הפוסט הזה נכתב במושב 30j באיירבאס 340 של חברת איבריה בטיסה 6842 מבואנוס איירס למדריד.  אם כתב היד שלי לא מובן הרי זה רק בגלל שמושב 30j נוח לכתיבה בדיוק באותה מידה שהוא נוח לאכילה.

אכילה היא פעילות חברתית, תענוג הדוניסטי, נושא מועדף לשיחה וויכוח והרבה פעמים פרמטר מצוין להגדרה עצמית. מה אומר משפט כמו "אני לא אוכל חומוס" על המשמיע אותו? משהו אחד בישראל ומשהו אחר לגמרי בשוודיה אני מניח.

ישנן שתי דרכים עיקריות ליהנות מארוחה. הראשונה היא הבישול בבית, בין אם תוך השקעת  מאמצים ויצירתיות ובין אם על ידי חימום במיקרו של שניצלים מהפריזר. הדרך השנייה היא "היציאה" לאכול במסעדה. גם כאן יש כמובן אינסוף אופציות לכל חיך ולכל כיס.

רחוק משתי האופציות הסטנדרטיות קימות הארוחות המיוחדות שמצדיקות ניתוח נפרד. יש אוכל של בתי חולים, אוכל של חתונות, אוכל של חדר אוכל צבאי וכמובן אוכל של מטוסים.

הפוסט הזה נכתב במושב 30j באיירבאס 340 של חברת איבריה בטיסה 6842 מבואנוס איירס למדריד.  אם כתב היד שלי לא מובן הרי זה רק בגלל שמושב 30j נוח לכתיבה בדיוק באותה מידה שהוא נוח לאכילה.

עם טעם הלוואי האגרסיבי של היין הזול בבקבוק הירוק, עם הפקק המתברג שנוכח עדיין בפה לאחר ארבע שעות, בין צרחות של התינוק מאחור והנחרות שמגיעות מן השורה שלפני, עולים בראשי מספר רעיונות לדיון בנושא העצוב של חווית האכילה בגובה 30,000 רגל.

ברור שבכל סיטואציה נורמלית, בין אם בבית ובין במסעדה, לא היינו מעלים על דעתנו לבלוע את העיסה הפושרת של מרכיבים תפלים, דחוסים במיומנות בקופסת אלומיניום, אבל כאן למעלה אנחנו מחסלים את הבליל הבלתי מזוהה עד לגרגר האורז הצהוב האחרון.

אנחנו טורפים תוך כדי שהרכבת האנושית דוהרת במעברים: זקנות חביבות נשענות לנו על הכתף בניסיון מעורר חמלה לגרור את גופן העייף לכיוון השירותים, משפחה חרדית בהרכב מלא של 11 ילדים בגילאי שנתיים עד שבע (איך עושים את זה?) מתרוצצת מצד לצד עד שאחד מהם מצליח להתנגש לך במרפק  ולקשט את החולצה  שלך באטריות ברוטב שמנת עם פטריות.

מה גורם לנו לשבור את השיניים בניסיון נואש לפתוח את שקית הניילון של הסכו"ם  ולהשתתף בטקס המשפיל הזה? איך אנחנו מצליחים לאכול תוך הפגנת גמישות שלא הייתה מביישת לוליין של הסירק דו סוליי? ולמה לעזאזל אנחנו סולחים לאוכל מטוסים את מה שהיה גורם לנו לקטר אפילו בבית חולים?

האוכל במטוסים ממלא עבורנו את אותה הפונקציה של הסרטים בטיסה. מצונזרים, בלי תרגום ובכלל כבר ראינו את אותם בטיסה הקודמת – הפונקציה של שרפת זמן. זו פעולה טקסית שגורמת לנו לשכוח לרגע את שתיים עשרה שעות הסבל שמחכות לנו.

כשאנו פותחים בזהירות רבה את שקית המלח המיקרוסקופית, התקווה הנאיבית לשפר במעט את הטעם של הארוחה העלובה שלנו מקלה לרגע על הכאב הנורא בעצם הזנב, על זרימת הדם המופחתת ברגלינו ועל הפחד הבלתי נשלט שהמשופם המתעטש מאחורה הוא מקסיקאי נגוע בשפעת החזירים.

