ההסכם שנחתם לפני ימים אחדים בין הנשיא הסורי אחמד א-שרע ומנהיג הכוחות הכורדים מזלום עבאדי, מהווה הצלחה רבתי לא-שרע, במאמציו להרחיב ולחזק את שלטונו בסוריה.

ההסכם, שמפרט את האופן בו הכוחות הכורדים ישתלבו במוסדות המשטר, התפקידים המיועדים להם, העברת השליטה על שדות הנפט והגז ומעברי הגבול, ועיגון הזכויות האזרחיות לכורדים בחוקה, הינו אבן דרך מרכזית וחשובה ביותר לייצובו של שלטון מרכזי בדמשק.

קדמו להסכם עימותים בין שני הצדדים, במהלכם צבא סוריה הצליח להשתלט על אזורים נרחבים בצפון מזרח המדינה, מה שאילץ את הכוחות הכורדים להסכים להפסקת אש, ולאחריה להסכם המדובר. זה הושג תוך מעורבות ישירה של טורקיה וארה"ב ובחלק מהשיחות גם של צרפת.

ההסכם בין א-שרע לכורדים מפרט את שילובם הכורדים במוסדות המשטר, העברת השליטה על שדות הנפט והגז ומעברי הגבול, ועיגון זכויותיהם האזרחיות בחוקה – והוא אבן דרך חשובה לייצוב השלטון המרכזי בדמשק 

דיווחי התקשורת בנדון, כולל בישראל, הדגישו במיוחד את "הבגידה בכורדים" מצידה של ארה"ב, כמו גם, אמנם במידה שונה, מצד ישראל. התמונה, כמו תמיד, קצת יותר מורכבת, וחשוב מאוד להבהירה. הבנתה חיונית להמשך התהליכים המתרחשים בסוריה.

שני הצדדים בסוריה, המשטר החדש בראשות אחמד א-שרע והכוחות הכורדים (שגם בתוכם ישנם מרכיבים שונים), ניסו "לשחק על זמן". המשטר הסורי ניסה בחודשיו הראשונים לייצב ולהרחיב את שליטתו במדינה, בטרם ימצה את המשא ומתן עם הכורדים.

העימותים עם בני המיעוט העלווי, ובמיוחד עם הדרוזים בדרום מזרח המדינה, פגעו במאמציו. הוא אמנם הצליח להגיע, כבר במרץ 2025, להסכם עקרוני עם הכורדים, אך היה ברור שמדובר יותר במעין הצהרת כוונות מאשר בהסכם מפורט ומחייב, גם (ובעיקר) מבחינת הכורדים.

אולם הצלחותיו בזירה החיצונית היו מרשימים, ובעיקר מול ארה"ב, ממנה קיבל חיבוק חם ואסטרטגי, ששיאו בביקורו בבית הלבן בנובמבר האחרון, והצטרפותה של סוריה לקואליציה הבינלאומית נגד דאעש.

התמיכה האמריקאית בישרה למעשה (כמעט) קונצנזוס בינלאומי רחב, שביקש להעניק אשראי ולתמוך במאמציו של השלטון החדש לייצב את הזירה הסורית, וליצור שלטון מרכזי אפקטיבי.

התקשורת, גם בישראל, הדגישה את "הבגידה בכורדים" מצד ארה"ב, כמו גם, במידה שונה, מצד ישראל. התמונה, כמו תמיד, קצת יותר מורכבת, והבנתה חיונית להמשך התהליכים המתרחשים בסוריה

הכורדים גם כן "שיחקו על זמן". הם עקבו אחר מאמציו של המשטר החדש, תוך ציפייה (תקווה?) לכישלונו להרחיב את שליטתו במדינה, ובכך לחזק את עמדתם שהעדיפה ממשל מרכזי מבוזר יותר, אולי אף עם גוון פדרטיבי. הם תלו את יהבם בוושינגטון, וזאת בזכות שיתוף הפעולה הממושך והמוצלח, למעשה היותם הכוח האפקטיבי והמשמעותי ביותר במלחמה בדאעש. הם קיוו גם לתמיכה מצידה של ישראל, בין אם קיבלו מירושלים מסרים ברורים ברוח זו אם לאו.

