בימים אלה, כשלשונו של בנימין נתניהו מתייבשת כבר מרוב ליקוקים שליקק לנשיא דונלד טראמפ, ומחוות החנופה שלו ושל רעייתו עדיין מהדהדים לתפארה בבלוגוספירה שלו, הולכת וגוברת הביקורת בארה"ב על הנשיא, אופן פעולתו ועל מדיניות ה"ביביבי" שלו (Big Beautiful Bill), זו התוכנית הכלכלית החדשה, שתוסיף בעשור הקרוב 2,5 טריליון (כן, כן, טריליון, לא מיליארד) דולרים לגרעון הלאומי בארה"ב, בניגוד מוחלט להבטחות הבחירות שלו.

בעוד שבישראל רבים נמסו מהנאה כשנתניהו הציג בפני הנשיא את המכתב שכתב ובו המלצה שלו לתת לטראמפ את פרס נובל לשלום, ואחרים סלחו לשרה ("הגברת הראשונה") נתניהו על כך שהנחיתה צ'פחה על גבו של הנשיא, ג'סטה הנתפשת בעיני כל חניך התרבות האמריקאית לא פחות מברברית, בתקשורת של מעצמה זו, ובקרב המעמד הקורא בעולם כולו, גוברת ומתחזקת הביקורת על טראמפ 2.0.

יורם פרי הוא פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת UMD בארה"ב. סוציולוג פוליטי, שפרסם עשרות מאמרים ושישה ספרים, בעיקר על יחסי חברה-צבא, צבא-פוליטיקה, תקשורת ודמוקרטיה. רבים מהם זכו בפרסים בינלאומיים בעלי יוקרה, בין השאר ספרו "רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל". בעבר הקים ועמד בראש מכון הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל-אביב.

הצעת חוק הממתינה עדיין בכנסת מבטיחה להכניס יותר חרדים להשכלה גבוהה. יוזמיה מציגים אותה כפריצת דרך לשוויון הזדמנויות. אך הנוסח המתגבש לקראת הקריאות האחרונות עושה דבר רחב בהרבה מפתיחת דלת: הוא משנה את טיבו של המרחב שמאחוריה.

הצעת החוק עברה קריאה ראשונה במאי האחרון ומעוצבת כעת בוועדת החינוך לקראת הקריאות השנייה והשלישית. בינואר הגישה יוזמת ההצעה נוסח שהיה מרחיב את ההפרדה המגדרית מעבר לכיתות הלימוד ובכלל זאת לקפיטריות, לספריות ולמעבדות.

שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן; חוקרת את האופנים בהם מתפתחים נרטיבים בסביבות שיתופיות ודיגיטליות והשלכותיהם על זהויות קולקטיביות מתהוות, בדגש על אירועים בעלי השפעה גלובלית.

לפני שהוסמכתי ללשכת עורכי הדין בישראל והתחלתי את הקריירה המשפטית שלי בארץ כעורכת דין בהייטק, הצטרפתי למפלגת מרצ.

להצטרפות למפלגה יש קווי דמיון מסוימים לחתימה על חוזה: מועמדים פוטנציאליים מתבקשים לקרוא את חוקת המפלגה כדי להבין את האידאולוגיה שלה, את הזכויות והחובות המוגדרות, ואת הנהלים שנועדו להבטיח דמוקרטיה פנימית.

עפרה קפלן היא אישה חרדית, תושבת הצפון. ילדות בדרום אפריקה של האפרטהייד, רקע אקדמי (כלכלה והיסטוריה, אוניברסיטת קיימברידג', אנגליה) וניסיון כעורכת דין מסחרית מעניקים לה פרספקטיבה ייחודית. עפרה מועמדת להיות מזכ"לית משותפת במפלגה הפוליטית "כל אזרחיה".

הדיון הציבורי על חוסן בישראל נוטה לעיתים להתמקד כמעט באופן בלעדי בטיפול נפשי. כאשר יישובי הצפון מצויים כבר זמן רב בתקופה של מתיחות ביטחונית, התגובה המיידית היא לרוב הרחבת מערכי טיפול, פתיחת קווי סיוע והגדלת מספר המטפלים בשטח.

טיפול נפשי הוא כמובן חיוני. הוא מאפשר לאנשים להתמודד עם טראומה, עם חרדה ועם אובדן. אך אם אנחנו רוצים להבין באמת מהו חוסן אזרחי עלינו להרחיב את המבט.

יפתח בנבנישתי הוא מנכ"ל עמותת מרכז משאבים (מיסודו של פרופ' מולי להד) בקרית שמונה, הארגון המוביל בארץ בטיפול בתחום הטראומה והחוסן.