בימים אלו שב ועולה רעיון ההסדר האזורי, כחלק מהיוזמות של ממשל טראמפ ושותפיו במזרח התיכון לסיום המלחמה בעזה. לפי הערכות והדלפות, התרחיש המדובר, שנשמע מפתה לרבים בישראל, יכלול נורמליזציה עם מדינות ערב בתמורה להצהרות עמומות מצד ישראל על נכונות למשא ומתן עתידי עם הפלסטינים.

לא מדובר בהבטחות קונקרטיות, לא בשינויים בשטח – רק דיבור על דיבור. לכאורה הישג לישראל, אך מאחורי הנוסחה הזו, המציעה "זכויות על הנייר" לפלסטינים ונורמליזציה בפועל לישראלים, מסתתרת סכנה.

לא נדרשות מישראל הבטחות קונקרטיות או שינויים בשטח – רק דיבור על דיבור. לכאורה הישג לישראל, אך מאחורי הנוסחה המציעה "זכויות על הנייר" לפלסטינים ונורמליזציה בפועל לישראלים, מסתתרת סכנה

כשהפלסטינים מזהים שמדובר בהסדר המדלג עליהם, כזה שמנופף בהבטחות ריקות ללא שינוי ממשי במציאות חייהם, מתערערת הלגיטימציה של כל גישה פרגמטית ומתונה ומתחזקים זרמים קיצוניים בציבור שלהם, כמו גם ברחבי המזרח התיכון.

ואכן, לפי חומרי מודיעין שנתפסו, אחת הסיבות שחמאס בחר לתקוף בשבעה אוקטובר – למרות המחיר הכבד שידע כי ישלם – הייתה הצפי לכינונו של הסדר אזורי שמדלג על הפלסטינים, ובפרט אופק ליחסים דיפלומטיים בין סעודיה לישראל.

התחושה של הפלסטינים כי הם שקופים, כי ההיסטוריה נכתבת בלעדיהם, היא לא רק השפלה – היא גם כר פורה להקצנה ונכונות לצאת בפועל לפעולות אלימות גם לנוכח סכנה גדולה – כלומר, קריסת ההרתעה. ראש הממשלה בנימין נתניהו מדבר לא מעט על הצורך בדה-רדיקליזציה בציבור הפלסטיני – הסכם המתעלם מהם הוא ההפך מכך.

זה נכון לא רק במקרה שלנו. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהצד שקיבל רק מילים – בלי כיסוי – לא רק שאיבד תקווה, אלא גם נטה לפנות להקצנה ולאלימות. כך למשל קרה בצפון אירלנד בשנות השבעים. הסכמים שהתעלמו מהקהילה הקתולית – או נתפסו בעיניה כקוסמטיים בלבד – הזינו את התמיכה ב-IRA ודחו את האפשרות להסדר פוליטי יציב בשנים רבות. רק כשנעשה ניסיון כן לתת מענה לזהות, לזכויות ולייצוג של כל הצדדים, נרשמה ירידה משמעותית ברמת האלימות. ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני איננה שונה.

לפי חומרי מודיעין שנתפסו, אחת הסיבות שחמאס בחר לתקוף בשבעה אוקטובר – למרות המחיר הכבד שידע כי ישלם – הייתה הצפי לכינונו של הסדר אזורי שמדלג על הפלסטינים

על אף שערעור ציר ההתנגדות והמכה לאיראן צמצמו מאוד את היכולת של פלסטינים קיצוניים לפגוע בנו, כפי שכבר למדנו מגלי אינתיפאדה קודמים, גם כאשר ארגוני טרור נחלשים צבאית, עלול להתפתח גל של פיגועים "עממיים" – אינתיפאדת יחידים או התקוממות רחבה מהשטח שפגיעתם עדיין משמעותית. זה לא ביטחון. 

בנוסף, הסוגיה הפלסטינית קיבלה זה מכבר מעמד אייקוני בעולם הערבי ואף המוסלמי. לכן, לנוכח מה שייתפס כהפקרת הפלסטינים על ידי משטרים ערביים ומוסלמיים, צפויה להתפתח הקצנה עממית בכל רחבי המזרח התיכון.

הקצנה אזורית כזו עלולה להזיז לוחות טקטוניים, לערער משטרים או להביא להקצנתם (למשל, משטר ארדואן, על צבאו האדיר, עלול לחצות את הרוביקון של ניתוק יחסים) ולשנות את המצב הגיאו-אסטרטגי מהיסוד. ממש כפי שהתקוממות עממית באיראן של 1979 הניבה את המהפכה האסלאמית שסיבכה את ישראל לשנים. במקרה כזה הסכנה חמורה בהרבה מאינתיפאדות עממיות.

דווקא הסדר הוגן, רציני וכולל, שמכבד גם את זכויות הפלסטינים לצד צרכי הביטחון הצודקים של ישראל (ובפרט מנגנונים למניעת טבח נוסף), הוא זה שיכול להביא ביטחון אמיתי ויציב.

הסדר כזה חייב להתחיל עם שינויים מיידיים בשטח כדי להוכיח לציבור הפלסטיני שהדרך הדיפלומטית מניבה תוצאות מעשיות וכך לחזק את המתונים; והוא חייב לעגן את האופק העתידי שהוא פורש בהבטחות קונקרטיות, כולל ערבות בינלאומיות, לביצוע והגדרת תנאי הסף או תאריכי היעד למעבר לשלב הבא, להבדיל מהבטחות עמומות באוויר. הסדר כזה יחזק את מי שמאמינים בדיאלוג ובאי-אלימות, ויחליש את מי שדוחפים להקצנה וטרור. 

הסוגיה הפלסטינית כבר זכתה למעמד אייקוני בעולם הערבי ואף המוסלמי. לכן, לנוכח מה שייתפס כהפקרת הפלסטינים על ידי משטרים ערביים ומוסלמיים, צפויה להתפתח הקצנה עממית בכל רחבי המזרח התיכון

אם נסתפק בזכויות על הנייר, נקבל ביטחון על הנייר. והנייר – מה לעשות – לא עוצר סכינים ולא טילים.

ד"ר יריב מוהר הינו סוציולוג שעוסק בפעולה קולקטיבית, אלימות פוליטית וטרור, ומשמש כמנהל שותף ביוזמה לביטחון וזכויות האדם וכמנהל המחנה הפרו-אנושי.