המונח "מדינה" נתפס לעיתים כברור מאליו: טריטוריה מוגדרת, שלטון מרכזי, דגל, צבא ומדיניות חוץ. בפועל, מאחורי מושג זה מסתתרות יותר ממאתיים ישויות שונות בתכלית זו מזו, מארצות הברית ועד ליכטנשטיין, מסין ועד מיקרונזיה. כולן נקראות "מדינות", אך מעט מאוד משותף ביניהן במידת הכוח, בהשפעה, ובעיקר, במידת הריבונות האפקטיבית שלהן.

הריבונות, מושג יסוד של המדינה המודרנית, מוגדרת כיכולת להפעיל שלטון כלפי פנים וכלפי חוץ. היא נוגעת לביטחון, למדיניות חוץ, לכלכלה, ולעצם החופש של המדינה לקבל החלטות ללא כפייה חיצונית.

אולם בניגוד לדימוי הרווח, ריבונות איננה מושג בינארי, של "יש או אין"; היא מושג יחסי, גמיש, ותלוי הקשר, ומשמעותה אינה חופש פעולה מוחלט.

הריבונות, מושג יסוד של המדינה המודרנית, מוגדרת כיכולת להפעיל שלטון כלפי פנים וכלפי חוץ. בניגוד לדימוי הרווח, היא לא מושג בינארי של "יש או אין"; היא מושג יחסי, גמיש ותלוי הקשר, ומשמעותה אינה חופש פעולה מוחלט

מקובל לחשוב כי ריבונות פנימית כמו חינוך, משפט ומשטר, נתונה לגמרי בידי המדינה, בשונה מריבונותה החיצונית. אולם גם כאן המציאות מורכבת. לדוגמה, המהפכה הקומוניסטית ברוסיה בראשית המאה ה־20 נתפסה לכאורה כעניין פנימי, אך בשל החשש כי הקומוניזם יתפשט כנגיף, היא נתפסה על ידי מדינות המערב כאיום על הסדר החברתי והמשטרי, שמבחינתן חייב תגובה. כך גם התנהלות פנימית במדינה, הופכת לעיתים לאינטרס בינלאומי, הנבחנת ולעיתים גוררת תגובה.

כמעט שאין בעולם מדינות הפועלות כרצונן המוחלט. גם מדינות חזקות, עשירות וריבוניות לכאורה, פועלות תחת מגבלות. מכאן עולה תובנה מרכזית: ריבונות אינה רק שאלה משפטית, אלא בראש ובראשונה שאלה של יחסי כוח, השפעה ויכולת פעולה.

מבט היסטורי מגלה כי הריבונות מעולם לא התחלקה באופן שוויוני. זאת ציין עוד "אבי ההיסטוריונים" האתונאי תוקידידס: "החזקים עושים ככל שביכולתם והחלשים סובלים".

תמיד התקיימו מעצמות־על דומיננטיות, מרומא ופרס, ועד בריטניה וארצות הברית, ולצידן מעצמות בינוניות ומדינות קטנות. זו הנורמה, עוצמת הריבונות היא תמיד פונקציה של כוח: צבאי, כלכלי, דמוגרפי וטכנולוגי. במציאות קיימות מגבלות לחופש הפעולה ודרך ההתנהלות של מדינות בהתאם לעוצמתן הריבונית ומי שאינו נוהג בהתאם לכך, נקרא לסדר ונדרש לשלם את המחיר.

אין כמעט מדינות הפועלות כרצונן המוחלט. גם מדינות חזקות, עשירות וריבוניות לכאורה, פועלות תחת מגבלות. מכאן שריבונות אינה רק שאלה משפטית, אלא בראש ובראשונה שאלה של יחסי כוח, השפעה ויכולת פעולה

כאן מתגלה הפרדוקס. לעיתים, ככל שמדינה מתעקשת יותר על ריבונות פורמלית מוחלטת, היא עלולה למצוא את עצמה עם פחות כוח אמיתי. לעומת זאת, מדינות המכירות ביחסיות הריבונות ומוכנות לוותר על אוטונומיה פורמלית בתחומים מסוימים, כדי לזכות בהגנה, בהשפעה ובמרחב תמרון – עשויות ליהנות מעוצמה גדולה.

