בן-גוריון, אם היה חי בימינו, בוודאי היה לו מה לומר. למשל, על הניסיון של ממשלת ישראל לפטר את היועצת המשפטית לממשלה, נעילת לשכתה על-ידי שר המשפטים שאף הכריז שלא ישתף פעולה עם נשיא בית המשפט העליון. או על קריאותיו של שר התקשורת לעובדי משרד התקשורת, שלא לציית לחוק, וכי הוא הסמכות העליונה והיחידה במשרד.

דוד בן-גוריון הרבה לומר ולכתוב את עמדותיו בנושאים שונים ומגוונים. גם בענייני "גדולות" וגם בענייני "קטנות". לעתים הוא גם לא חסך במילים קשות על חבריו לדרך, ובטח על יריבים פוליטיים.

בן-גוריון הרבה לומר ולכתוב את עמדותיו גם בענייני "גדולות" וגם בענייני "קטנות". לעתים לא חסך במילים קשות על חבריו לדרך, בטח על יריבים פוליטיים. אילו חי היום ודאי היה לו מה לומר על פיטורי היועמ"שית למשל

בין תנועת העבודה בראשות בן-גוריון, כשמאחוריה עמד רוב היישוב העברי, לבין התנועה הרוויזיוניסטית בראשות זאב ז'בוטינסקי, גלגולה הראשון של מפלגת "חרות", לימים, "הליכוד", התפתחה איבה הדדית קשה.

הרוויזיוניסטים, שהיו הראשונים לפתוח בהתקפה, נקטו בלשון חריפה נגד ראשי ההסתדרות ותנועת העבודה. "דיקטטורים", "גנבי סוסים", כינה אותם ז'בוטינסקי. בן גוריון מצדו כינה את ז'בוטינסקי בשמות קשים כמו "ולדימיר היטלר". לימים, בן-גוריון סירב להכיר בממשיך דרכו של ז'בוטינסקי בחרות, מנחם בגין ("בלי חרות ובלי מק"י) ואף כינה אותו בזלזול, "חבר הכנסת היושב לימינו של ד"ר בדר".

הזרעים לסלידה ההדדית בין תנועת העבודה למחנה הרווזיוניסטי הקטן אז, נזרעו כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ששיאן ברצח חיים ארלוזורוב ביוני 1933, אחד ממנהיגי היישוב ותנועת העבודה. מה שנודע כפרשת רצח ארלוזורוב בפי תנועת העבודה – או עלילת הדם, בפי הרווזיוניסטים. הפרשה הטביעה את חותמה על היישוב העברי וליבוי המחלוקת בין שני המחנות, כשההיסטוריה של היריבות ביניהם, תכלול לימים גם את "הסזון" וגם את "אלטלנה".

אבא אחימאיר, הוגה דעות בולט בתנועה הרוויזיוניסטית, לא התחלחל מהתורה הפשיסטית, והוא היה אף בעליו של טור בשם "מפנקסו של פשיסטן". אחימאיר קרא לז'בוטינסקי לעמוד בראש "המיעוט שישלוט ברוב", כלומר, לדבוק בעקרון "המנהיג הדיקטטור".

הרוויזיוניסטים, הראשונים לפתוח בהתקפה, נקטו בלשון חריפה נגד ראשי ההסתדרות ותנועת העבודה. "דיקטטורים", "גנבי סוסים", כינה אותם ז'בוטינסקי. בן גוריון מצדו כינה את ז'בוטינסקי בשמות קשים כמו "ולדימיר היטלר"

לקראת הוועידה הרוויזיוניסטית בווינה, 1932 למשל, הכריז אחימאיר כי מטרה הרוויזיוניסטים, בין היתר, "העלאת הפרסטיז'ה של המנהיג עד כדי מעלת דיקטטור". השבועון של הרוויזיוניסטים שנוסד ב-1931, "חזית העם", הרבה להשמיץ את ראשי תנועת העבודה, ושבתאי טבת כתב על כך בספרו "רצח ארלוזורוב", כי סגנון ההוקעה וההשמצה בו "ראה כשאול במישרין מעיתוני הפשיסטים והנאצים, וכמותו, השימוש בכזב, המותר למען המטרה".

בן-גוריון אמר, כי במאבק נגד התנועה הרוויזיוניסטית לא די באמצעים רגילים של מאבק בין מפלגתי. בישיבת מרכז מפא"י ב-1934 הוא אומנם סייג את עצמו ואמר כי "אנלוגיה עם גרמניה היא מסוכנת", מאחר שהתנאים שונים, "אולם אין להסיק, כי אין בניסיון הגרמני שום דבר שאפשר ללמוד ממנו". לטענתו, יש ללמוד מכך שבגרמניה פעל כוח "אשר לא יעמוד בפני שום אמצעי, בשאיפתו להרוס את תנועת הפועלים", וכי הוא מתכוון למפלגה הנאצית.

בן-גוריון הוסיף כי כישלונה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה בא בגלל שהיא ראתה חובה לשמור על המסגרת החוקתית, גם כאשר התייצב מולה "כוח, שכל כוונתו הייתה לשבור את המסגרת הזו".

עוד הוא הוסיף כי "אין לך דבר מגוחך יותר ופושע יותר, מאשר להילחם באמצעים קונסטיטוציוניים נגד כוח שהוא כולו אנטי-קונסטיטוציוני". הוא המשיל את הדבר לאדם שהוכנס לגוב אריות והוא מנסה להוכיח שם את צדקת דרכו בוויכוח.

"אין לך דבר מגוחך ופושע יותר, מאשר להילחם באמצעים קונסטיטוציוניים נגד כוח שהוא כולו אנטי-קונסטיטוציוני", טען בן גוריון, והמשיל זאת לאדם שהוכנס לגוב אריות והוא מנסה להוכיח שם את צדקת דרכו בוויכוח

"מניסיון איטליה, רוסיה וגרמניה צריך ללמוד", טען בן-גוריון, "שכוח מגובש, בעל משמעת חזקה, יכול להכריע כוח גדול ממנו פי כמה". ובן-גוריון הוסיף והזהיר את תנועת העבודה לבל תסמוך על יתרונה המספרי: "אין כל ערך להמון, ויהא גדול במספרו – כשהוא עומד בפני מיעוט מאורגן ומגובש ויש לא אמצעים כמו לבית"ר". כמובן שלא התכוון בדבריו לקבוצת הכדורגל הירושלמית, אלא לתנועת הנוער של התנועה הרוויזיוניסטית.

עוד קודם לכן, זמן קצר אחרי עליית אדולף היטלר לכס השלטון בגרמניה, אמר בן-גוריון כי "אצלנו אין אומנם פלוגות סער ומשטרה, אולם האנשים הלוחמים בנו עומדים בדיוק כמו היטלר נגד הפועלים. ההבדל הוא – שמתנגדינו אינם יכולים לבצע את מזימותיהם" (15.3.1933). גם ברל כצנלסון, ממנהיגיה החשובים של תנועת העבודה, לא חסך בלשונו, והגדיר את "נשמת הרוויזיוניסטים" כמלחמת אזרחים.

גם היום, כמו שסייג בן-גוריון כבר אז, מסוכן לערוך השוואות, וכל תקופה נבחנת בראי תקופתה, למרות שיש אומרים כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה. בכלל, גם קשה להניח מה היה אומר היום מנהיג כזה או אחר, בטח מנהיג כמו בן-גוריון.

שאלת מקומו של היחיד בדברי ימי ההיסטוריה ומידת השפעתו עליה נותרת לרוב ללא מענה. אולם, בתולדותיה של התנועה הציונית, כן ניתן לומר כי בנימין זאב הרצל, דוד בן-גוריון וחיים וייצמן השפיעו בצורה משמעותית על תולדות ההיסטוריה היהודית והקמת המדינה, כל אחד ותפקידו, וזמנו.

בהקשר זה, ישנם שלושה תאריכים גדולים בהיסטוריה החדשה של העם היהודי. אוגוסט 1897, נובמבר 1917 ומאי 1948. המועד האחרון, הקמת המדינה, לא היה בא אלמלא קדמו לו שני הראשונים, הקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל, שם הוצג היעד של הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל, והצהרת בלפור, על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל.

"מניסיון איטליה, רוסיה וגרמניה צריך ללמוד", טען בן-גוריון, "שכוח מגובש, בעל משמעת חזקה, יכול להכריע כוח גדול ממנו פי כמה". ובן-גוריון הוסיף והזהיר את תנועת העבודה לבל תסמוך על יתרונה המספרי

השאלה היא האם אנחנו בעידן של מנהיגות נוספת, של יחיד או רבים, שישפיעו בצורה משמעותית על תולדותיה של ההיסטוריה היהודית, לכאן או לכאן, אם בכלל, נותרת בינתיים ללא מענה.  

אמיר בשה הוא שותף במשרד עורכי הדין בשה זבידה המתמחה במשפט עבודה קיבוצי ואישי. מנכ"ל מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה, העוסק בהנצחת גולדה מאיר, תוך עיסוק בפועלה ומורשתה, קידום מנהיגות נשים, עידוד מחקר ושיח על מדינת הרווחה ועידוד מחקר ושיח על שאיפתה של ישראל לשלום וביטחון. עו"ד בשה חיבר מאמרים ומחקרים רבים בנושא משפט עבודה והוא בעל תואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה מאוניברסיטת תל אביב.