אחרי שישה חודשי לחימה, ישראל נמצאת בנחיתות האסטרטגית הקשה ביותר בתולדותיה. קשה יותר ממלחמת העצמאות וקשה יותר ממלחמת יום הכיפורים. הנחיתות הזו מתבטאת בעיקר בשלושה ממדים קריטיים – הממד המדיני, הממד התודעתי, והממד המשטרי-פנימי.

הממד הצבאי

בממד הצבאי הצר יש לישראל הישגים מסוימים, ומאזן הכוחות הבסיסי בינה לבין חמאס, שמלכתחילה נטה ללא שום פרופורציות לטובתה, השתנה לרעת חמאס. אבל אפילו בראייה רחבה יותר של ממד זה, חמאס רחוק מאוד מ"מיטוט" או "תבוסה", וסביר להניח כי הוא נמצא במצב שבו הניח שיימצא, כאשר החליט על מתקפת "מבול אל אקצה" ב-7/10.

בממד הצבאי הצר יש לישראל הישגים מסוימים, אבל אפילו בראייה רחבה יותר של ממד זה, חמאס רחוק מ"מיטוט" או "תבוסה", וסביר שהוא במצב בו הניח שיימצא כשהחליט על מתקפת "מבול אל אקצה" ב-7/10

כמובן שגם כניסה ישראלית לרפיח ולמחנות המרכז לא תהיה "גיים צ'יינג'ר", גם לא בממד הצבאי הרחב. חמאס כבר לא מתפקד כ"צבא טרור" אלא ככוח גרילה, והוא ימשיך לתפקד ככזה לפחות כל עוד לא יהיה שינוי מהותי בזהותו של הגורם השולט בעזה, גורם שחייב להיות לא-ישראלי אלא פלסטיני, בגיבוי אזורי ובינלאומי.

הממד המדיני

בממד המדיני, ישראל קלעה עצמה למשבר החמור ביותר עם ארה"ב מאז כינון היחסים האסטרטגיים בין שתי המדינות. עוצמת המשבר נובעת גם מאי-האמון העמוק והיסודי, שלא לומר הבוז והתיעוב, שרוחשים לבנימין נתניהו בצמרת הממשל; אבל היא הופכת למשמעותית בהרבה, ויורדת לשורשי הברית בין המדינות.

בפשטות, סימני השאלה על כדאיות ההשקעה האמריקאית בישראל גדולים מאי-פעם בעבר. ג'ראד קושנר התארח בפודקאסט של לקס פרידמן לפני מספר חודשים, ותיאר בשפה אגרסיבית של סוחר נדל"ן ניו יורקי את הסצנה הבאה (מצטט מהזיכרון): אספתי את בכירי המועצה לביטחון לאומי ואת כל הגורמים בממשל שעסקו בעזה בעשורים האחרונים. ושאלתי אותם – תגידו, כמה השקענו בעזה בעשורים האחרונים? הם הסתכלו זה על זה ואמרו "מיליארדים רבים". אוקיי, אמרתי, ומה ה-ROI שלנו על ההשקעה הזאת? מה ה-ROI? (Return on Investment, ההחזר על ההשקעה). לא הייתה להם תשובה.

ישראל קלעה עצמה למשבר החמור ביותר עם ארה"ב מאז כינון היחסים האסטרטגיים בין המדינות. עוצמתו נובעת מאי-האמון העמוק, שלא לומר הבוז והתיעוב לנתניהו בממשל; אך יורדת לשורשי הברית בין המדינות

הפרספקטיבה הגסה והמטופשת למדי הזו מבטאת מצוין את גישת דונלד טראמפ ואנשיו. אבל גם בצד הדמוקרטי של המפה, ובוודאי בפנטגון, ב-CIA ובמחלקת המדינה, שואלים היום שאלות דומות.

האם ישראל היא בעצם לא מה שחשבנו? ועד כמה נכון בראיית האינטרסים האמריקאיים הגלובליים והאזוריים להמשיך את מערכת היחסים האסטרטגית על פי אותם פרמטרים.

