בנאום שנשא ראש ממשלת קנדה, מארק קרני, בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, הוא ניסה למסגר תחושה שמאפיינת כיום חלק גדול מהמערכת הבינלאומית: העולם אינו עובר עוד שינוי הדרגתי, אלא שינוי מואץ.

קרני הדגיש כי המערכת הכלכלית והפוליטית הגלובלית נכנסת לתקופה שבה הכללים שהגדירו את עידן הגלובליזציה המאוחרת נשחקים, לא משום שהיו שגויים, אלא משום שהתנאים המבניים שהפכו אותם ליעילים – משתנים.

ריבוי מוקדי כוח, תחרות טכנולוגית עמוקה ושימוש גובר בתלות הדדית ככלי אסטרטגי – יוצרים מערכת מורכבת יותר, שבה תחרות ושיתוף פעולה מתקיימים במקביל.

לפי קרני, המערכת הכלכלית והפוליטית הגלובלית נכנסת לתקופה בה הכללים שהגדירו את עידן הגלובליזציה המאוחרת נשחקים, לא כי היו שגויים, אלא משום שהתנאים המבניים שהפכו אותם ליעילים – משתנים

נקודת מוצא זו מאפשרת מבט מפוכח יותר על השינויים במדיניות החוץ של ארצות הברית בשנים האחרונות. חלק גדול מהדיון הציבורי מתמקד בדמותו הצבעונית והגסה של דונלד טראמפ, אך ניתוח מבני רחב יותר מצביע על כך שחלק מהמדיניות המזוהה עמו משקפת תהליך הסתגלות עמוק יותר, והוא למעשה המשך ישיר של המדיניות של ממשלי אובמה וביידן (אם כי בצורה מעט יותר אגרסיבית). טראמפ נראה פחות כגורם מחולל ויותר כתגובה פוליטית לשינוי שכבר החל להתרחש במערכת הבינלאומית ובמערכת הפוליטית האמריקאית.

במשך שלושת העשורים שלאחר המלחמה הקרה נהנתה ארצות הברית מפער כוח חריג. במציאות זו היא יכלה לשלב בין הפעלת כוח לבין בניית מוסדות וכללים בינלאומיים, שיצרו גם תועלת רחבה יותר לשחקנים אחרים.

אספקת מוצרי ציבור גלובליים כגון ביטחון ימי, מערכת פיננסית יציבה יחסית ופתיחות מסחרית, הייתה דרך יעילה להמיר כוח מבני להשפעה פוליטית. מודל זה לא היה אלטרואיסטי בשום צורה, אך הוא היה יציב כל עוד פערי הכוח נשמרו ונשמרה הנכונות של ארה"ב להשקיע כסף במטרה לשמרו.

התנאים הללו השתנו בהדרגה במהלך העשורים האחרונים. עלייתה של סין כמתחרה כלכלית וטכנולוגית מערכתית, המשך היחלשותה של רוסיה עקב הסנקציות וההימור הנורא של המלחמה באוקראינה, עלייתן של מדינות נוספות כשחקניות משמעותיות בזירה הגלובלית, הפכו את המערכת למורכבת יותר.

שרשראות אספקה, תשתיות דיגיטליות, מערכות פיננסיות וטכנולוגיות ליבה הפכו למוקדי כוח אסטרטגיים. במערכת כזו, מוסדות בינלאומיים אינם בהכרח כלי לחיזוק ההגמון; לעיתים הם גם מגבילים את יכולתו למנף יתרונות יחסיים.

במשך שלושת העשורים שלאחר המלחמה הקרה נהנתה ארצות הברית מפער כוח חריג. במציאות זו היא יכלה לשלב בין הפעלת כוח לבין בניית מוסדות וכללים בינלאומיים, שיצרו גם תועלת רחבה יותר לשחקנים אחרים

מנקודת מבט זו ניתן להבין את המעבר האמריקאי לשימוש ישיר יותר בכלי כוח כלכליים וטכנולוגיים: מכסים, מגבלות יצוא, סנקציות פיננסיות ולחץ על שרשראות אספקה. צעדים אלה אינם בהכרח ביטוי לאידאולוגיה חדשה, אלא הסתגלות למערכת שבה עלות הנהגת הסדר הבינלאומי עלתה, והתמיכה הפוליטית הפנימית בגלובליזציה בלתי מסויגת נשחקה.

תהליכים של ירידה פנימית ביכולת הייצור, תחרות תעשייתית גלובלית ואי־שוויון כלכלי יצרו – לחץ פוליטי למדיניות חוץ המדגישה רווחים ישירים יותר. לא חייבים להבין מדיניות זו כ"הגמון טורפני", אלא כשינוי בדרך התנהלות בסביבה רב קוטבית. 

הסתכלות זו משנה גם את האופן שבו יש להבין את התנהגותן של מעצמות אחרות. סין, למשל, פועלת באופן שיטתי באמצעות מינוף כלכלי, שליטה במשאבים קריטיים והשפעה דרך תקינה טכנולוגית.

המערכת הבינלאומית אינה עוברת מעבר חד מסדר ליברלי לאנרכיה כוחנית, אלא לתצורה של תלות הדדית תחרותית: מדינות ממשיכות לשתף פעולה, אך גם פועלות לצמצום פגיעות ולהגדלת מנופי השפעה.