השאלה האמיתית אינה אם יש למדינה ריבונות, אלא איזו ריבונות יש לה, וכיצד היא עושה בה שימוש מושכל. המערכת הבינלאומית מחייבת חשיבה אסטרטגית מפוכחת. מדינה קטנה המנסה לנהוג כמעצמת־על ולהתעלם ממגבלותיה, עלולה למצוא עצמה מבודדת, מותשת ותחת איום. לעומת זאת, מדינה המזהה נכונה את מקומה במדרג הכוחות, מתאימה עצמה למציאות ומנווטת בחוכמה בין המעצמות, יכולה להשיג יותר ביטחון, השפעה וחופש פעולה.

דוגמה מובהקת ובלתי חביבה ליכולת תמרון ומינוף נתוני פתיחה מוגבלים, היא התנהלותה של קטאר, המצליחה לשחק על מגרשים רבים ולהשתמש ביעילות ביכולותיה הכלכליות להשגת מטרותיה.

מגבלות הכוח "הטבעיות" אינן ניתנות לביטול, אך ניתן לעקוף אותן. מדינות קטנות ובינוניות מצליחות להגדיל את ריבונותן המעשית באמצעות שני מנגנונים מרכזיים:

1

בריתות וקואליציות:

התאגדות, ברית או קואליציה של מדינות יכולה לייצר כוח מצרפי המאזן מגבלותיהן.

מדינה קטנה המנסה לנהוג כמעצמת־על עלולה למצוא עצמה מבודדת, מותשת ומאוימת.  לעומתה, מדינה המזהה את מקומה במדרג הכוחות ומנווטת בחוכמה בין המעצמות, יכולה להשיג יותר ביטחון, השפעה וחופש פעולה

חברות האיחוד האירופי, כולל מדינות עוצמתיות כגרמניה וצרפת, הן מדינות ריבוניות, אך הן ויתרו מרצונן על חלקים משמעותיים מריבונותן: במדיניות מוניטרית, ברגולציה כלכלית, ואף בחופש פעולה מדיני. פורמלית הן פחות ריבוניות, מעשית, עוצמתן רבה יותר. 

חיבור מדינות אירופה, ארה"ב ושותפים נוספים לברית נאט"ו, יצר עוצמה משולבת המחזקת כל אחת מן השותפות, אולם הברית מחייבת הסכמות ולעיתים ויתורים ופשרות.

באסטרטגיה זו, המדינות אינן מוגבלות לברית אחת, אלא יכולות לבנות לעצמן מארג של בריתות ושיתופי פעולה, כרשת בטחון המייצרת עוצמה. 

2

חסות של מעצמת־על:

מדינה המתבססת על חסות מדינית־צבאית של מעצמה גדולה יכולה לקבל הגנה, לגיטימציה בינלאומית ומרחב תמרון רחב יותר. מדינה הנתונה לחסות ידידותית נהנית מיותר כוח ממשי מאשר מדינה "עצמאית" אך מבודדת וחלשה. אך לעיתים החסות היא חיבוק הדוק מדי והתמורה הנדרשת מכאיבה מדי, לעתים עד לקו האפור שבין חסות לשליטה.

מדינה המתבססת על חסות מדינית־צבאית של מעצמה גדולה – יכולה לקבל הגנה, לגיטימציה בינלאומית ומרחב תמרון רחב יותר. אך לעתים החסות היא חיבוק הדוק מדי והתמורה הנדרשת היא בקו האפור בין חסות לשליטה

ההסתמכות על קואליציות גמישה יותר, ומאפשרת לקיים במקביל מספר בריתות או הסכמים. בכך נעשה פיזור סיכונים רחב. לעומת זאת, בהסתמכות על חסות מעצמה יחידה חופש הפעולה מוגבל, זהו הימור על "סוס" אחד בלבד.

*  *  *

דילמות אלו חדות במיוחד עבור ישראל. גם בהיסטוריה היהודית, תקופות של "ריבונות", ממלכות יהודה והחשמונאים, התקיימו רוב הזמן בצל מעצמות אזוריות.

