צו איסור פרסום הוטל היום על חקירתו של אלמוני, שנכנס הבוקר לתחנת המשטרה בכרמיאל ואמר לשוטרים המופתעים, "אני רצחתי את רחל הלר, באתי להסגיר את עצמי". האיש, בשנות השבעים לחייו, נעצר ונשלח להסתכלות פסיכיאטרית. יהיו תוצאות חקירתו אשר יהיו, השדים שהיו רדומים בתיבת הפנדורה הקרויה "רצח רחל הלר" התעוררו ועומדים לחזור לחיינו.
גופתה של רחל הלר התגלתה בחולות קיסריה ב-24 באוקטובר 1974. על גופה היה סנדל אחד וחוט ניילון ששימש לחניקתה. הלר הייתה חניכה ומדריכה בצופים ומורה חיילת בצה"ל. ילדה טובה בת-ים. רציחתה הסעירה את דעת הקהל, והתקשורת לחצה על חוקרי המשטרה לפענח את הרצח במהירות.
מכאן החלה השתלשלות אירועים פתלתלה, שנשארה על סדר היום הציבורי כמעט 30 שנה, ודרכה כמעט על כל מוקש אפשרי. בהתחלה הופנה הזרקור ל"חוגי שמאל קיצוניים", שמהם, כך טענו החוקרים, יצא החשוד הראשון ברצח, יורם ביכונסקי.
תיאורי פריצות מינית במפגשים סגורים של קומוניסטים, ריתקו את קוראי מדורי הפלילים הצמאים לסנסציה, עד שביכונסקי שוחרר, אחרי שהחוקרים השתכנעו שהוא לא יכול היה לבצע את הרצח. צמרת המשטרה הנבוכה מינתה את סנ"צ שאול מרכוס לחקור את כישלון שני צוותי החקירה הראשונים ולהוביל צוות חקירה שלישי – שעצר כחשוד ברצח בחור מעכו בשם עמוס ברנס.
ברנס נשבר בחקירה והודה ברצח. הוא הורשע ונדון למאסר עולם, למרות שלאורך כל משפטו טען שההודאה נגבתה ממנו באלימות ותוך מניעת שינה ובלי שניתנה לו אפשרות להתייעץ עם עורך דין. הוא ריצה את מלוא העונש שקיבל (שנקצב לבסוף ל-12 שנות מאסר, ממנו נוכו לו שליש) והמשיך להילחם על חפותו גם אחרי ששוחרר, עד שהשופטת דליה דורנר אישרה לו ב-2002 משפט חוזר.
בהחלטתה מנתה דורנר פגמים רבים שנפלו בחקירה, ואף שלא השתכנעה בחפותו של ברנס, החליטה שהוא זכאי למשפט חוזר. חיים כהן, השופט שהרשיע את ברנס במשפט הראשון, התקשר ממיטת חוליו לדורנר והודה לה על תיקון "העוול שאני עשיתי", כדבריו. זו היתה שיחת הטלפון האחרונה בחייו. עמוס ברנס היה אחד מנושאי הארון בהלוויתו.
כעבור כמה חודשים החליט בית המשפט לזכות את ברנס ב"זיכוי אילם", כלומר ללא שמיעת הראיות, ומבלי לקבוע אם הנאשם עשה את המעשים המיוחסים לו או לא, וזאת אחרי שהתביעה הודיעה שהיא אינה מעוניינת לנהל את המשפט.
הסאגה המשפטית הזו פרנסה אינספור כתבות עיתונות, סרטי טלוויזיה ולפחות שלושה ספרים ("רצח רחל הלר: אנטומיה של חקירה" מאת ברוך לשם, "עמוס ברנס – מאבקו של חף מפשע" שכתב שלמה ולדמן ו"האמת על פרשת ברנס" שכתב חוקר המשטרה בדימוס עזרא גולדברג, שהיה הכוח המניע שהוביל לבסוף לזיכויו של ברנס).
אם כל זה מזכיר לכם את הסידרה שראיתם אתמול לפני השינה ב"נטפליקס", זה בגלל שהשדים האלה שמתעוררים עכשיו, הם הכוכבים האמיתיים של גל סדרות "פשע אמיתי", מובילות הצייטגייסט וכוכבות הרייטינג של עולם הדוקו העכשווי.
הג'ינקס, Making a Murderer, המדינה נגד או ג'יי סימפסון, המדרגות, סיפורו של טד בנדי – בכולן משתרך שובל ארוך של גופות ואחריו שובל ארוך לא פחות של שאלות: על האמון במשטרה, בפרקליטות ובמערכת המשפט, ועל היכולת שלנו לרדת לחקר האמת ולהבדיל בין עוול לצדק.
נושאי הדגל של ז'אנר סדרות הפשע האמיתי בישראל הם יותם גנדלמן, ארי פינס ומיקה תימור, שסדרת הדוקו שלהם, "צל של אמת", החזירה למרכז סדר היום את רצח תאיר ראדה.
בחדר העריכה בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, הם מסיימים עכשיו לערוך את "צל של אמת 2 – רוצח בכביש החוף". בסדרה, שתעלה בקרוב (ב"הוט 8"), הם חוזרים אל גל מקרי הרצח של בחורות צעירות בשנות השבעים, ומוכיחים את הטענה שמאחורי כל מעשי הרצח ההם עמד רוצח סדרתי אחד.
והבולט שבין מקרי הרצח הללו, הוא רצח רחל הלר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם