקמת המיזם כמו בכל עסק אחר.

אציין עוד כי השיטה בה נקבעים תשלומי הזמינות 'מייצרת' ליזמים אינטרס חזק לנפח את מחיר תחנת הכוח, ניפוח שיביא להם מספר 'יתרונות':

• חבילת מימון שתכסה את מלוא ההשקעה בהקמת תחנת הכוח כולל החלק של היזם.
• תחשיב גבוה מהריאלי של תשלומי הזמינות בגלל פחת והוצאות מימון גבוהות יותר.

תשלומי הזמינות קובעים תנאים הרבה יותר טובים לייצור חשמל מגז מאשר לייצורו מאנרגיות מתחדשות. לכן אפשר וצריך לראות בתשלומים אלו סובסידיה בהיקפי ענק

להערכתי, חלק ניכר מהיוזמות להקמת תחנות כוח פרטיות חדשות בארץ ייעלמו אם היזמים לא יקבלו את התשלומים בגין זמינות, ואם מחיר החשמל המיוצר מתחנות כוח אלו יצטרך להתחרות במחיר החשמל הסולארי, ולבטח אם יתחשבו גם בעלויות הזיהום וההוצאות המוחצנות של תחנות הכוח הגזיות.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.