אחד ממרכיבי היסוד בתוכנית הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ לסיום המלחמה בעזה הוא כוח הייצוב הבינלאומי (ISF), הזמני בהגדרתו. ככל הידוע לא פורסם עד כה מועד מדויק לתחילת פריסת הכוח בשטח וכן מי הן המדינות שתרכבנה אותו.

על רקע זה מתבלט בתקשורת שמה של אינדונזיה כמועמדת יותר מובהקת להשתתף בכוח. כזכור, נכונות אינדונזיה להשתתף משמעותית בכוח בינלאומי לאבטחת השלום בעזה הדהדה באולם העצרת הכללית של האו"ם בנאום המרשים של נשיאה, פראבואו סוביאנטו, זאת תוך שהוא מדגיש השתתפות ארצו מזה שנים בכוחות שמירת השלום של האו"ם ברחבי הגלובוס.

הדבר עולה בקנה אחד עם מדיניות חוץ נמשכת המכוונת לסייע בקידום הסדרי שלום ויציבות באזורי סכסוך. במקרה שלפנינו היא מבטאת גם אינטרס אינדונזי להימנות על המעגל הקרוב של המדינות התורמות לקידום תכנית הנשיא האמריקאי לסיום המלחמה בעזה וכנראה גם לחזק את מעמדה בזירה הגלובלית.

שמה של אינדונזיה התבלט כמועמדת מובהקת להשתתף בכוח הבינלאומי בעזה. נכונותה לכך הדהדה באו"ם בנאום המרשים של נשיאה, שהדגיש את השתתפות ארצו מזה שנים בכוחות שמירת השלום של האו"ם בעולם

לכך מצטרפת תפיסה אינדונזית כי בדרך זו היא מבטאת גם מחויבות גבוהה לעניין הפלסטיני ואף עשויה לתרום לקידום כינון מדינה פלסטינית עצמאית על בסיס פתרון שתי המדינות.

אך מרגע שאישרה מועצת הביטחון בנובמבר האחרון את תכנית הנשיא טראמפ לסיום המלחמה בעזה, ניכרת מידה של זהירות בעמדה האינדונזית, בבחינת המתנה לקביעה ברורה יותר כי הכוח פועל על בסיס מנדט בינלאומי, כלומר על בסיס הרשאה רשמית של האו"ם.

ואולי אף יותר חשוב מבחינתה של אינדונזיה שמשימות הכוח תובהרנה יותר; בראש ובראשונה בכוונה להבהיר חד-שמעית שהכוח לא יהיה מעורב בפירוז הרצועה, ובכך להסיר עמימות, כנטען, בסוגיה זו. זאת במטרה למנוע כול מעורבות של חייליה בפירוק חמאס מנשקו כמו גם היקלעותם להיתקלויות באש עם אנשיו. מה גם שהאזור נתפס כנפיץ, ולו רק משום שפועלים בו לא מעט גורמים חמושים, שלא לדבר כל המורכבות הפוליטית. כך ניתן להבין את הזדרזותו של שר ההגנה האינדונזי להצהיר, מספר ימים לאחר אישור התוכנית, כי הכוח האינדונזי יתמקד במתן סיוע רפואי ושיקום תשתיות עבור האוכלוסייה האזרחית

ברקע גם התבטאויות של פרשנים ואנשי אקדמיה אינדונזים, המבקשים לחדד את המבט אצל מקבלי ההחלטות במדינתם לגבי סיכונים פוטנציאלים מחוץ ומבית, הטמונים בהשתתפות בכוח. מתקבל הרושם שיותר משהם חוששים מהיעדר תמונה מלאה, הם חוששים מהתלהבות יתר בג'קרטה להשתתף בכוח, הנובעת, לא במעט, מתחושת שליחות כי מדובר במשימה שבסופו של דבר תשרת את העניין הפלסטיני ואף תקדם הקמת מדינה פלסטינית.

מרגע שאישרה מועצת הביטחון את תכנית טראמפ  לסיום המלחמה בעזה, ניכרת מידה של זהירות בעמדה האינדונזית, בבחינת המתנה לקביעה ברורה יותר כי הכוח פועל על בסיס מנדט בינלאומי

באשר לזהות הכוח ומהותו, עולה הטענה כי אינדונזיה שיגרה עד כה את חייליה לצורך שירות כוחות שמירת השלום של האו"ם ("הקסדות הכחולות"), שהמנדט שלהם ומבנה הפיקוד והמימון הבטיחו לגיטימציה בינלאומית רחבה והיעדר משוא פנים.

נאמר כי זה לא המצב הנוכחי. שכן, כוח הייצוב הבינלאומי בעזה אינו בבחינת משימה של האו"ם והוא נשלט על ידי ארה"ב. ובנוסף, המנדט עשוי להוביל לעימות בין חיילים אינדונזים לפלגים הנמנים על "ההתנגדות הפלסטינית" בה תומכת אינדונזיה

במצב שכזה יתקשה הציבור האינדונזי להסביר לעצמו כיצד יתכן שחיילים אינדונזים נלחמים מול עזתים וכי אינדונזיה למעשה "בראש אחד" עם הכוחות האמריקאים, ששנים מגינים על אינטרסים ישראלים.