בסופו של יום, הכורדים שגו. טעויותיהם מתמקדות במספר נקודות עיקריות:

1. משטר א-שרע

משטר א-שרע הפגין פרגמטיות רבה בכל הנוגע לזירה החיצונית ויישר קו מוחלט ומהיר עם וושינגטון. בכך הבטיח מטריה בינלאומית מרשימה ואפקטיבית. כמו כן, למד מהטעויות שעשה בזירה הפנימית מול העלווים והדרוזים, והצליח להפגין שליטה משופרת בשטח, ואחריות בתהליך הרחבתו.

2. ארצות הברית

ארה"ב אמנם תמכה לאורך שנים ארוכות בכורדים, ובעיקר סביב הלחימה בדאעש, אולם בסופו של דבר העדיפה לתמוך במה שנתפס בעיניה כהזדמנות אסטרטגית לייצוב הזירה הסורית.

משטר א-שרע הפגין פרגמטיות בזירה החוץ, יישר קו במהירות עם וושינגטון והבטיח מטריה בינלאומית מרשימה ואפקטיבית. כמו כן, למד מטעויותיו בזירת הפנים מול העלווים והדרוזים, והפגין שליטה משופרת בשטח

סייעו בכך גם מי שלחשו על אוזנו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ – יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן והנשיא הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן. האמת ניתנת להיאמר, שמדובר בהחלטה אסטרטגית מושכלת, שכן מדינה סורית יציבה ואחודה משליכה לחיוב רב על האזור, ועל אחת כמה וכמה כאשר תורמת בכך באופן משמעותי ואסטרטגי להחלשתה של איראן.

3. השבטים הערביים

השבטים הערביים בצפון מזרח המדינה, ששיתפו פעולה לאורך השנים האחרונות עם הכוחות הכורדים, הכירו במציאות המתפתחת לנגד עיניהם, לפיה משטר א-שרע נהנה מתמיכה חיצונית משמעותית מאוד, הסירו את תמיכתם בדרישות הכורדים, והעדיפו להשתלב במה שנראה כתהליך מדינתי מתחזק.

4. הזווית הישראלית

הזווית הישראלית מעניינת מאוד, כמו תמיד. סביר מאוד, שהכורדים ציפו, או קיוו, לתמיכה ישראלית בעמדתם, ובעיקר מול וושינגטון. לא ברור, לי לפחות, אלו מסרים הועברו להם, ועד כמה היה בסיס לציפיותיהם.

ברור גם כן, שהתמיכה האיתנה שישראל הפגינה לגבי הדרוזים, כמו גם הסקפטיות שהובעה מירושלים, ביחס לאחמד א-שרע, הובילה אותם למחשבה, שיזכו לתמיכה אסרטיבית יותר מישראל.

זו האחרונה, כך ניתן להבין, עודכנה על ידי וושינגטון, בשולי המפגש בפריז, ביחס לפעולה של הצבא הסורי נגד הכורדים, וככל הנראה המסר האמריקאי היה ברור למדי: וושינגטון מבקשת, שישראל לא תתערב כדי להפריע למשטר א-שרע. העמדה האמריקאית יישרה קו בהקשר זה עם זו הטורקית.

האמת ניתנת להיאמר, שמדובר בהחלטה אסטרטגית מושכלת, שכן מדינה סורית יציבה ואחודה משליכה לחיוב רב על האזור, ועל אחת כמה וכמה כאשר תורמת בכך באופן משמעותי ואסטרטגי להחלשתה של איראן

*  *  *

ובכן, האם מדובר בהחלטה ישראלית נבונה? האם מדובר ב"בגידה בכורדים"? או שמא ענייננו בקריאה שגויה, ולא בפעם הראשונה, מצד ישראל של המפה האזורית, ובעיקר חשיבה שטחית ושגויה שכוח צבאי, כפי שהוכיחה (וידוע לכל) כי יש בידיה, הוא הפתרון?

