הנפילה המדהימה של "הוושינגטון פוסט", שהודיע לפני ימים אחדים על פיטורי שליש מעיתונאיו, איננה עוד סיפור על עיתון גדול שנכנע לאלגוריתמים, לרשתות החברתיות ולצעידה הכללית לעבר אידיוקרטיה.

בלהיטותם להיתפס כהוגנים ומאוזנים, עיתונאים נוטים לקבל את הביקורת השגורה שלפיה הם פשוט לא הסתגלו – שבעצם לא ייצרו מספיק סרטוני טיקטוק ויראליים.

יש בכך גרעין של אמת, אבל הבעיה העיקרית נמצאת במקום אחר. המצב העגום ב"וושינגטון פוסט" ובתעשייה כולה – מהווה כתב אישום נגד הצד העסקי דווקא של העיתונות: חוסר יכולת של מו"לים רבים להבין מה הקוראים שנותרו באמת מעריכים, "התחדשות" מבולבלת, רתיעה מלעמוד על כך שלמוצר יש ערך כלכלי, וחוסר יכולת לפעול ביחד מול ענקי הטכנולוגיה והפוליטיקאים שהתמסרו להם.

עיתונאים נוטים לקבל את הביקורת השגורה, לפיה הם פשוט לא הסתגלו לעידן הטיקטוק, אבל המצב העגום ב"וושינגטון פוסט" ובתעשייה כולה – מהווה כתב אישום דווקא נגד הצד העסקי של העיתונות

כמובן שיש כאן גם כישלון חברתי. בשלושים השנים האחרונות עמדנו במבחן: האם חינכנו את עצמנו להעריך אמת? האם אכפת לנו מספיק כדי לשלם מספיק כדי לקיים מערך של מידע אמין – כפי שאנו משלמים על שווארמה ונעלי ספורט? התשובה, מתברר, היא לא.

התוצאה של כל אלה היא שמאז תחילת שנות האלפיים חווה התקשורת טראומה מתמשכת. קרייגסליסט וגוגל חיסלו את מדורי ה"דרושים" והפרסום הדיגיטלי נדד לפלטפורמות עם מיקוד והיקפים שעיתונים לא יכלו להתחרות בהם; והרשתות החברתיות השתלטו על ההפצה, כך שמו"לים החלו לרדוף אחרי קליקים במקום אחרי נאמנות ארוכת טווח של הקוראים. כל שלב לווה בהבטחה שהטכנולוגיה תציל את העיתונות – אם רק תסתגל מספיק מהר.

התרבות הניהולית השתעבדה לחידושים: וידאו, סושיאל, ניוזלטרים, אירועים, שימוש בבינה מלאכותית. זה הוצג כתרופת פלא, והמחיר כמעט תמיד נגבה במטבע של משרות עיתונאים. גופי חדשות החלו להתנהג כאילו ליבת המוצר – דיווח מקורי וניתוח סמכותי – פחות חשובה מהאריזה, הפורמט או ערוץ ההפצה. כך נוצר מצב שבו "מחדשים" ללא הרף סביב ליבה עיתונאית הולכת ומצטמקת.

המספרים בארה"ב מספרים לאן כל זה הוביל. בשנת 2000 גרפו עיתוני ארה"ב 73 מיליארד דולר מפרסום מודפס. ב־2023 נותרו רק 6 מיליארד – צניחה של יותר מ־90 אחוז. מספר העיתונאים ירד לפחות ממחצית. נותרו אזורים שלמים ללא כל כיסוי עיתונאי – והתקווה נותרה בעיקר במותגי־על כמו "הוושינגטון פוסט".

התרבות הניהולית השתעבדה לחידושים: וידאו, סושיאל, ניוזלטרים, אירועים, שימוש בבינה מלאכותית. זה הוצג כתרופת פלא, והמחיר כמעט תמיד נגבה במטבע של משרות עיתונאים

אל החלל הזה נכנס ג'ף בזוס ב־2013, כשקנה ב-250 מיליון דולר את הפוסט – העיתון האגדי שחשף את ווטרגייט, בין השאר. בתחילה זה נראה כמו גלגל הצלה: הפוסט התרחב, חיזק סיקור בינלאומי, ופרח בעידן דונלד טראמפ. לזכות בזוס ייאמר שהוא אפשר את אימוץ הסיסמה המתריסה "הדמוקרטיה מתה בחשכה" מייד בתחילת הקדנציה הראשונה של האיש, ששם לעצמו מטרה להחליש ולחסל תקשורת ביקורתית. גם הפיתוח של Arc XP – פלטפורמה דיגיטלית מרשימה – הוכיח שהתקשורת יכולה גם להצליח טכנולוגית.

