העצרת הכללית של האו"ם אימצה ב-18 לספטמבר, ברוב מוחץ, הצעת החלטה פלסטינית הקובעת כי יש לסיים את ה"כיבוש הישראלי הלא חוקי בשטחים" בתוך שנה, ומפרטת סדרת פעילויות הנדרשות ליישום החלטות האו"ם בעניין הפלסטיני ופתרון שתי המדינות. לאי יישום ההחלטה ע"י ישראל, כך החלטת מושב החירום של העצרת, יהיו השלכות קשות, כולל סנקציות ואמברגו נשק.

לכאורה זו "עוד החלטת עצרת", מבית היוצר הפלסטיני,  שהתווספה לסדרה ארוכה של החלטות אנטי ישראליות, הנערמות בספר דברי הימים של הסכסוך במזרח התיכון. ההחלטות עוררו בזמנן הד כזה או אחר, אך התקבלו בישראל (ולא רק בישראל) כ"עוד מסמך או"ם חסר חשיבות ובלתי מחייב". גם החלטה זו, שנבלעה בין כותרות העת האחרונה, לא משכה תשומת לב.

לכאורה ההחלטה כי יש לסיים את ה"כיבוש הישראלי הלא חוקי בשטחים בתוך שנה" היא עוד החלטת עצרת מבית היוצר הפלסטיני,  שהתווספה לסדרת החלטות אנטי-ישראליות ארוכה בתולדות הסכסוך במזה"ת

ונשאלת השאלה אם זו עוד חוליה בשרשרת מוכרת או שמא מדובר הפעם באירוע שונה, במתווה מסוג חדש, המאיים לעבור מהמגרש התודעתי, למגרש האופרטיבי-ענישתי. להבנתי, מדובר בהחלטה מכוננת, הכוללת מקור סמכות חדש שטרם הכרנו ונושאת עמה משמעויות קשות ומסר ברור לישראל. לא רק מילים אלא פתח למעשים.

לאורך השנים, במיוחד מאז 1967, האסטרטגיה הדיפלומטית הפלסטינית שמה לה ליעד את "בינאום הסכסוך". נוכח עוצמתה של ישראל בשטח, ויכולותיה המדיניות בזירות הבילטרליות, זיהו הפלסטינים את הזירה המולטילטרלית כנקודת תורפה עבור ישראל וידידותיה. שם מיקדו הפלסטינים את מאמציהם, ויזמו במשך שנים סדרה של  מהלכים מתוחכמים, שעשו ניצול מיטבי (לעתים ציני) בדפוסי הצבעה בעולם הערבי בקרב המדינות המתפתחות (ה"בלתי מזדהות") ואף של חלק מהעולם המפותח.

כלי "הרוב האוטומטי" הופעל דרך קבע עשרות פעמים בשנה, אך התקשה לפרוץ תקרת זכוכית ולהיות מתורגם למהלכים אופרטיביים המאתגרים את ישראל. זאת, בין היתר, בהיעדר אמצעי אכיפת החלטות העצרת הנחשבות דקלרטיביות בלבד, אך גם בשל הצלחת ישראל להנחיל לעולם את פרדגימת המו"מ הישיר ככלי הבלעדי לפתרון הסכסוך.

רבים בקהילה הבינ"ל אימצו את עמדת ישראל, לפיה את הסכסוך במזה"ת לא פותרים בין כתלי האו"ם בניו יורק, אלא בשיח ישיר. גם החלטות מועצת הביטחון – בעלות התוקף האופרטיבי, התמקדו בטיפול מוגבל במשברים נקודתיים, אך לא בסוגיית הליבה של הסכסוך, כשהחלטת 242 מ-1967, תמיד ברקע.

רבים בקהילה הבינ"ל אימצו את עמדת ישראל, לפיה הסכסוך במזה"ת לא ייפתר בין כתלי האו"ם בניו יורק אלא בשיח ישיר. גם החלטות מועצת הביטחון בעלות התוקף האופרטיבי, התמקדו בטיפול מוגבל במשברים נקודתיים

רוח של שינוי?

בהיעדר שיח מדיני ישראלי-פלסטיני בשנים האחרונות, באדיבות/באשמת שני הצדדים, ונוכח תחושה כי הקהילה הבינ"ל מאמצת בפועל – גם אם לא במוצהר – את האסטרטגיה הישראלית של העתקת הדגש מפתרון הסכסוך לניהול הסכסוך, החליטו הפלסטינים לעלות מדרגה במערכה המדינית שהם מנהלים ולהרחיבה מהזירה המדינית המולטילטרלית, גם אל הזירה המשפטית-בינ"ל.