הזעזוע מעוצמת הכישלון הישראלי ב-7/10, הדשדוש בעזה מאז, היד הכבדה והבלתי פרופורציונלית (לשון המעטה) מול האוכלוסייה האזרחית, הנפנוף הבוטה של בקשות ודרישות ארה"ב, והחשש הממשי לגלישה (Spillover) של המשבר לכדי מלחמה אזורית שתגרוף אליה בעל כורחה גם את ארה"ב.

כל אלה כבר גורמים – ואם לא תוחלף הממשלה והאסטרטגיה הישראלית בהקדם יחריפו מאוד – לחשיבה מחודשת בממשל, בקונגרס, בתקשורת ובציבוריות האמריקאית על היחסים עם ישראל במובנם הרחב והעמוק ביותר. אלו חדשות איומות לישראל, וכל כולן מעשי ידיהם של נתניהו וממשלתו.

גם בשאר חלקי המערב, באירופה ובגוש מדינות WEOG (מדינות מערב אירופה, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, וגם ישראל שהתקבלה לגוש אחרי שנים רבות של לחצים ותחינות) ישראל עברה טרנספורמציה מהירה וחמורה ממעמד של חברה מקובלת, למעמד של כמעט מוקצה מחמת מיאוס. אין תקדים בהיסטוריה הישראלית לתהליך כל כך חריף וקשה, והוא עדיין לא מיצה את עצמו.

החשיבה המחודשת בממשל, בקונגרס, בתקשורת ובציבוריות האמריקאית על היחסים עם ישראל במובנם הרחב והעמוק ביותר – היא חדשות איומות לישראל, וכל כולה מעשי ידיהם של נתניהו וממשלתו

הממד התודעתי

בממד התודעתי – בדעת הקהל העולמית כולה ישראל נתפסת היום באופן שהוא כנראה השלילי ביותר מאז ומעולם, וזאת למרות שבתקופה המיידית אחרי ה-7/10 נסקה התמיכה והאמפתיה בישראל – קורבן הטרור הברברי של חמאס – לשיאים.

אם לא די בכך, בזירת המשפט הבינלאומי ישראל עומדת בפני אישומים חסרי תקדים. הן ב-ICJ והן ב-ICC. הן כמדינה, והן ישויות ויחידים בתוך המדינה, כולל קצינים, חיילים ואזרחים, כולם כולם חשופים להליכים פליליים, לכתבי אישום ולסנקציות.

הישראלים לא מתחילים להבין את עומק ההסתבכות והקשיים שיעמדו בפניהם בבואם לנסות ולתכנן את הטיול הבא באירופה ובמדינות רבות נוספות. רבים מאוד לא יוכלו לדרוך במדינות רבות מאוד מבלי לחשוש מצו מעצר. בנוסף, ובאופן ממוקד ומתוכנן, ההתנחלויות וארגונים או יחידים המסייעים להן צפויים לעמוד בפני גל סנקציות ודה-לגיטימציה שלא היה כמותו.

שני וקטורים מזינים את ההידרדרות בזירה המדינית והתודעתית:

1

מחד, הבנה גורפת שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הגיע לנקודת זמן היסטורית שבה לא ניתן עוד להמשיך ב"עסקים כרגיל", ושממשלת ישראל ורבים בציבוריות הישראלית, בדגש על הימין העמוק, המתנחלי והמשיחי, עוסקים בכפיית "פתרונות" אלימים ברוח "נכבה 2", "טרנספר" ו"הכרעה".

בעוד שבעבר נתפסו גורמים אלו כשוליים, עכשיו חלחלה ההכרה שמדובר בגורמי מפתח בממשלה ובחברה, המהווים למעשה יריב קשה ונחוש מבחינת הקהילה הבינלאומית.

בדעת הקהל העולמית ישראל נתפסת היום באופן שהוא כנראה השלילי מאז ומעולם, וזאת למרות שבתקופה המיידית אחרי ה-7/10 נסקה לשיאים התמיכה והאמפתיה בישראל – קורבן הטרור הברברי של חמאס

הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שעד ה-7/10 נדחק לשולי התודעה הבינלאומית והאזורית, שב למרכזה, בתוספת ההבנה שהתמשכותו גורמת נזקים ישירים ועקיפים למערב, למשטרים הערביים הפרגמטיים במזרח התיכון, וליחסים בין העולם המוסלמי למערבי.