התלות באשור, בבבל, בפרס, ביוון או ברומא לא נעלמה גם כשהייתה ריבונות פורמלית. מכאובי "הריבונות" היו כה קשים, עד כי עולה שאלה לא נוחה: האם תקופות אלו אכן היו טובות יותר מתקופות של אוטונומיה תחת חסות.

עבור ישראל, אסטרטגיה ריאליסטית אינה ויתור על עצמאות, אלא הבנה עמוקה של מגבלות הכוח ושל הדרכים להרחיב אותו באופן מושכל בעולם הריאלי.

ישראל כיום היא מעצמה בינונית, בעלת צבא חזק, כלכלה מתקדמת ויכולות טכנולוגיות. כאסטרטגיה היא נשענת כמעט באופן בלעדי – ביטחונית, מדינית וכלכלית, על החסות האמריקאית, המאפשרת את אשליית הריבונות ללא מגבלות, ובהסתמך עליה ישראל גולשת למסלול התנגשות עם רוב העולם.

ההסתמכות על קואליציות היא גמישה יותר, ומאפשרת לקיים במקביל כמה בריתות והסכמים תוך פיזור סיכונים רחב. לעומת זאת, בהסתמכות על חסות מעצמה יחידה חופש הפעולה מוגבל, זהו הימור על "סוס" אחד בלבד

ישראל מתנהלת, בשנים האחרונות, כאילו ריבונותה בלתי מוגבלת וכאילו חופש הפעולה שלה מוחלט. היא מתעלמת מביקורת, מהחוק הבינלאומי ומדרישות מדינות רבות בעולם, תוך הסתמכות מוחלטת על הגיבוי האמריקאי ומתוך הנחה שתמיד תוכל לתמרן בממשל ובציבור בארה"ב.

הסתמכות מוחלטת על הגיבוי האמריקאי אינה הפעלת ריבונות, זהו ניהול סיכונים הרפתקני שיש לו מחיר. כתמורה, ישראל מחויבת למשמעת מלאה לפקודת ארה"ב בענייניה, ובנושאים בינלאומיים והיא שבוייה באופן כמעט מוחלט בידי קובעי המדיניות בארה"ב.

ההסדר עובד כל עוד האמריקאים רואים עין בעין את ההתנהלות הישראלית, ואף אם יש חריקות, מלבנים אותן ופותרים. המודל נעשה מסוכן אם וכאשר ארה"ב מתהפכת, רואה אחרת את האינטרסים שלה ופועלת בהתאם.

ישראל מוצאת עצמה עירומה מהגנות ונאלצת להישמע לארה"ב גם כאשר נוצרת  פגיעה באינטרסים חיוניים שלה, המחייבת עמידה תקיפה, אך ישראל מוצאת עצמה מסורסת מחלופות.

כך מתרחשת בימים אלה בגזרת עזה התדרדרות למצב אסטרטגי גרוע אף מזה שהיה ב-6 באוקטובר. הלגיטימציה שמעניקה ארה"ב לחסות ומעורבות טורקיה וקטאר לחמאס, יוצרת עבורו חסינות. הבחירה בהסתמכות על חסות מעצמת-על מצמצמת בסופו של דבר את חופש הפעולה של המדינה וגובה מחיר כבד מאוד.

כשההסתמכות על הגיבוי האמריקאי מוחלטת, ישראל עלולה למצוא עצמה עירומה מהגנות ונאלצת להישמע לארה"ב גם במחיר פגיעה באינטרסים חיוניים שלה. כשמתחייבת עמידה תקיפה – ישראל מסורסת מחלופות

באופן מקרי, תוך כדי עבודתי על רשומה זו, ב-20 בינואר 2026 נישא בדאבוס נאומו המעניין והמבריק של מרק קרני, ראש ממשלת קנדה, המציג באופן מפורט את האפשרויות בפני מדינה בינונית בעולם כאוטי ואלים, ואת הדרך בה נוקטת קנדה. האזנה מומלצת:

מיכה אבנימלך הוא פעיל חברתי, מתנדב סדרתי ואיש עסקים. מלווה חברות בגיבוש ויישום אסטרטגיה עסקית, בעבר בכיר במשרד האוצר ומנכ"ל דלויט ייעוץ. עוסק באסטרטגיות לאומיות ובחינות היסטוריות.