באופן שיטתי, הם יזמו וקידמו שורת מהלכים בארגונים הבינלאומיים, שיצרה את החיבור בין הזירות. כל מהלך הניח תשתית לזה שאחריו. כך, החלטת העצרת בנושא חומת/גדר ההפרדה מ-2003, שהובילה לחוות דעת מייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק ICJ דאז, היתה רק קדימון בזעיר אנפין לפוטנציאל הנזק שטומנת בחובה האסטרטגיה החדשה.

בדצמבר 2022 הזמינה עצרת האו"ם מה-ICJ חוות דעת מייעצת מעודכנת על "היבטים חוקיים הנובעים ממדיניות והתנהלות ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מזרח ירושלים", או בקיצור "חוקיות הכיבוש הישראלי". ביולי 2024, בית הדין הגיש לעצרת את חוות דעתו הלא מפתיעה: "הכיבוש אינו חוקי".

הגם ששופטי ICJ נבחרים בתהליך המשקף דינמיקה ויחסי כוחות בין המדינות, הם נחשבים כאנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, ובית הדין נחשב בד"כ כגוף מקצועי, שפסיקותיו וחוות הדעת שלו משקפות פרשנות משפטית ולא עמדות פוליטיות מדינתיות. כך, נהנה ה-ICJ  מיוקרה רבה בעולם.

החיבור בין שפת האו"ם לשפת בית הדין מעניק ממד שונה להחלטות העצרת. גם אם אינו משנה את העובדה שמעמד ההחלטה נותר דקלרטיבי, השימוש בשפת בית המשפט נותן לה משקל "מוסרי" שונה, כשעולם המשפט נתפס כעוגן וכאי של יציבות.

החיבור בין שפת האו"ם לשפת ביה"ד מעניק ממד שונה להחלטות העצרת. גם אם מעמד ההחלטה נותר דקלרטיבי, השימוש בשפת ביהמ"ש נותן לה משקל "מוסרי" שונה, כשעולם המשפט נתפס כעוגן וכאי של יציבות

מדוע ההחלטה חשובה?

הרשות הפלסטינית, שמעמדה באו"ם שודרג לאחרונה ל"כמעט מדינה חברה", הובילה בשבועות האחרונים מהלך מזורז, שתכליתו להביא להצבעה בעצרת הכללית הצעת החלטה, ששפתה תתבסס על לשון חוות הדעת של ה-ICJ מחודש יולי 2024.

בהחלטה, שנוסחה על ידי הפלסטינים, בה נקראת ישראל לסיים את "הכיבוש והנוכחות הלא חוקית בשטחים" ולסגת בתוך 12 חודשים, מוזכר כינוס ועידה בינלאומית ליישום החלטות האו"ם בעניין הפלסטיני ופתרון שתי המדינות. אי יישום ההחלטה יגרור סנקציות ואמברגו נשק. הפלסטינים מבינים כי בעוד שקל יהיה להמשיך להתעלם מהחלטות פוליטיות בעצרת, קשה יהיה להתעלם מהמלצות מוסד משפטי יוקרתי כ-ICJ.

כאמור, השילוב בין התשתית המדינית, שהונחה במשך שנים, ההסתמכות על חוות דעתו של גוף יוקרתי וכמובן הרוב האוטומטי, הבטיחו את הצלחת המהלך.

כלי לסדיקת תקרת הזכוכית של גביית מחירים מישראל

מדובר לפיכך בעליית מדרגת התייחסות (משפטית, לא רק מדינית) המקרבת אותנו לסף של "מסה קריטית" של מהלכים, אשר המשך התעלמות ישראלית מהן עשוי לקרב אותה להגדרה של "מדינה סוררת".

בטווח הקצר, ההשלכות המסוכנות של ההחלטה תבואנה לביטוי מחוץ לכותלי בניין הזכוכית בניו יורק: האמירה המכוננת של בית הדין הבינלאומי לצדק והחלטת העצרת יוכלו מעתה לשמש עבור יחידים, ארגונים, מוסדות, חברות עסקיות, החברה האזרחית, גופים אקדמיים, בתי משפט במדינות השונות ואף ממשלות – כאסמכתה יוקרתית ומכובדת ("אליבי") ליישום החלטות מול ישראל.