אך מודרניזציה הפכה ליעד בפני עצמו. יחידות וידאו התרבו, אסטרטגיות "סושיאל תחילה" השתלטו, ומבנים מערכתיים שלמים אורגנו סביב מוצרים ולא סביב תחומי סיקור. שום דבר מזה לא היה טיפשי כשלעצמו – אבל הקוראים לא משלמים על תחכום דיגיטלי לשמו. הם משלמים על סמכות, עומק, שיפוט, מקוריות. על כתבים שמכירים את תחום הסיקור שלהם, תחקירנים שמכירים מוסדות, ועורכים שיודעים מלאכתם.

ההשוואה הברורה היא האקונומיסט: אותו אינטרנט, אותן פלטפורמות, אותה קריסת פרסום – אך בלי לכרות את ליבת העיתונות. הוא התחדש, אך המשיך להשתפר עיתונאית. התוצאה: שגשוג. מבול של מנויים המשלמים בחפץ לב.

בשנים האחרונות בעיקר, תחת הנהלה חלשה, הפוסט שכח מה הוא מוכר. הפסדים של עשרות מיליוני דולרים הובילו לפיטורים ההמוניים בשבוע שעבר. מדורי ספורט וספרים נסגרו, וסיקור זר ומקומי צומצם מאוד. כך נראה מוסד המוותר בדיוק על היכולות שהפכו אותו ראוי להצלה.

מודרניזציה הפכה ליעד בפני עצמו, סביב מוצרים ולא תחומי סיקור. שום דבר מזה לא היה טיפשי כשלעצמו – אבל הקוראים לא משלמים על תחכום דיגיטלי לשמו. הם משלמים על סמכות, עומק, שיפוט, מקוריות

בזוס עצמו האיץ את הקריסה. מתישהו הוא החליט שקהל הקוראים האנטי־טראמפי של הפוסט אינו רצוי כל כך. הוא ביטל את מאמר המערכת שהתכוון להמליץ על קמלה האריס ב-2024 והסיט ימינה את עמודי הדעות. זה התקבל כחנפנות לטראמפ ורבבות מנויים נטשו.

יש לכך שני הסברים אפשריים. האחד – אמונה שגוייה ש"איזון" כפוי יגדיל את מספר הקוראים. הוא עשה ההפך. השני אפל יותר: חישוב קר לפיו ריצוי ממשל טראמפ השני חשוב יותר מתפקידו של העיתון ככלב שמירה. מול האינטרסים של אמזון ובלו אוריג'ין (עוד חברה של בזוס), ניתן להקריב את העיתון.

הונו של בזוס תפח מכ־30 מיליארד דולר כשרכש את הפוסט ל־250 מיליארד כיום. בעוד הפוסט מתחנן על חייו, האימפריה שלו מממנת פרויקטי יוקרה – כולל תרומות עתק והשקעה בסרט מביש על מלניה טראמפ.

אז אם מדובר סתם בטעות, זו טעות קטסטרופלית. אבל אם מדובר בהחלטה מודעת, זה חמור בהרבה: הרס מכוון של אחד המוסדות העיתונאיים החשובים בהיסטוריה, בשביל עוד כמה גרושים וקצת קרבה לשלטון מושחת עד היסוד.

הונו של בזוס תפח מכ־30 מיליארד דולר כשרכש את הפוסט ל־250 מיליארד כיום. בעוד הפוסט מתחנן על חייו, האימפריה שלו מממנת פרויקטי יוקרה – כולל תרומות עתק והשקעה בסרט מביש על מלניה טראמפ

מדהים שאדם ששוויו רבע טריליון דולר יעשה עסקה כזו. זה אומר משהו נורא על טבע האדם – ועל האדם הספציפי. הסיפור העגום הזה מתמודד חזק מאוד על תואר ביזיון השנה.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com