הפגישה הצפויה בין דונלד טראמפ לאלי שרעבי ואולי גם לשורדי השבי הנוספים היא בלתי נתפסת. תמונה הפוכה להתעלמות של בנימין נתניהו, ולמראות הבלתי נסלחים בכנסת.

צריך להודות, הסרטון של איתן הורן והעדות המטלטלת של אלי שרעבי ב"עובדה" קרעו את מסך הדמעות של הימים האחרונים. במשך 491 ימים שרעבי היה שם – בבטן האפלה של השבי, נלחם לשרוד, מחזיק מעמד לצד חטופים אחרים, מנסה להיאחז בכל שביב של תקווה. אבל כשהוא חזר, הוא חזר לבד. אשתו, ליאן, ושתי בנותיו, יהל ונויה, נרצחו באכזריות בשבעה באוקטובר.

הסרטון של איתן הורן והעדות המטלטלת של אלי שרעבי ב"עובדה" קרעו את מסך הדמעות של הימים האחרונים. במשך 491 ימים שרעבי היה שם – בבטן האפלה של השבי, נלחם לשרוד, אבל כשחזר – חזר לבד

לא נותר לשרעבי יותר מה להפסיד – ולכן הוא יכול לומר את האמת שאנחנו מסרבים לשמוע: אין לנו זמן. הסרטון של איתן הורן נפרד בדמעות מאחיו יאיר שיוצא לחופשי אומר לנו בדיוק את אותו הדבר – אין להם זמן.

וכאמור, מי שצפה בסרטונים, שלא כמו ניר ברקת, שר בממשלת ישראל, הוא הנשיא טראמפ, שהזמין את שניהם ושורדי שבי נוספים לבית הלבן. גם טראמפ מבין – אין להם יותר זמן, השאלה אם הציבור הישראלי באמת מבין את זה.

אנחנו יודעים להתאבל. הישראלים מצטיינים בזה. החיבוק הקולקטיבי, הדגלים בשולי הכבישים והכיכרות, הדמעות המאחדות, השידורים בלופים והתמונות שעוצרות את הנשימה.

השבוע התאבלנו יחד, בהלוויה של שלמה מנצור מייסד כיסופים, כשעודד ליפשיץ ז"ל, מייסד ניר עוז, הובא למנוחות, ששיירת הלוויה וההספדים מפלחי הנשמה על משפחת ביבס נישאו, או כשהארונות עטופי הדגלים הגיעו מעזה. שוב עמדנו מול הרוע המוחלט של אויבנו ושוב הבטחנו לעצמנו שלעולם לא נשכח, למרות שלמעט מנצור, כולם נחטפו חיים.

אבל האם אנחנו יודעים להילחם? לא על הזיכרון – אלא על החיים? על 24 הגברים שעדיין שם בחזקת חיים? דני אלגרט בהספד הנוקב שלו לאחיו איציק אמר לכולנו – "כשלנו".

לא נותר לשרעבי יותר מה להפסיד – ולכן הוא יכול לומר את האמת שאנחנו מסרבים לשמוע: אין לנו זמן. הסרטון של איתן הורן נפרד בדמעות מאחיו יאיר שיוצא לחופשי אומר לנו בדיוק את אותו הדבר – אין להם זמן

אלי שרעבי לא ביקש הפוגה. לא דרש זמן לעכל, להתאושש, לעבד את האובדן. רגע אחרי שחזר, בעוד הגוף והנפש נושאים את צלקות השבי, הוא עמד מול כולנו ודיבר. בעדות ששוברת את הלב ושומטת את הלסתות, הוא סיפר על הימים הבלתי נתפסים שבהם היה כלוא במעמקי עזה, על הרעב המכלה, על הפחד המתמיד, על ההישרדות האכזרית. ובעיקר – על החטופים שנשארו שם, על אלון אהל שהיה לו כבן עד הרגע האחרון ונותר במנהרה לבדו והוא מסרב להשאיר אותו ואותם מאחור.