בהכללה, המסקנה של שחקנים רבים בזירה הבינלאומית והאזורית היא שיש לעבור פאזה, להפעיל מנופים דיפלומטיים, כלכליים, פיננסיים ואולי אף צבאיים, בכדי לכפות פתרון לסכסוך. כך, הכרה רב-צדדית (לא "חד-צדדית", אלא בינלאומית גורפת) במדינת פלסטין הופכת במהירות לצעד הנשקל ברצינות בבירות החשובות בעולם, כחלק ממתווים חדשים ובעלי "שיניים" לפתרון הסכסוך, החל מהטווח הקצר.

2

הווקטור השני הוא הסלידה והזעזוע ממדיניות הפעלת הכוח של צה"ל וממשלת ישראל. ישראל לא נחשבה מעולם "צמחונית" בכל הקשור להפעלת כוח על הפלסטינים, אבל ברור שמאז ה-7/10 היא נטלה לעצמה חירויות חדשות, וגרמה לשיעורי פגיעה בחפים מפשע, ולממדי הרס תנ"כיים ברצועה, שמבחינת העולם המערבי חצו באופן גורף ומזעזע את גבולות המותר.

אין כל טעם לעסוק בספורט החביב כל כך על הישראלים – "הצבע על הצבוע". ברור שלפחות חלק מן המקטרגים על ישראל עושים זאת באופן בלתי הגון. אבל אין לכך כל רלוונטיות בעולם האמיתי, זה שאינו חודר את קירות ערוץ 14, ואת תודעתם של יותר מדי ישראלים.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני שב למרכז התודעה הבינל' והאזורית. רבים בזירה הבינל' והאזורית מסיקים שיש לעבור פאזה, להפעיל מנופים דיפלומטיים, כלכליים, פיננסיים ואולי צבאיים, לכפיית פתרון לסכסוך

ישראל עברה מפסגת ה"סטארט אפ ניישן" לתהום ה"סטארב-אפ ניישן" (Starve-up nation). מדינה המשתמשת בשיטות פסולות של הרעבת אוכלוסייה, מניעת סיוע הומניטרי והרג סיטונאי של אזרחים, והיא מושווית – גם אם לא בצדק – לגרועים שבמשטרים ברוסיה, בסין ובצפון קוריאה. אותם משטרים שהיו הראשונים לצדד בחמאס ולהימנע מגינוי מעשיו הנפשעים. אותם משטרים המהווים מבחינת ארה"ב והמערב את ציר הרשע. אותם משטרים שבהם נלחמות מדינות אירופה וארה"ב בזירה האוקראינית.

בזמן ששורות אלו נכתבות ישראל מתכווצת בהמתנה לתגובה איראנית ישירה על סיכול הבכירים במשמרות המהפכה בקומפאונד הדיפלומטי של שגרירות איראן בדמשק. הפעולה הזו בוצעה בניגוד לאינטרס האמריקאי ויתכן אף שבניגוד לבקשות אמריקאיות מפורשות.

הפעולה הזו בוצעה מתוך ידיעה שהיא תדחוק את איראן לפינה ועלולה להביא לתגובה מסוג חדש, שעלולה לגלוש בתגובת שרשרת למלחמה אזורית, רב-זירתית מלאה.

זהו תרחיש-בלהות גם בימים כתיקונם, אבל בימים אלה, כאשר ממשלת ישראל מבודדת, מוחלשת, מוחזקת כחשודה בביצוע פשעי מלחמה, ובפעולה ממניעים זרים; כאשר היא "זוכה" לאמון של כ-25% מן הישראלים בלבד, כאשר היא מוכיחה את אי-כשירותה מדי יום, ותהליכי קבלת ההחלטות שלה נגועים באופן עמוק וגורף; בימים הנוראים האלה התרחיש הזה חמור ומסוכן שבעתיים.

אם חלילה תתמודד ישראל עם תגובה איראנית קשה, הרי שבוושינגטון ובניו יורק, בבריסל, בברלין, בפריז ובלונדון – מדינת-היהודים לא תתפס כקורבן, וראש ממשלתה ייחשד כמי שיזם את הפעולה במטרה לגרום למלחמה אזורית ולגרוף אליה את ארה"ב ואירופה.

ישראל עברה מפסגת ה"סטארט אפ ניישן" לתהום ה"סטארב-אפ ניישן". מדינה המשתמשת בשיטות פסולות של הרעבת אוכלוסייה, מניעת סיוע הומניטרי והרג סיטונאי של אזרחים, ומושווית לגרועים שבמשטרים

במצב זה הנכונות לסייע לישראל תעמוד במבחנים קשים, וההתגייסות הבינלאומית לסיום המלחמה תהיה ללא ספק באופן שלא יעלה בקנה אחד עם האינטרסים הלאומיים הישראליים.

גם בזירה הפנימית, ישראלים רבים יראו במלחמה כזו "מלחמת-ברירה", ויטילו ספק עמוק בכשרות וכשירות מקבלי ההחלטות שהביאו לפריצתה. המלחמה הזו, אם חלילה תפרוץ, תהיה נקודה שחורה, גדולה וקשה נוספת בערך ההיסטורי של "מורשת נתניהו".

הממד המשטרי-פנימי

ובממד השלישי, המשטרי-פנימי – האפקט המצטבר של ניסיון ההפיכה המשטרית מתחילת 2023, מוראות ה-7/10 , והניהול הכושל, הפוליטי-פרסונלי-קרימינלי של המלחמה, של הכלכלה ושל מערכות המדינה לכל אורך ששת חודשי הלחימה – כל אלה יצרו בתורם הבנה חדשה במערב. הבנה של עומק הפער בין ישראל של נתניהו, לבין הדמוקרטיה המערבית, הליברלית, מדינת היהודים הצודקת, התוססת ומעוררת ההשתאות כפי שנתפסה בחוגי האליטות במערב בעשורים האחרונים.

הגלישה של ממשלת ישראל במדרון האנטי-דמוקרטי והאי-ליברלי, אי-הכשירות המביכה ושומטת-הלסתות של שריה ואישי הציבור שלה, הבוז לערכי המערב, וההיסחפות למחוזות האתנוקרטיה והעליונות היהודית הגזענית, כל אלה גרמו לממשל האמריקאי ליצור את אותה אבחנה חודרת בין ממשלת ישראל הכושלת והעומד בראשה, לבין מדינת ישראל והעם הישראלי.

גלישת הממשלה במדרון האנטי-דמוקרטי והאי-ליברלי, אי-הכשירות של שריה, הבוז לערכי המערב ועוד, גרמו לממשל האמריקאי ליצור את האבחנה החודרת בין ממשלת ישראל הכושלת לבין המדינה והעם

הבעיה היא שכוחה של אבחנה זו יפה כל עוד אכן נשמר הפער הזה במציאות. כל עוד מכהנת בישראל ממשלה שבאופן מובהק אינה נהנית מאמון העם, כל עוד ברור שהעם הישראלי נותר נאמן לערכי מגילת העצמאות, הדמוקרטיה והליברליזם, שעל בסיסם הכירו במדינה רוב מדינות העולם ב-כ"ט בנובמבר 1947.

ככל שהישראלים לא ישכילו להתנער מן הממשלה, להשליך אותה לפח האשפה של ההיסטוריה, ולבחור כנסת וממשלה שייצגו את הערכים הלאומיים הללו, ויגבשו ויישמו אסטרטגיה לאומית חדשה ושונה מהותית, קוטבית, מזו של ממשלות נתניהו; ככל שהמלחמה תתמשך וחלילה אף תתרחב, בשירות האינטרסים הזרים של נתניהו ושותפיו, ככל ש"התהליכים" בזירה המדינית, התודעתית והמשטרית יתמשכו ולא ייקטעו – האבחנה הזו בין הממשלה לעם עלולה להתחיל להיטשטש.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית