השעה הייתה 19:45 בשבת. הוא מיהר לצאת מהבית כדי להספיק להגיע לתחילת ההפגנה. הצטייד בָּדגל המתקפל שבִּתו התקינה לו; דגל על מוט טלסקופי שניתן להכניסו לכיס ולפתחו באתר האירוע. נכנס למעלית והביט ביורדים בה בקורטוב של זלזול נגוע בהתנשאות של "לוחם" המסתכל על יושבי סַפות. ההקָלה בכבודם נבעה מהביקורת שהוא מפנה כלפי מי שממשיכים בשגרת חייהם ונותרים ספונים בנוחותם, בזמן שהדמוקרטיה מתרוקנת.
הוא יצא מהבניין בפסיעות החלטיות ושם פניו לעבר הכביש. כשהגיע למדרכה ראה למוּלוֹ שני גברים החוצים את נתיבו וצועדים נמרצות לכיוון דרום. זיהה את שכנו לשעבר. בֵּרך אותו לשלום והוסיף תנועת יד כמי ששואל "מה אתה עושה בשכונתנו". הלז ענה בספונטניות, בקול רם וגאה: "הולך להפגנה. זה השבוע העשירי, העשירי ברציפות". רצה להשיב "גם אני", אך הבליע את המילים והסתפק בנפנוף לשלום.
הוא זיהה את שכנו לשעבר. ברכו לשלום והוסיף תנועת יד כשואל "מה אתה עושה בשכונתנו". הלז ענה בקול רם וגאה: "הולך להפגנה. זה השבוע העשירי ברציפות". רצה להשיב "גם אני", אך הסתפק בנפנוף
תוך כדי הליכה יציבה, חשב על אמירתו של האיש וביטל אותה מוכנית. היא נשמעה לו שחצנית עד מגוחכת. ולמרות הלגלוג הקל, שהעלה חיוך רפה על שפתיו, ניסה לֶאמוד את מספר השבועות בהם ירד הוא לרחובות ואת אורך התקופה אותה הקדיש לניסיון "ההגנה על הדמוקרטיה". שהרי היה בין הראשונים "להתגייס" למעַנָה.
בחלוף הזמן ובצעדות המיוּזעות לעבר "הגשר" או "הכיכר", בצבץ בו שוב ההרהור הטורדני והבלתי מוסבר לגבי המוֹנֶה האפשרי למדידת משך המחאה. המַחוֶון העשוי להציג את אורכה של הוויה דולורוזה הזו, יותר מאשר את מספר הפעמים בהן הוא פסע בה. ותוך שהוא משתעשע ברוחו בסוגיה המשונה הזו, התריס כנגד עצמו על שמתעסק בזוּטות. אך למרות זאת המשיך בהתנצחות עם עצמו וטען "להצדקתו" שאין מדובר בעניין אישי גרידא אלה במָדד הזמן הכאוב, או יותר נכון הזמן האבוד. הזמן המבוזבז על ניסיון בלימה של תהליך הרסני ומיותר.
השאלה לא הרפתה ממנו, בעיקר משום שקיפלה בתוכה את מבחן התוצאה. אותה שאלה הנשאלת על ידי כל מי שאינו משתתף במאבק על דמותה של המדינה: האם המחאה הניבה את התוצאות המיוחלות וחוללה את התיקון הנדרש? האם היא סיכלה את ההשתמטות והניעה את השוויון בנטל? האם הניעה את הממשלה להחזיר את כל החטופים ולשקם את החברה הישראלית? האם הרתיעה אותה מלקדם את ההפיכה המשפטית-משטרית ועודדה אותה להחזיר לקדמותם את האיזונים והבלמים? האם המריצה אותה לסיים את המלחמה ולהשקיט את הארץ לשנים קדימה? האם הביאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתטיל את האחריות על מי שנושא בה? האם הקדימה את הבחירות בתקווה לכינון ממשלת ריפוי לאומית? וככלל, האם הצליחה להאט את תהליך ההתפוררות של ערכינו ולהשיב את הבושה, החמלה, הערבות ההדדית, השוויון, קדושת החיים, פדיון השבויים, הלכידות והצדק החברתי?
השאלה לא הרפתה ממנו, בעיקר משום שקיפלה בתוכה את מבחן התוצאה. אותה שאלה הנשאלת על ידי כל מי שאינו משתתף במאבק על דמותה של המדינה: האם המחאה הניבה את התוצאות המיוחלות?
התשובות שנתן לעצמו היו בחלקן סותרות אך בסך הכל שליליות, עצובות ומאכזבות. מחאה אינסופית היא קיבוע המצב, לא שבירתו. שאם לא כן, לא היה צורך בהמשך "נשיאת הצלב" המייסרת, הארוכה והמתישה הזו. לא היה צורך להמשיך בהשמעת הזעקה המתלפפת סביב המילה "עכשיו" – עִסקה, הפסקת המלחמה, גיוס לכל ובחירות. ולא היה חובה לשאול ללא הרף, עד מתי, עד היכן? עד אנה נלך כדי להציל ישראלים או לשמור על הדמוקרטיה הליברלית?
ובעודו עומד ליד שער בגין, הוא תר בעיניו אחר הבניינים שמסביב (מאז הילדות הייתה לו חולשה לארכיטקטורה). ותוך כדי סריקה, התעכב על בניין "הספירלה" של עזריאלי ההולך ונבנה. ההדמיה שלו מראָה מגדל בעל עיצוב ייחודי בצורת סליל המתפתל סביב עצמו וסביב צירי המגדלים הקיימים, כאילו השליך סביבם צעיף.
ואז כמכת ברק הבזיקה בו קריאת ה"מצאתי". פרויקט "הספירלה" הנו המצַג הממחיש את משך המצִיאוּת המשבֵּרית בה אנו נתונים. התקדמות בנייתו מסמלת את אורך המצב הירוד בו אנו שרויים. עלייתו מעל פני הקרקע מצביעה על המִתאָם בינו לבין המחאה. הבטון הגולמי שלו – המוגדר בצרפתית כ-Beton Brut – דומה למציאות הלאומית הגסה, הקרה והמדכאת. אנו חיים באווירה של סיפור שבו החזון הציוני מתנגש עם המציאות הברוטלית הנוכחית.
בתחילת ההפגנות בקפלן היה המגדל בשלב הבנייה השני – אחרי עבודות התשתית והחפירה – שלב בו נבנו השלד והתומכות. אז החל לבצבץ מעל לפני השטח הגרעין (ליבת הבטון המרכזית). הוא היה בגובה כשלוש קומות. היום, כשהמפגינים ממשיכים להתקבץ למרגלותיו, הגיע הגרעין לקומה השישים ואילו היציקות הנכרכות סביבו לקומה הארבעים.
הבטון הגולמי שלו – המוגדר בצרפתית כ-Beton Brut – דומה למציאות הלאומית הגסה, הקרה והמדכאת. אנו חיים באווירה של סיפור שבו החזון הציוני מתנגש עם המציאות הברוטלית הנוכחית
במוקד ההתנגדות השני אליו הוא נוהר מדי שבוע, "כיכר החטופים", יש בעיניו מדד דומה לרצף המחאה ולמפלס העצב הצרוב בה: מבנה תמך 1 של משרד הביטחון. אותו מגדל גלי המזדקר אט אט בצמידות לשער שאול. גם הוא היה בתחילת העצרות בגובה מפלסים בודדים ואילו עתה הרקיע לגובה עשרות קומות. די להרים את הראש כדי לקלוט את השנתיים שעברו מאז החלה המחאה בכיכר זו.
הוא חש שאין אינדיקטור מוחשי יותר משתי הקונסטרוקציות השלדיות הללו כעדות למֶשך המחאה ולעוצמתה; למשך המצב האסוני הפוקד אותנו, ולמשך אֵינוּת האונים שלנו אל מול הנהגתנו האדישה והמניפולטיבית. הנהגה, המנסה לגזול את דעתנו כדי לגרום לנו לפקפק בתפיסתנו הציונית ובבוחן המציאות שלנו. כל קומה נוספת בהם משקפת קומה נגרעת ממבנה נפשם של המוחים.
כינוּן המבנים האלו – בשלבם הראשוני והגס – מעל למוקדי המחאה, מהווה הצהרה אילמת לעימות בין גישת "ההצלה" לגישת "הגאולה" בין קדושת האדם לקדושת הארץ. שלדי הבטון המינימליסטי הללו מסמלים את החספוס החומרי הבלתי מעובד של הדרג המדיני וקשיחות מצב המלחמה, החטופים, החללים, פצועי הגוף והנפש והחרם הבינלאומי. הספירלה וסמך 1, המתהווים, מקרינים את "הפיזיות של הטראומה" ואת הפשטות הקשה של המציאות האכזרית.
כך עלה ברוחו משפט של מקס ובר על הפוליטיקה, אותו הוא התאים לנסיבות:
"מחאה היא קידוח איטי של לוחות בטון קשים".
אם אחרי שנים של קידוח לא נוצר חור, סימן שהמקדח כשל.
הוא חש שאין אינדיקטור מוחשי יותר משתי הקונסטרוקציות השלדיות הללו כעדות למֶשך המחאה ולעוצמתה; למשך המצב האסוני הפוקד אותנו, ולמשך אֵינוּת האונים שלנו אל מול הנהגתנו האדישה והמניפולטיבית
ומשכך, הוא הולך להפגין בנחישות, בזקיפות ובהפנמה וחוזר הביתה מהוסס, שפוף ומתוסכל. כי הזעקה המושמעת בזירות, נשמעת כנראה רק על ידי שני מבנֵי הבטון החשוף החולשים עליהן.
מירון מנור צוקרמן התמחה בביטחון לאומי ובתוך כך שימש בעבר ובמשך שנים כסגן ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן וכמנהל "כנס הרצליה השנתי על מאזן הביטחון והחוסן הלאומי". בתוקף רקעו היה גם עוזר מזכיר "פורום אירופה-ישראל" ופעיל ב"פורום נאטו-ישראל".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנונו, אז אולי הגיע הזמן לחשוב על עוד כיוונים ועל עוד מסרים, ובעיקר על עוד נמענים. יש במדינת ישראל שומרי סף, ותפקידם, שעליו הם מקבלים את משכורתם, הוא להבטיח את שלטון החוק והמינהל התקין ולשמור על ערכי הדמוקרטיה. אולי הגיע הזמן שהמחאה תתמקד גם בהם ותפעיל עליהם לחץ. כרגע כל המסרים של המחאה מופנים או למשוכנעים ממילא, או לערלי הלב שבשלטון, שממילא לא מקשיבים ולא ניתנים לשכנוע. בעצם כל האנרגיה של המחאה מתועלת לשני ערוצים כמעט חסרי אפקטיביות. מובילי המחאה חייבים להתפכח מהפנטזיות הרומנטיות שלהם על מרי אזרחי ודברים מהסוג הזה. עליהם להציב דרישה מאוד פשוטה וקונקרטית ליועצת המשפטית לממשלה ולבג"ץ: עשו את עבודתכם, כפי שהדין מחייב אתכם. זה הכול. כאשר שומרי הסף יראו ציבור עצום ונחוש שלא רק מלטף אותם אלא גם דורש מהם בתקיפות לפעול, אולי אז הם יתעוררו ויתחילו לעשות את תפקידם. חייבים רגל מסיימת חוקית-פורמלית כדי לעצור את החרבת הדמוקרטיה בלי, חלילה, אלימות ואנרכיה.