בשבוע שעבר קראתי בישיבה אחת את הביוגרפיה החדשה של האנטר תומפסון המנוח שהחודש ימלאו שלוש שנים להתאבדותו. ככל ששקעתי בסיפור חייו, הצלחתו, האופן שבו שינה את פני העיתונות, צריכתו האובססיבית של סמים ולאלכוהול ודעיכתו הארוכה והמכוערת, כך הלכה התנהגותי והפכה ביזארית ומעוררת דאגה.

תומפסון הוא הסיבה שבגללה הגעתי לעיתונות. זה לא מוגזם לומר שקראתי את כל מה שכתב, כולל מכתביו וכל מה שנכתב עליו. עד עתה ראה אור בעברית ספר אחד בלבד שלו, "פחד ותיעוב בלאס וגאס", בתרגום אורי לוטן. בדידותו של "לאס וגאס" בארון הספרים העברי היא עדות אומללה למה שחושב המו"ל הישראלי המצוי על הקליינט שלו.

ככל ששקעתי בסיפור חייו של האנטר תומפסון, הצלחתו, האופן שבו שינה את פני העיתונות, צריכתו האובססיבית של סמים ולאלכוהול ודעיכתו הארוכה והמכוערת, כך הלכה התנהגותי והפכה ביזארית ומעוררת דאגה

הספר על תומפסון, שממנו ומהשפעתו המשוערת הסתתרתי חודשיים, הרעיל את חדר השינה כמו אורניום. לפעמים התעוררתי חולה, מטושטש ועורי זוהר באור ירקרק ולא הבנתי מדוע.

לא הרמתי את "גונזו" (שם הספר) משום ששיערתי מה יעשה לי. לפני שבוע נשברתי. גם במזג אויר כשלנו, שבו נשמרות גוויות במצב פנטסטי חודשים ארוכים, אינך יכול לחיות עם המת: או שתקבור אותו. או שתפשפש בכיסיו. או שניהם.

העיתונאי האנטר ס. תומפסון (צילום: HDNET FILMS / Cinematic / Alamy Stock Photo)

מכיוון שעם תומפסון מתה העיתונות, אני מנחש שוודאי אשוב ואחזור אליו בעתיד כאשר ייפרץ הסכר וכל הביוגרפיות המדשדשות מאחוריו ואוספים נוספים של כתביו, יזרמו אל המדפים.

אף אחד לא כותב יותר כמו תומפסון. גם מי שמנסים לדחוף את עגלת חייהם על הקו המפריד בין מציאות לבדיה ולשדך ביניהן, נותרים דחויים ולא מובנים. הקורא המודרני דורש שידברו אליו עברית. הוא לא רוצה פירואטים וערבסקות ודימויים הגורמים לו להתמתח ולהתאמץ. הוא רוצה שיאכילו אותו בכפית ובמנות קטנות ושלא יטפטף לו על הסנטר.

אף אחד לא כותב יותר כמו תומפסון. גם מי שמנסים לדחוף את עגלת חייהם על הקו המפריד בין מציאות לבדיה ולשדך ביניהן, נותרים דחויים ולא מובנים

ככל שקראתי יותר בספר וחייו של תומפסון הלכו ודעכו נגד עיני על פי עדויות המרואיינים הרהוטים, כך הלך והתקצר קו החיים בכף היד שלי.

זה לא הספר הראשון בזמן האחרון שגורם לי לשבת בכורסא ולתהות מדוע האיש עם הקלשון וגלימת הנזיר החומה בפינה מדליק ומכבה את עיניו. גם הביוגרפיה של הזמר וורן זיבון ("אשן כשאמות"), שלא במקרה היה חבר קרוב של תומפסון ומת לפניו, מרטה את שארית שערותיי וקיפלה אותי כמו מתעמלת קרקע רומניה.

העיתונאי האנטר תומפסון, 1981 (צילום: AP)

זה נורא שאנשים שהיו בעלי השפעה תרבותית מכרעת בחייך מתים ללא התרעה מוקדמת ומבלי להתייעץ איתך. הדבר דומה למי שמשתקם מתאונה קשה ובזמן שהוא לומד ללכת מחדש, לוקחים לו את הקביים.

זה נורא שאנשים שהיו בעלי השפעה תרבותית מכרעת בחייך מתים ללא התרעה מוקדמת ומבלי להתייעץ איתך. הדבר דומה למי שמשתקם מתאונה קשה ובזמן שהוא לומד ללכת מחדש, לוקחים לו את הקביים

בקור של מינוס עשר (צלזיוס), קבורים בשלג עמוק ומבודדים מכל סימני חיים ברדיוס של עשרות קילומטר, נמרטים העצבים כמו מיתרי גיטרה. אפשר לנגן עליהם בלוז אבל קשה להישאר שפויים.