ולא רק מהטעם הזה, כנטען, עצם משימות הכוח דורשות הבהרה, ועל אינדונזיה לעמוד על כך כתנאי להשתתפותה. שכן, משימה הבנויה על עמימות, נאמר, כמוה כמשימה הבנויה על חול טובעני. מטרידה אותם במיוחד המחשבה שהם יהיו מעורבים בפירוק חמאס נשקו או יקלעו כאמור, לעימותים עם אנשיו. במצב שכזה, נאמר, תופנה אצבע מאשימה כלפי אינדונזיה על שהתייצבה לצד ארה"ב וישראל ונטשה את מחויבותה לעניין הפלסטיני.

הדבר אף יגרום בעיות מבית, שכן הרוב הגדול באינדונזיה רואה בחמאס תנועת התנגדות לגיטימית ובאנשיו לוחמי חופש. ובכלל, חיילי אינדונזיה המוערכים בשל מקצועיותם בכוחות האו"ם יאלצו הפעם לנווט בכאוס פוליטי

במקרה עימות בין כוח הייצוב בעזה לחמאס, הציבור האינדונזי יתקשה להסביר לעצמו איך חיילים אינדונזים נלחמים מול עזתים ולמעשה "בראש אחד" עם הכוחות האמריקאים, ששנים מגינים על אינטרסים ישראלים

ולכך מצטרפים טיעונים עקרוניים יותר. התוכנית שאישרה מועצת הביטחון, נאמר, נוסחה על ידי הממשל האמריקאי ומוטה לטובת ישראל. או בניסוח אחר, נכתבה בוושינגטון וכמו עברה קודם כול, במשתמע, את מבחן הביקורת של ישראל.

לפיכך כוח הייצוב הבינלאומי עשוי להיתפס כנעדר ניטרליות. על אינדונזיה גם לשאול עצמה, כנאמר, האם  כניסתה לעזה תקדם מימוש הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, כשאיפתה, במסגרת פתרון שתי המדינות, או אולי דווקא תסייע בכפיית סדר שברירי של שמירת הסטטוס קוו ואבטחת אינטרסים ביטחוניים של ישראל, שלא במתכוון.

יתר על כן, התוכנית האמריקאית, נטען, אינה מתמודדת עם שנים של כיבוש צבאי, אלא מנרמלת אותו, שכן היא לא מציעה לפלסטינים אופק פוליטי צודק. אף עולה טענה, טעונה במיוחד בקונטקסט ההיסטורי האינדונזי, לפיה במצב דברים שכזה השתתפות אינדונזיה בכוח לא תיתפס כלגיטימית, במיוחד על ידי הפלסטינים, וחייליה ייתפסו כפנים או כשלוחה של קולוניאליזם חדש, שכן כוח הייצוב הבינלאומי אינו מציע שמירת שלום אלא שליטה באוכלוסייה בעזרת חיילים זרים.

עבור אומה כאינדונזיה שנולדה מתוך מאבק אנטי-קולוניאלי, נאמר, זה מצב המעמיד במבחן את זהותה. יוטעם כי מזה עשרות בשנים מבססת אינדונזיה, במידה רבה, את מחויבותה לנושא הפלסטיני ככן סירובה לכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל, טרם הקמת מדינה פלסטינית עצמאית – במחויבות היסטורית עמוקה למאבק אנטי-קולוניאלי. מחויבות זו אף עוגנה בפתח ההקדמה לחוקה האינדונזית המעצבת מ־1945.

האם כל זה משנה את הנכונות העקרונית האינדונזית להיות חלק מכוח הייצוב הבינלאומי? ככל שניתן להתרשם, הנכונות נותרה בעינה. לא מכבר התבטא שר החוץ האינדונזי כי ארצו מעורבת באופן פעיל בדיונים אודות הכוח כצעד מעבר להבטחת הפסקת אש קבועה וגישה פתוחה לסיוע הומניטרי; וכי הכוח הינו רק כלי זמני בעוד היעד הסופי הוא שלום על בסיס פתרון שתי המדינות.

התוכנית האמריקאית, נטען, מנרמלת שנים של כיבוש צבאי, מבלי להציע לפלסטינים אופק פוליטי צודק. לפי טענה נוספת, טעונה בקונטקסט ההיסטורי האינדונזי – חיילי אינדונזיה ייתפסו כשלוחת קולוניאליזם חדש

אין ספק, הצמרת האינדונזית מודעת לסיכונים פוטנציאלים שבהשתתפות בכוח ופועלת לצמצמם בדיונים בנושא. ניתן להתרשם כי הנשיא האינדונזי ניחן בראייה רחבה, ואפשר לשער כי הרווחים האסטרטגיים בהשתתפות, לתפיסתו, מצדיקים את המהלך. בהם: חיזוק מערכת היחסים עם הממשל האמריקאי, חיזוק המעמד הבינלאומי, מעורבות גוברת במזרח התיכון, לרבות ב"יום שאחרי" וכנראה גם הערכה כי הצלחת התוכנית האמריקאית לסיום המלחמה בעזה אכן עשויה לקדם הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, יעד שהינו בבחינת מחויבות מוצהרת בולטת מזה שנים במדיניות החוץ האינדונזית.

ד״ר גיורא אלירז הינו עמית נלווה במכון טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים, ועמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן וכן בפורום לחשיבה אזורית.