ישראל לא הבינה נכונה את ההתפתחויות באזור מאז נפילתו של משטר אסד. אחמד א-שרע, יהא הרקע האידיאולוגי שלו אשר יהא, ייצג חלופה פוטנציאלית ראויה, שיש אולי ביכולתו, בתמיכה חיצונית משמעותית, לייצב את הזירה הסורית, ובכך להקרין לחיוב על המזרח התיכון בכלל.

מגמת היציבות באזור נתפסה כחיונית עד מאוד, ולבטח לאור מה שמתרחש בזירות נפיצות עם שורה של שחקנים לא-מדינתיים ובראשן תימן וסודאן (מבלי להזכיר את עזה).

העניין האמריקאי בהסכם ביטחוני ישראלי-סורי היה ברור לאורך כל הדרך. ישראל צריכה הייתה להגיע אליו בשלב מוקדם יותר, בתנאים טובים, כאשר א-שרע שיווע ללגיטימציה למשטרו, ובעיקר לנוכח העובדה שיש לישראל שולי ביטחון מספיקים, אם התהליך לא יצלח.

העניין האמריקאי בהסכם ביטחוני ישראלי-סורי היה ברור. ישראל צריכה הייתה להגיע אליו מוקדם יותר, בתנאים טובים, כשא-שרע שיווע ללגיטימציה למשטרו, ובעיקר לנוכח שולי הביטחון המספיקים של ישראל

המדיניות הישראלית, עוד משנותיה הראשונות של המדינה, של תמיכה במיעוטים, ככורדים (בעיראק בעיקר, וגם בסוריה), בנוצרים (בלבנון) ובדרוזים (בסוריה) נשענת על רציונל נבון ואינטרסים משותפים, (שעשויים להשתנות בנסיבות שונות). דא עקא, שהיא מחייבת קריאה נבונה וריאליסטית של המפה, ובכל זירה רלוונטית, שחייבת להתבסס על שלושה אדנים איתנים:

1

הזירה הבינלאומית, והמעצמות בראשן, מבכרות לאורך כל הדרך את שימורה של המסגרת המדינתית באזור, אם מלאכותית או יציר הקולוניאליזם, על פני מסגרות חדשות, שמערערות את היציבות האזורית. התפרקותה של עיראק, והשנים הארוכות עד לתחילת ייצובה כעת, ואירועי האביב הערבי, המחישו זאת היטב. ערעור המסגרת המדינתית הוביל, כידוע, גם להתחזקותה של דאעש, או גלגולים דומים לה.

2

ישראל חייבת להכיר במגבלות כוחה, אף לנוכח (או למרות) עליונותה הצבאית הברורה. בסופו של יום, הסדרים מדיניים, המבוססים על מפגשי אינטרסים, הינם התוצאה היציבה יותר. הסכמי השלום עם מצרים וירדן מוכיחים זאת היטב.

ישראל חייבת להכיר במגבלות כוחה, אף לנוכח (או למרות) עליונותה הצבאית הברורה. בסופו של יום, הסדרים מדיניים, המבוססים על מפגשי אינטרסים, הינם התוצאה היציבה יותר. הסכמי השלום עם מצרים וירדן מוכיחים זאת

3

ישראל חייבת להישמר מהבטחות שלא תוכל לעמוד בהן. הדברים רלוונטיים כמובן למה שקורה כעת בסוריה, גם מול הזירה הלבנונית לאורך השנים. מה שמעצמה כארה"ב יכולה להרשות לעצמה לעשות, מעצמה אזורית כישראל פחות יכולה.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/