הוא היה שם. הוא יודע את מה שאנחנו רק יכולים לדמיין, והוא זועק את מה שאנחנו לא רוצים להאמין. כל יום שעובר הוא יום נוסף שבו הם כלואים באותו גיהינום. כל דקה שעוברת מקטינה את הסיכוי שלהם לצאת משם בחיים. והוא לא מוכן לשתוק.

אם שרעבי, אדם ששרד כמעט 500 ימים של סיוט, מוצא בתוכו את הכוחות להילחם עכשיו – איך אנחנו מעזים לא לעשות אותו הדבר?

הממשלה ובנימין נתניהו לא באמת "עובדים" על השבת החטופים – הם עובדים עלינו. כל דקה שעוברת בלי עסקה היא לא תקלה, היא אסטרטגיה. הם מורחים, מעכבים, מנסים לקנות עוד זמן, למשוך עוד ספין, להרוויח עוד תכסיס פוליטי. ואם המהלך הבא שלהם ייכשל? אז לפחות הזמן עבר, תשומת הלב הוסטה, והם ינסו שוב את אותו משחק על חשבוננו – ועל חשבון מי שעוד שם, בשבי. כפי שראינו בכנסת השבוע, קווים אדומים אין להם.

הממשלה ונתניהו לא באמת "עובדים" על השבת החטופים – הם עובדים עלינו. כל דקה בלי עסקה היא לא תקלה אלא אסטרטגיה. הם מורחים, מנסים לקנות עוד זמן, למשוך עוד ספין, להרוויח עוד תכסיס פוליטי

המציאות של השבי כעדות השבים היא מוות איטי. אי אפשר להחזיר אותם בעוד שנה, אי אפשר להמתין למשבר ההומניטרי שיכניע את חמאס. כל יום שעובר הוא יום נוסף שבו הם חיים את הגיהינום הזה, ואנחנו – כולנו – הופכים לשותפים לשתיקה, לשותפים למחדל. נכון, אלפים היו בירושלים ביום ראשון אבל זה פשוט לא מספיק.

"האדישות היא תמיד חברה לאויב, כי היא מיטיבה עם התוקפן – ולעולם לא עם קרבנו".

כך אמר בזמנו אלי ויזל על ימים אפלים אחרים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות אדישים. אנחנו לא יכולים לתת לממשלה להמשיך לגרור רגליים. מרגע ששמענו – האחריות היא שלנו. אנחנו לא יכולים להסתפק בלהשתתף בצער, אנחנו חייבים להשתתף במאבק.

אם לא עכשיו, אז מתי? אם לא אנחנו, אז מי? אסור לתת לעוד הלוויה להפוך לטריגר לייאוש אלא לזעם. הזעם הזה צריך להיות תמידי, בוער, חדור מטרה. אנחנו חייבים לעצור את השגרה, לשבש את המדינה, לא לתת לשום דבר להימשך כרגיל עד ש-24 הגברים החיים יהיו כאן, בבית ו35 החללים יובאו לקבר ישראל.

אנחנו יודעים להתאבל יחד. אבל עכשיו אנחנו חייבים להילחם יחד – לא רק בשדה הקרב, אלא גם ברחובות וברשתות ובכל מקום. זו החובה המוסרית היהודית הראשונה במעלה, פדיון שבויים וערבות הדדית.

השבי, כעדות השבים, הוא מוות איטי. אי אפשר להחזירם בעוד שנה, או להמתין למשבר ההומניטרי שיכניע את חמאס. כל יום הוא יום נוסף בו הם חיים בגיהינום, ואנו – כולנו – הופכים לשותפים לשתיקה ולמחדל

אסור לנו לתת לרעשי הרקע, לספינים ולמכונת הרעל לבלבל או להתיש אותנו.

הדס רגולסקי היא חברת מועצת העיר ת״א- יפו. ממקימות בונות אלטרנטיבה וחוזה חדש. רגולסקי היא אמא לשלושה, אשת תקשורת ואקטיביסטית שנאבקת על דמותה של ישראל בשנתיים האחרונות ולא תעצור עד שיהיה פה טוב יותר.