אם השאלה "בשר או פסטה?" מככבת גם אצלכם בסיוטים כמו אצלי, יש לי טריק לחלוק אתכם. לא, אני לא מתכוון להמליץ לכם לשלם שלושת אלפים דולר ולטוס במחלקת עסקים, ככה כל אחד יכול ליהנות בטיסה, מדובר בטריק קטן שעשוי להפוך את החוויה לקצת יותר נסבלת.

בתור נוסע מתמיד (מאד..) למדתי שהדרך הטובה ביותר לאכול במטוס היא להזמין מראש ארוחה מיוחדת. זו יכולה להיות ארוחה נטולת גלוטן לחולי צליאק, ארוחה צמחונית,  ארוחה נטולת מלח או כל דבר אחר שמציעה חברת התעופה.

בנוסף להיות הארוחות האלה קצת יותר נסבלות מן הרגילות היתרון הגדול שיש בהן הוא העובדה שבדרך כלל הן מוגשות לפני הארוחות הרגילות והן מזכות אותך ביחס מיוחד מן הדיילת – אתה כבר לא "אדון בשר או פסטה"  אתה "אדון אוכל מיוחד". לפעמים הם אפילו יקראו לך בשמך ויהפכו אותך מסרדין אנונימי לבן אדם עם זהות, זה הבדל גדול.

בנוסף אתה זוכה לאכול תוך שימוש בשתי ידיך, בלי להתנגש במרפק של השכן שלך, שנועץ בך מבטים ספוגי רעב וקנאה בעוד הוא מחכה למגש שלו יחד עם שאר בני התמותה שלא הזמינו אוכל מיוחד. התענוג הגדול ביותר הוא בכלל לראות את הפנים המופתעות של הדילת כשאתה מבקש ממנה תוספת לחם לאוכל נטול הגלוטן שלך. התענוגות הקטנים האלה מנעימים מעט סיטואציה בלתי אפשרית.

אנחנו נוסעי מחלקת התיירים חולמים קבוע על upgrade למחלקת עסקים. "מר נבו" תלחש הדילת בקול מפתה, רציתי להזמין את אדוני להצטרף אלינו למחלקת עסקים. "סוף סוף" אתה אומר בליבך, סוף סוף הם הבינו שאני לא שייך לכאן, זה לא בשבילי. קבלו את פני עם כוס שמפניה צוננת, שקדים חמים ובלאדי מרי כמתאבן ואחר כך אבחר מן התפריט את המנה החביבה עלי. די כבר עם "בשר או פסטה" הבו לנו שאטובריאן עם עשבי תיבול אקזוטיים.

בעשר שנים כנוסע מתמיד, החלום התגשם לי פעם או פעמיים, אבל בהזדמנויות אחרות ובנסיבות שמעורבות בהן כמויות מסחריות של "מיילים" זכיתי להשתייך לא אחת לכת הנוסעים המאושרים של מחלקת עסקים. הנוסעים האלה שנראים מגוהצים ומסורקים אחרי עשר שעות טיסה, אוכלים אוכל איכותי ומלווים אותו במבחר יינות איכות.

יש לי סוד לגלות לכם – שום מסעדת יוקרה לא מסתתרת לה בקדמת המטוס. נוסעי הביזנס לא יודו בכך לעולם, מכיוון שחלק גדול מההנאה בלטוס ביזנס היא לחוש את הקנאה מן השורות האחוריות, אבל מנה כמו שיגישו לכן במחלקת עסקים הייתה מוחזרת למטבח בשאט נפש ברוב המסעדות הסבירות שאני מכיר.

החוויה הכללית במחלקת עסקים נעימה הרבה יותר, לא אשקר לכם בעניין הזה, אבל האוכל עדיין טעון שיפור ברוב המקרים. זה לא קל כנראה לבשל אוכל ברמה בתנאים שיש במטוסים המסחריים, ואפילו היין המשובח ביותר מאבד ארומה וטעם בקבינה מווסתת הלחץ.

בכל מקרה, מנקודת המבט של מושב 30j האוכל הבינוני של מחלקת עסקים נראה כמו התגשמות כל המאוויים. אני מבקש מהדיילת עוד כוס מהיין האיום בבקבוק הירוק. זה לא שהוא מצא חן בעיני חס וחלילה, זה רק כדי לשטוף פנימה את שני כדורי השינה שאני הולך לבלוע.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.