לפעמים אני פותח את הפה ועד שאני מכוון את הווליום, נגמר מה שהיה לי לומר. כל חיי ייחלתי לשתיקות מתארכות. אני עדיין ממליץ עליהן בחום, בתנאי שאתם לא קוראים ספרים על אנשים שאהבתם והרגו את עצמם.

הסופר האנטר ס. תומפסון במסיבה בלאס וגאס, 21 ביוני 2003 (צילום: Frazer Harrison / Getty Images North America / AFP)

* * *

בשבוע שעבר לקיתי ב"קדחת בקתה". מי שחושב שאני מתאר מצב היפוכונדרי רומנטי שיוצרים מתוסכלים בוחרים להתעטף בו כדי לתרץ מחסום יצירתי, שיחפש את הערך CABIN FEVER באינטרנט. זהו מצב רפואי מוכר שעיקריו שהות ארוכה מדי בסיטואציה של קור מתמיד, חוסר תנועה, היעדר אור שמש ותחושת מצור וקלאוסטרופוביה בשל חוסר היכולת לצאת החוצה מהבקתה.

מי שלוקים בקדחת בקתה מפתחים סימפטומים ברורים, נוכחים ומעוררי דאגה. הם נוטים להזיות תכופות; חווים התרחשויות חוץ גופיות שבמהלכן הם משוחחים עם אישיותם המפוצלת; מפתחים תסמינים פיזיים כמו קור מקפיא עצמות, חוש ריח מתעתע הגורם להם להריח ריחות שדמיונם ממציא ונכנסים למצב של תת תפקוד פיזי שכמוהו כשיתוק. אם הייתי יכול לצאת החוצה ולחפש מעט שמש לרפואה כמומלץ, הייתי יכול להגיע למטבח להכין לעצמי כריך.

הלוקים בקדחת בקתה מפתחים סימפטומים ברורים, נוכחים ומעוררי דאגה, ונכנסים למצב של תת תפקוד פיזי שכמוהו כשיתוק. אם הייתי יכול לצאת החוצה ולחפש מעט שמש כמומלץ, הייתי יכול להגיע למטבח להכין לעצמי כריך

בכיר בנינו, סטיבן קינג, העניק קדחת בקתה ספרותית לגיבורו בספר "הניצוץ". בדיעבד אני יכול לומר שפרשנותו של ג'ק ניקולסון לתסמונת בסרטו של סטנלי קובריק בעל אותו שם, הייתה קולנית, מוגזמת והיפראקטיבית. מוכי קדחת בקתה קלאסיים אינם מגיעים לשיאים אורגזמיים של פיזיות, גרזנים והבעות פנים.

גם אני ראיתי בשבוע שעבר את התאומות בסרט נשטפות בנהרות של דם, אבל המקסימום שהצלחתי לעשות בתגובה, היה לכסות את פניי בשמיכה. וודאי לא רדפתי אחרי אשתי עם גרזן, לא ביקעתי דלתות נעולות ולא צעקתי "הנההה… רוני!".

ביום שישי נאלצתי לצאת מהמיטה, קדחת בקתה והכל, כדי לנסוע חצי שעה בלילה בשלג לפגוש יהודים, דבר שלא הייתי עושה אילו נשארתי לחיות בישראל. כמי שכל חייו כל פעם שיצא מהבית פגש רק יהודים, הרעיון שאשים פעמי לפגוש זרים שאינני יודע עליהם דבר חוץ מזה שהם בני הדת שלי, קומם אותי.

נאנק בציפורניה חסרות הרחמים של קדחת בקתה, על כבישים צרים וחלקים כמו זירות החלקה על קרח, באזור כפרי מוכה חיות בר ונטול שלטי סימון, היה המסע בעיני סוג של הקרבה.

בסוף נאלצתי לצאת מהמיטה, קדחת בקתה והכל, כדי לנסוע חצי שעה בלילה בשלג לפגוש יהודים, דבר שלא הייתי עושה אילו נשארתי לחיות בישראל

הקהילה היהודית בבנגור, שבה רשומים 150 יהודים בלבד המפוזרים על פני מאות קילומטרים ועדיין מתעקשים לקיים מראית עין של חיי קהילה, עוררה בי מחשבה. ישראלי, וודאי יליד הארץ, אינו נתקל בקיום הנידף הזה, השואף בכל מאודו לא לאבד את הצביון היהודי.

המפגש היה שווה רק משום שבמהלכו שמעתי על ישראלי לשעבר בן תשעים ויותר המתגורר באי דיר אייל הסמוך אבל כבר אינו בר תנועה בשל בריאות לקויה. משום שזה לא היה שבוע שפוי בחיי, ניסיתי לחשוב מי מדור המקימים-נפילים נעלם במהלך הקמת המדינה והרחיק לכת עד הגבול עם קנדה?.

איילים נערכים לחצות כביש סמוך לעיירה באר הרבור, מיין, 31 ביולי 2018 (צילום: AP Photo/Robert F. Bukaty)

זה היה מפתיע למצוא יהודים בני דור חמישי במיין. לפי הבנתי, יהודים אינם משגשגים באקלים צפוני קר. אני מכיר יהודים מזיעים, חמומים, קצרי רוח ועצבניים, ופתאום מצאתי עצמי במחיצת בני עמי שאינם ממהרים לשומקום. שהאיטיות היא עבורם דרך חיים. שהמסורת שלהם, גם בשל היותם רפורמים, היא שעטנז נוח לבריות; יהדות שעמדה מחוץ למקרר, הגיעה לטמפרטורת החדר ונוח למרוח אותה.

זה היה מפתיע למצוא יהודים בני דור חמישי במיין. להבנתי, יהודים אינם משגשגים באקלים צפוני קר. אני מכיר יהודים מזיעים, חמומים, קצרי רוח ועצבניים, ופתאום מצאתי עצמי במחיצת בני עמי שאינם ממהרים לשומקום

היינו שבעה יהודים; אחרי שיחה קטנה שהתארכה למסירת קורות חיים בעל פה ולניסיון שגרתי לבדוק האם אנחנו מכירים קרובי משפחה ברמת השרון, הדליקה בעלת הבית נרות שבת, פרסה חלה שאפתה בעצמה, כולם חוץ ממני שתו לחיים יין מנישביץ' מגביעי כסף ושרו שירים יהודיים בעברית שלא היו מוכרים לי.

לא שתיתי כדי לא לפגוע במעמדי המתחזק בחנות היין הקטנה בבלו היל; ומי שגורס שבקבוק היין הבא שלו יכול להיות האחרון, אינו יכול להרשות לעצמו מיני מיצים תוקפניים ומחסלי חך. גם מהרקאנטי שעמד על השולחן פתוח, לא לגמתי. לא מערבבים קדחת בקתה ואלכוהול.

שלג במיין, ארה"ב (צילום: AP Photo/Lee Ferris)

על האוכל שהוגש לנו אני יכול להגיד רק שכל אזור גיאוגרפי ומסורת הבישול שלו. לא סתם לא שמעתם על מסורת הבישול המפוארת של מיין. אין כזאת. על פיצוח הטרגדיה הזאת אני עמל. אזור המשופע בפרודוקטים שהיו מעניקים לצרפתי זקפה או-ל-לה, מלובסטרים, דרך דגים ופירות ים טריים מסוגם, דרך פירות, ירקות ומוצרי חלב וגבינות, וכל השפע העצום הזה לא התרגם למנה ראויה אחת.

אינני חושד שהלא יהודים במיין אוכלים טוב מאתנו, אבל אולי הם כנראה לא מנסים לשדך מסורות אירופאיות נוסח אשכנז עם כל מה שתפל, לא מבושל ולא מתובל.

אינני חושד שהלא יהודים במיין אוכלים טוב מאתנו, אבל אולי הם כנראה לא מנסים לשדך מסורות אירופאיות נוסח אשכנז עם כל מה שתפל, לא מבושל ולא מתובל

אחרי ביס מכל מנה עצרתי. גם בבית זקניי לא אכלתי צימעס, בטטה, סלק ודג שנפשו הוצאה באידוי. אוכל בנוסח יהדות מיין יכול להסביר דברים רבים שקרו ליהודים ברבות השנים.

מה שיפה כאן, פועל יוצא של האיפוק והנימוס המייניים, שאף אחד לא שאל אותי למה אני לא אוכל. שוו בנפשכם עד כמה היו חייכם משתנים אילו ידעתם שאף אחד לא יתבע מכם את עלבונו בשולחן.

סירות לדיג לובסטרים בג'ונספורט, מיין, אפריל 2023 (צילום: AP Photo/Robert F. Bukaty)

קולנוען היה מראה את הערב הזה בשוטים ארוכים ואיטיים, בזום-אאוט מהורהר, אולי בהגזמה וודי אלנית. באף שלב לא חשתי שאני נמצא בסיטואציה המחייבת אמצעים קיצוניים.

כאשר גלשה השיחה, כצפוי, למצב בישראל, נדדה מחשבתי הרחק מחדר האוכל החמים והנעים. ככל שרציתי, מפאת הנימוס, לא יכולתי להחזיר אותה ולהתאפס על שנאמר. זו הייתה חוויה חוץ גופית מסעירה; לצפות באינטלקט פורש לנמנם ליד התנור ומשאיר את היצרים והדחפים בגפם, נטולי הגנה.

כאשר גלשה השיחה, כצפוי, למצב בישראל, נדדה מחשבתי הרחק מחדר האוכל החמים והנעים. זו הייתה חוויה חוץ גופית מסעירה; לצפות באינטלקט פורש לנמנם ומשאיר את היצרים והדחפים בגפם, נטולי הגנה

אינני כשיר יותר לשבת ולדבר "על המצב" ועל "מה יהיה". חמישים שנה היו די והותר. מתישהו נקראתי לתרום את דעתי לשיחה בעניין עזה. לקיתי באלם. לא היה לי מה לומר חוץ מזה שהשיחה מביאה דמעות לעיני ומחבלת בבריאותי הנפשית.

אחר כך התעשתתי ואמרתי שאני מבקש את סליחת המסובים על שאינני יכול לקחת חלק בשיחות כגון אלו. לא אולמרט, לא ברק ולא נעליים. אינני כשיר יותר לזחילת הגחון הזאת.

יותר מחברים שיחד היינו שותפים בניסיון להביא שינוי, הובסתי. מי שגירשו אותו מהעיר לא מנצל את הפתיחות והבורות של מארחיו בטונדרה הארקטית כדי לפצוח במטיפנות ישראלית טיפוסית. כולם אמרו שהם מבינים. בחרתי להאמין להם.

שלג במיין, ארה"ב (צילום: AP Photo/Seth Wenig)

החלה דווקא קרצה לי, אבל ככל שניסיתי להגיע אליה היא הלכה והתקצרה. חשבתי שבגלל העמדה הקנטרנית שנקטתי, וודאי אינני ראוי אפילו לחלקי היחסי בחלה. ועדיין לא מצאתי בליבי לכעוס על היהודים.

אנחנו, שכל חיינו גדלנו בסיר המבעבע והמובן מאליו של הווייתנו, עלולים להירתע מהפשטת הקיום לסטריאוטיפ הבוטה ביותר שלו: מי אנחנו.

החלה דווקא קרצה לי, אבל ככל שניסיתי להגיע אליה היא הלכה והתקצרה. חשבתי שבגלל העמדה הקנטרנית שנקטתי, וודאי אינני ראוי אפילו לחלקי היחסי בחלה. ועדיין לא מצאתי בליבי לכעוס על היהודים

ביתנו טובל בחפצי יודאיקה ואנחנו מתגעגעים לחמין, אבל לא מספיק כדי להכין בעצמנו קישקע. שקשוקה אנחנו מכינים פעם בשבוע וחומוס ופיתה מעשה בית הם חגיגה. את חג המולד לא חגגנו. ועדיין קשה לדעת לאן להוליך את הצמרמורת כאשר מזקקים את היהדות לדבר מה כה היולי וטרומי כמו שהיה לנו בברוקסוויל.

בעיקר לא קל להיות אף אחד ושום דבר ונטול כל הסממנים התומכים את האישיות. מי שהגשים את חלומו להיות מפורסם ואחר ברח מהמוניטין של עצמו, צריך להצטייד בכל היושרה האינטלקטואלית שלו כדי לומר בהגינות מה הציק לו: האנונימיות שלו בחברת יהודים ששמו לא אומר להם דבר, או החוויה החדשה והמוזרה כשלעצמה.

שלג במיין, ארה"ב (צילום: AP Photo/Robert F. Bukaty)

למרות שלא שתיתי טיפה, היה לי למחרת הנגאובר. אולי בגלל שאשתי הראתה לי את תעריף ההצטרפות לקהילה היהודית בבנגור. זהו תעריף מדורג הנגזר מהכנסה משפחתית לשנה, וגם כאשר התכווצנו בכמה תעריפים כדי לא לפשוט רגל, לא הצלחנו לרדת מ-1,200 דולר לשנה.

מעולם לא שלמתי כסף כדי להיות חבר בבית כנסת. להיות חבר בקהילה יהודית בדיוק היכן שהעולם נופל לאוקיינוס עבור סכום כה תובעני ולא מתפשר, נראה לי מסוג הטעויות הגסות שיהודים עושים ומתפלאים אחר כך שמתלוננים עליהם.

למרות שלא שתיתי טיפה, היה לי למחרת הנגאובר. אולי בגלל שאשתי הראתה לי את תעריף ההצטרפות לקהילה היהודית בבנגור. גם כאשר התכווצנו כדי לא לפשוט רגל, לא הצלחנו לרדת מ-1,200 דולר לשנה

מצד שני, זה חשוב לישראלים לצאת מעצמם מדי פעם כדי לפגוש את האנשים שכרכו את חייהם וגורלם בחיינו.

עד שלא שוברים איתם לחם ומבינים כמה חשובה להם המדינה שאנחנו לוקחים כמובנת מאליה ולא נזהרים מלהרוס אותה, לא מבינים עד כמה הרוב השקט והדומם הזה נושא אותנו על גבו בחריקת שיניים פטליסטית.

פורסם לראשונה ב"מעריב" 2009