מעל מאה שנים חלפו מאז פטירתו של מחדש השפה אליעזר בן-יהודה. הוא היה מהפכן, שהפך את השפה העברית משפה תנכ"ית תלמודית, שהייתה רדומה 1700 שנים, לשפה מעודכנת, חיה, יום-יומית ובועטת.

העברית ניצחה את כל השפות שביקשו להשליט את מרותן בראשית המאה הקודמת על העם היהודי. המהפכה הציונית היא מהפכת העברית. שרידי השפות הגלותיות ובראשן היידיש, הלדינו והשפות אחרות – הפכו בישראל של 2025 לשפות נוסטלגיה. העברית היא לשון אם לכל הישראלים כמעט. היא נחלתם של רוב אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד.

המהפכה הציונית היא מהפכת העברית. שרידי השפות הגלותיות ובראשן היידיש, הלדינו והשפות אחרות – הפכו בישראל של 2025 לשפות נוסטלגיה. העברית היא לשון אם לכל הישראלים כמעט

נוצרה כאן שפה עברית משגשגת המשתלבת עם המרחב, המתעצבת ומשנה צורה בעולם הגלובלי ובמקביל, היא שואבת מעוצמת המקורות היהודיים החודרים לעורקיה. מן החדירה הזאת ונזקיה המתעצמים חשש גדול חוקרי הקבלה והוגה הדעות פרופ' גרשם שלום. בחודש האחרון מלאו 43 שנים לפטירתו, ומעניין להביט על אזהרותיו ממרחב הזמן אל המציאות הישראלית העכשווית.

גרשם שלום ("עוד דבר", הוצאת עם עובד – ספריית אופקים, 1989) טען כי השפה העברית בביטוייה ומקורותיה יוצרת איום על עתידה. הוא ביקר את הנוטלים מושגים מלשון הקודש, מאכסנים אותם ומתרגמים את מעשיהם למציאות העכשווית.

כלומר, לשיטתו, התרבות הלשונית שאנו מפתחים מזינה את ההקצנה ויוצרת ארץ של "הר געש". "העוצמה המובלעת בשפה עשויה ביום מן הימים להתפרץ לחיינו במלוא כיעורה", טען. השפה תפנה את נשקה נגד דובריה ותהיה טעונה ב"חומר נפץ".

הוא חשש שהשפה הקדושה תשתעבד למקורותיה כמופת מחייב והיא תדרדר את חיי החופש והדמוקרטיה. הרהרתי לאחרונה בנושא עם הבלשן פרופ' משה בר-אשר, שעמד שנים רבות בראש האקדמיה ללשון העברית ומסתייג מתפיסותיו של שלום. בר-אשר משתייך לציבור הדתי וטוען שבכל שפה יש אלימות, וכי עד לפני חמישים שנה לא הייתה אלימות בציבור שלו. השילוב של לשון ומעשים הובילו לכך.

גרשון שלום חשש, שהשפה העברית תהפוך לשפת צופן של המיסטיקה היהודית ותעודד את המשיחיות הקיצונית. לדעתו "העוצמה הדתית הכמוסה בה" היא הרת פורענות, והניסיונות להופכה לשפה חילונית ולזקק מתוכה את המקורות התנכ"יים ודברי הקודש – לא יועילו. היא תשוב למקורותיה ותאיים על דובריה העבריים כחומר נפץ שיתפוצץ. נראה כי מקורותיה צמחו לצמרות העצים והתייצבו בפני העם מחדש כמסורת קדושה, אשר העם הולך ומאמץ אותה.

גרשם שלום ביקר את הנוטלים מושגים מלשון הקודש, מאכסנים אותם ומתרגמים את מעשיהם למציאות העכשווית. לשיטתו, התרבות הלשונית שאנו מפתחים מזינה את ההקצנה ויוצרת ארץ של "הר געש"

הליברלים הישראלים פיתחו גישה בשפה העברית המתחדשת, המחוברת אל המקורות היהודיים אבל לא מאמצת את כל המושגים והמורשת שהיא מנחילה הלכה למעשה.

כל שפה מתחדשת בעושרה ובניביה ומשנה צורה בעיקר בעולם המשתנה במהירות. באימוץ כל דבר הקשור בתוכן מקורותיה של השפה כהלכה קדושה, קיים חשש להקצנה הנובעת מטבעו של האדם ומן ההוויה הסביבתית שהוא גדל לתוכה.

יש בעברית, לטענת שלום, חומר נפץ דתי רוחני שיקצין עם הזמן ויאיים על החירות. ואכן, החשש ששפת הקודש תהפוך להיות דומיננטית בהוויה החדשה ותשתלט על השיח, מתממש בקרב ציבורים הולכים וגדלים בישראל של היום.

זה אכן נעשה מבלי שנחוש בכך, באופן בלתי מודע. שלום העריך שהשפה העברית לא תוכל לחיות לנצח כשפה חילונית, ותהפוך לשפת הדתה שתצעיד את ישראל לעבר תיאוקרטיה דתית. יהיה קשה להתמודד מול עוצמתה של שפה הנטועה עמוק במקורותיה ומקרינה על תודעת ההמונים.

מי שרואה כיום את התנועה המשיחית הרדיקלית ואת הקשר אל אתרי הקודש וקברי הצדיקים המשולבים בדת, בלשונה, ובשפת המיסטיקה היהודית – אינו יכול להתעלם מהתגשמות אזהרותיו של גרשון שלום.

הקיצוניות החבויה בשפה רוסנה על ידי האבות המייסדים ואולם, אחרי מלחמת ששת הימים והשליטה במקומות הקדושים היא פרצה בסערה חזרה לחיינו, מבעירה אש ומאיימת. אז כיצד ניתן לשוב לנתיב הלאומי הנאור של השפה העברית?

הקיצוניות החבויה בשפה רוסנה על ידי האבות המייסדים, אך אחרי מלחמת ששת הימים והשליטה במקומות הקדושים, פרצה בסערה חזרה לחיינו, מבעירה אש ומאיימת. כיצד ניתן לשוב לנתיב הלאומי הנאור של השפה?

כיצד ניתן לנתק אותה מן הקנאות הדתית שהתפרצה לתוכה ומעמיקה את הקרעים בעם, יוצרת שנאה ומסכנת את העתיד? האתגר של החברה הישראלית הוא לעצב מחדש את גבולות השיח ולחזור אל השפיות הנדרשת לחיים בסביבה פתוחה וסובלנית לכל הישראלים. לינוק מעושר מקורותיה של העברית ולסגל בה ריבוי פנים ופלורליזם המשתלבים עם המציאות הדינמית. לצד זאת,  לא לשחזר את הסיפור התנכ"י ולאמצו כדרך חיים מחייבת.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית. חבר בקבוצת מפקדים למען ביטחון ישראל.