הסכם הפסקת האש בלבנון הושג, כזכור, ב-27 לנובמבר 2024. הלחימה בין חזבאללה וישראל נפסקה, אולם ההסכם נתקל עדיין במכשולים רבים למימושו המוחלט, בדגש על יישום מלא של החלטה 1701.

התפתחויות חשובות התרחשו לאחר הסכם הפסקת האש, ובזכותו. בראשן בחירתו של ג'וזף עאון לנשיא בלבנון וכינונה של ממשלה חדשה, שתכהן עד הבחירות לפרלמנט במאי בשנה הבאה. זאת ועוד, הנשיא עאון וראש הממשלה נוואף סלאם הבהירו, כי הם חותרים ליישם את העיקרון הברור לפיו הנשק מוחזק אך ורק בידי הממשלה, ועל-כן פירוק נשקו של חזבאללה הינו היעד המרכזי של ממשלתם.

התפתחויות חשובות התרחשו לאחר הסכם הפסקת האש בין לבנון לישראל, ובזכותו. בין השאר, הבהירו שם כי הם חותרים ליישום העיקרון לפיו הנשק מוחזק רק בידי הממשלה, ופירוק נשקו של חזבאללה הוא היעד המרכזי

עם זאת, הבהירו בלבנון שהם מעדיפים לממש זאת דרך דיאלוג מול חזבאללה. בשטח, צבא לבנון מגלה פעלתנות אסרטיבית בדרום לבנון, באופן שלא נעשה בעבר. ישראל, מצידה, לא השלימה את נסיגתה המוחלטת מלבנון, הן כדי להבטיח את יישום השליטה של צבא לבנון בשטח, כמו גם לשמר את הלחץ על הממשל הלבנוני להרחיב את פירוק הנשק מידי חזבאללה.

חשוב לציין, שהממשל החדש בלבנון עושה מאמץ רב "לעשות סדר חדש" במדינה, בניסיון להשיב את האמון במוסדות המדינה. כך בתחום הכלכלי, כמו גם בניסיונו מול המשטר החדש בדמשק להסדיר את סוגיית הגבול הסורי-לבנוני. עד כה בהצלחה חלקית בלבד.

לבנון ניצבת בצומת חשובה וקריטית, שמתמקדת בשאלה האם היא מוכנה, והאם יש ביכולתה, לנצל את שעת הכושר ההיסטורית כדי להשיב למדינה את ריבונותה, בדגש כמובן על פירוקו של חזבאללה מנשקו בכל שטח המדינה, כולל מצפון לליטני.

אגב, ממשלת לבנון הגיעה, לכאורה, לסיכום עם הרשות הפלסטינית, בעת ביקורו של אבו מאזן במדינה, על איסוף הנשק ממחנות הפליטים הפלסטינים במדינה. למותר לציין, שזה טרם הושג.

יש להודות, שהדילמה של מדינת לבנון, והחברה הלבנונית בכלל, שנוגעת לטראומה של מלחמת האזרחים, והחשש לגלוש חזרה לכך, אם חזבאללה יסרב למסור את נשקו, מובנת. אולם, זו מעומתת מול התובנה, שמדובר בהזדמנות היסטורית, שאפשר כי לא תחזור, ואם לא תמומש כעת, אפשר שלא תקרה כלל.

דילמת לבנון והחברה הלבנונית, שנוגעת לטראומת מלחמת האזרחים והחשש לגלוש לכך שוב אם חזבאללה יסרב למסור את נשקו, מובנת. אך מעומתת מול התובנה שמדובר בהזדמנות היסטורית, אולי בלתי חוזרת

השליח האמריקאי ללבנון, טום ברק (וגם לסוריה, בנוסף לתפקידו כשגריר באנקרה) ניצל עד תום את ביקורו האחרון בביירות כדי להניח בפני הממשל הלבנוני מעין אולטימטום. הוא הקפיד שלא להציגו ככזה, אולם תוכן דבריו הבהיר היטב במה דברים אמורים מבחינת וושינגטון. עורכו של היומון "אל אח'באר" הלבנוני המזוהה עם חזבאללה, אברהים אל-אמין, מביא בטורו ובפירוט רב את תוכן המסר הנוקב שהיה בפיו של השליח האמריקאי.

זה מתמצה במספר נקודות עיקריות:

• לבנון איננה מצויה במקום גבוה בסדר העדיפויות של השחקנים העיקריים באזור ומחוצה לו. הלבנונים צריכים להבין שתשומת הלב ללבנון אינה כפי שהייתה לפני כשנה.
• סוריה מצויה כיום בראש סדר העדיפויות במזרח התיכון, והמאבק האזורי מתרחש סביבה. על כן, יש עניין רב יותר להעביר תקציבים לשיקום הזירה הסורית (בהינתן ייצובה). לבנון הינה מבחינה זו זירה משנית. אגב, אל-אמין מציין, שברק אמר לבני שיחו בלבנון, ובראשם נביה ברי (כ"נציגו" של חזבאללה), כי אם ממשלת לבנון תבצע את המוטל עליה, ביחס לאיסוף הנשק, תוך שלושה חודשים, הרי שכבר בתחילת ספטמבר יועברו לה 5 מיליארד דולר(!). אל-אמין מגדיר את המסר הזה כ"שוחד".
• אין לארה"ב תכנית קונקרטית ביחס ללבנון (ובמשתמע קיימת תכנית כזו ביחס לסוריה), ועל-כן אין ביכולתה, או ברצונה, ללחוץ על ישראל להגמיש את עמדותיה, שוב בדגש על פירוק חזבאללה מנשקו. אל-אמין מציין כי ברק רמז, שאם הלבנונים ייתנו לו מספיק חבל בהקשר זה, יוכל אולי ללחוץ על ישראל לסגת משני אתרים (מתוך החמישה) בהם עדיין נמצאת, כמו גם להתחייב לאפשר לכפרי הדרום להתחיל בתהליך השיקום, ולהתחייב שלא לפגוע בתושבים.
• אין לזירה הבינלאומית קשב רב לטיעוניה של לבנון ביחס לקושי סביב איסוף הנשק, אלא ביישומה של מחויבותה ותו לא. כל דבר אחר נתפס כתירוצים בעלמא, אמיתיים אם לאו.
• אין לישראל אמון בארגון האו"ם ומוסדותיו, ועל-כן היא סבורה שאין צורך ביוניפי"ל. ככלות הכול, הוא כשל בפיקוח על יישום החלטה 1701. ברק הזכיר, שהממשל האמריקאי הפחית באופן דרסטי את השתתפותו במימונם של כוחות לשמירה על השלום במסגרת האו"ם, ועל-כן לא בטוח שמנדט יוניפי"ל יחודש, או שמספר חייליו יופחת באופן דרמטי לכדי מספר מועט של פקחים בלבד. במשתמע, במקרה של יציאת יוניפי"ל מהמדינה, צבא לבנון יצטרך לתאם את מהלכיו בשטח ישירות מול ישראל (איום בנורמליזציה?), או באמצעות השגרירות האמריקאית בביירות.

השליח האמריקאי ללבנון, טום ברק (וגם לסוריה, בנוסף לתפקידו כשגריר באנקרה) ניצל עד תום את ביקורו האחרון בביירות כדי להניח בפני הממשל הלבנוני מעין אולטימטום, גם אם הקפיד שלא להציגו ככזה

אל-אמין הביא כאמור את הדברים בהרחבה, בשני מאמרים שפרסם (25-26/7), אמנם בנימה עוינת לשליח האמריקאי, ובניסיון להציג את העמדה האמריקאית כממוקדת לשרת את האינטרסים של ישראל.

בה בעת, ניתן לקבל את התכנים לעיל, אף אם לוקים באי-דיוקים, כמשקפים את המסרים שברק ביקש להותיר בפני בני שיחו במדינה. אל-אמין משקף, מבחינה זו, את הדילמות הקשות המונחות לפתחה של ממשלת לבנון, כמו גם בפני חזבאללה, שניהם כאחד וכל אחד מהם בנפרד, ואת אורך החבל והסיכונים שהם מוכנים לקחת על עצמם אל מול הלחצים האסרטיביים מאוד מצדה של וושינגטון.

מאליו מובן, שברק מבקש בכך להגביר את הלחץ על הממשל הלבנוני ליישם את המתבקש ממנו. זה אינו נטול סיכונים אמנם, אולם מבחינות רבות – אם לא עכשיו אימתי. ככלות הכול, איראן וחזבאללה נחלשו עד מאוד, משטר אסד איננו עוד, ויחסי הכוחות באזור השתנו באופן דרמטי. ברק צודק, במידה רבה, שהזירה הסורית נמצאת כעת במוקד העניין, לנוכח הקונצנזוס הבינלאומי הרוצה בהצלחתו של המשטר החדש. וזאת למרות סימני השאלה המובנים, ואל מול מעורבותם של שחקנים רבים עם פוטנציאל שלילי, למשל ישראל וטורקיה.

מבחינת לבנון מדובר, ואין להפריז בכך, בשאלה כמעט קיומית. האם מדינת לבנון, והחברה כולה על עדותיה השונות, יצליחו לאזור תעצומות נפש כדי לבצע את מה שכולם במדינה מבינים שיש לבצע.

ישראל מצידה צריכה לבחון האם וכיצד ניתן לסייע לממשל הלבנוני "לחצות את הרוביקון", על אף שההחלטה האסטרטגית מוטלת, בסופו של יום, עליו. ניתן לשקול צעדים מסוימים, אולי בדמות נכונות לסגת מעמדה אחת או שניים, כמסר של "רצון טוב" ועידוד לממשל, או מתן אפשרות (והתחייבות) לחלק מן הכפרים בדרום לשוב לבתיהם ולהחל במלאכת השיקום, באופן שיאתגר את חזבאללה, ויוסיף קלף כלשהו לידי הממשל.

מבחינת לבנון מדובר בשאלה כמעט קיומית. האם תאזור תעצומות נפש כדי לבצע את מה שכולם במדינה מבינים שיש לבצע. ישראל מצידה צריכה לבחון האם וכיצד ניתן לסייע לממשל הלבנוני "לחצות את הרוביקון"

ישראל, גם-כן, מצויה בצומת אסטרטגית, שמהותה: כיצד לנצל באופן מושכל ונבון את ההישגים הצבאיים-אסטרטגיים בלבנון ובסוריה על מנת לסייע בעיצוב מציאות משופרת. זו לא תהיה בהכרח משאת נפשה המוחלטת של ישראל, אלא בחלקה המשמעותי, וזו הרי מהותו של כל פתרון ראוי, בשונה ממהלך כפוי. העליונות וההישגיות הצבאיים והטכנולוגיים, כפי שהופגנו בחודשים האחרונים, ראוי שינסכו במקבלי ההחלטות בירושלים די שולי ביטחון כדי לאפשר את המהלכים הרצויים לה. וושינגטון נותנת לה, לפי שעה, את הגיבוי הנחוץ, אולם כפי שהוכח סביב האירועים בסווידא והתגובה הישראלית הנמהרת ורחבה מדי, גם בקרב ממשל טראמפ מצפים מישראל ליתר הבנה של תמונת המצב המבטיחה והמורכבת באזור.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/