אי יישום ההחלטה יגרור סנקציות ואמברגו נשק. הפלסטינים מבינים כי בעוד שקל יהיה להמשיך להתעלם מהחלטות פוליטיות בעצרת, קשה יהיה להתעלם מהמלצות מוסד משפטי יוקרתי כ-ICJ

החלטת העצרת תעניק למעשה רוח גבית לקמפיין הדה-לגיטימציה ברחבי העולם. הצטברות המהלכים הללו עלולה להביא ללחץ ציבורי, בעקבותיו גם ממשלות או ארגונים בינלאומיים כמו האיחוד האירופי, יחליטו או ייאלצו לפעול, פוליטית או ציבורית.

"התלכדות הזירות" במערכה המדינית-משפטית

אזכיר כי במקביל מתנהלים הליכים משפטיים נגד אישים ישראלים בבית הדין הבינלאומי הפלילי (ICC), ותביעה דרום אפריקאית ב-ICJ באשמת ביצוע רצח עם בעזה. מדובר בהליכים נפרדים, אך ישנן זיקות גומלין כשאמירה משפטית בהקשר אחד מזינה החלטות בהליכים אחרים.

אפשרות לבידוד בינ"ל: מסר חריף מהקהילה הבינ"ל

טענת ישראל ותומכיה שהתהליך המשפטי שבוצע הינו מוטה פוליטית – נכונה, וברור כי אנו עדים למעשה להמשך המאבק הפלסטיני באמצעים חדשים. יתרה מזאת,  איש לא ממש סובר כי ישראל תיסוג מהשטחים בתוך 12 חודשים ותבטל את מצב הכיבוש. ידידותיה של ישראל אף לא סבורות כי זהו מהלך ישים במצב הדברים בעת הזו.

החלטת מדינות לפעול ברוח חוות הדעת של ICJ והחלטת העצרת, תשקף "תיאבון" או "צורך פוליטי". וכאן יש לשים לב למסר המדיני הברור לישראל, גם של ידידותיה: מרבית מדינות העולם מאסו בכיבוש הישראלי בשטחים ובהשלכותיו.

סירוב ישראלי מתמשך להציג אופק מדיני, המבוסס על חזון שתי המדינות, דימוי ישראל כמי שנמצאת בצד השלילי בעולם של פוליטיקת זהויות, מעלה עבור ממשלות ידידותיות את מחיר התמיכה בה.

החלטת העצרת תעניק רוח גבית לקמפיין הדה-לגיטימציה בעולם. הצטברות המהלכים עלולה לגרור לחץ ציבורי, בעקבותיו גם ממשלות או ארגונים בינל' כמו האיחוד האירופי, יפעלו פוליטית או ציבורית

כל אלו עשויים לפגוע במעמדה של ישראל כחברה במועדון המדינות הדמוקרטיות ליברליות, להפוך את חזון הקואליציה עם שכנותינו האזוריות לבלתי אפשרי, ולבודד את ישראל כ"מדינה סוררת".

החלטת עצרת האו"ם חד-צדדית ומגמתית. אי איזכור צרכי הביטחון של ישראל, או אירועי ה-7.10 או סוגיית החטופים מקוממים, כמובן, והופכים את המסמך ללא לגיטימי מבחינת ישראל. ועדיין, המסר של הקהילה הבינלאומית שחוזר שוב ושוב במגוון תצורות וערוצים, נחוש וברור: חייב להיות אופק מדיני. ללא אופק מדיני, הידידות לא תוכלנה להמשך להגן על ישראל. הציבורים שלהן לא יאפשרו זאת.

אם ישראל תהפוך להיות "מדינה סוררת", המחיר שזה יגבה ממנה ומאזרחיה יורגש בכל תחומי החיים ויסכן את עתידנו ואת ביטחוננו. הסכנה איננה מיידית, אך "הרכבת כבר יצאה מהתחנה".

דניאל כרמון הוא יוצא שרות החוץ - בעל ותק של 45 שנה בשרות. ייצג את המדינה בארה״ב ובארגנטינה, כשגריר וסגן ראש המשלחת לאו״ם וכשגריר בהודו. היה סמנכ״ל משרד החוץ. כיום יועץ בכיר ב-MIND ISRAEL.