בתוך מערכת זו, מצבה של ישראל נעשה מורכב במיוחד. ישראל אינה מעצמה מערכתית, אך היא גם אינה מדינה נטולת מנופי כוח. עוצמתה הטכנולוגית, יתרונה הביטחוני האזורי והקשרים ההיסטוריים עם ארצות הברית – העניקו לה במשך עשורים מרחב תמרון רחב יחסית. אולם המלחמה בשנתיים האחרונות חידדה עד כמה מרחב התמרון הזה תלוי בגיבוי אמריקאי צבאי, מדיני וטכנולוגי.

המערכת הבינלאומית אינה עוברת מעבר חד מסדר ליברלי לאנרכיה כוחנית, אלא לתצורה של תלות הדדית תחרותית: מדינות ממשיכות לשתף פעולה, אך גם פועלות לצמצום פגיעות ולהגדלת מנופי השפעה

במקביל, ארצות הברית עצמה פועלת בתוך מערכת שבה משאבי ההגמוניה נעשים יקרים יותר. תחרות מול סין, לחץ פוליטי פנימי וריבוי זירות אסטרטגיות, מחייבים הקצאה סלקטיבית יותר של משאבים ותשומת לב. המשמעות אינה ירידה חדה במחויבות האמריקאית, אלא עלייה בתנודתיות הפוטנציאלית שלה.

המדיניות הישראלית בשנים האחרונות משקפת תגובה רציונלית לטווח הקצר: העמקת התיאום עם וושינגטון והפחתת חיכוך פומבי במצבי מחלוקת. אולם בטווח הארוך, הסתמכות עמוקה מדי על שחקן אחד יוצרת פגיעות מבנית. מערכת בינלאומית של גושים חופפים ותחרות טכנולוגית וכלכלית מחייבת גיוון אסטרטגי רחב יותר.

מדיניות יציבה יותר עבור ישראל עשויה להתבסס על שילוב בין שימור הברית האסטרטגית עם ארצות הברית לבין הרחבה הדרגתית של רשתות שיתוף פעולה כלכליות וטכנולוגיות עם שחקנים נוספים. במקביל, השקעה עמוקה ביכולות עצמאיות בתחומים קריטיים – ייצור ביטחוני, טכנולוגיות ליבה ותשתיות אסטרטגיות – יכולה להגדיל את חופש הפעולה המדיני לאורך זמן.

בתוך ההקשר הרחב הזה, גם הדיון על הסכסוך הישראלי-פלסטיני צפוי להשתנות. בעולם שבו לגיטימיות בינלאומית היא משאב אסטרטגי לצד כוח צבאי וטכנולוגי, פתרונות אפשריים לסכסוך אינם יכולים עוד להישען רק על מאזן כוח מקומי. הם יצטרכו להשתלב במערך רחב יותר של יציבות אזורית, שיתופי פעולה כלכליים וביטחוניים, והשתלבות של ישראל בתוך רשתות בינלאומיות עמוקות יותר.

המדיניות הישראלית בשנים אלו משקפת תגובה רציונלית לטווח קצר: העמקת התיאום עם וושינגטון והפחתת חיכוך פומבי בעת מחלוקת. אך לטווח ארוך, הסתמכות עמוקה מדי על שחקן אחד יוצרת פגיעות מבנית

תפיסות הסתגרות מסוג "עם לבדד ישכון", "כולם אנטישמים", "ספרטה המודרנית" או תפיסות של עימות קבוע עם הסביבה, עשויות להיראות אינטואיטיביות בתקופות של איום, אך הן עלולות להפוך לנטל אסטרטגי בעולם שבו השפעה בינלאומית תלויה יותר ויותר ביכולת לייצר שותפויות, לגיטימציה ושילוב אזורי.

אין בכך כדי להתעלם מסיכוני הביטחון הממשיים שישראל מתמודדת איתם, אך יש בכך הכרה בכך שיציבות ארוכת טווח תדרוש שילוב בין הרתעה צבאית לבין אופק מדיני אמין, גם אם הדרגתי.

בתוך דיון זה עולה גם הרעיון של ריאליזם מכוון ערכים. נשיא פינלנד, אלכסנדר סטוב, מנסה למסגר מושג זה כפרויקט מדיני ממשי. במאמרו, שכותרתו "ההזדמנות האחרונה של המערב", הוא טוען כי מדינות המערב נדרשות להוכיח כי הן מסוגלות לדיאלוג ולא רק להכתבה, לעקביות ולא לסטנדרטים כפולים, ולשיתוף פעולה ולא לדומיננטיות. האזהרה שלו אינה אפוקליפטית, אלא מערכתית: ללא איזון בין כוח ללגיטימיות, המערכת הבינלאומית עלולה להידרדר לתחרות בלתי מרוסנת.

המסגרת הזו מציעה גם בסיס זהיר לאופטימיות. מעברים מערכתיים אינם מובילים בהכרח לאי־יציבות מתמשכת. לעיתים הם מייצרים איזון חדש, מורכב יותר אך יציב יותר. עבור ישראל, המשמעות היא שהעתיד אינו מוכתב מראש. מדיניות שתשלב בין עומק הברית עם ארצות הברית לבין הרחבת מרחב התמרון הגיאו־כלכלי, לצד נכונות לפשרות מדיניות המחזקות לגיטימיות בינלאומית, יכולה להפוך את המעבר הגלובלי להזדמנות ולא רק לאיום.

עבור ישראל, מדיניות שתשלב בין עומק הברית עם ארה"ב לבין הרחבת מרחב התמרון הגיאו־כלכלי ונכונות לפשרות מדיניות המחזקות לגיטימיות בינלאומית, יכולה להפוך את המעבר הגלובלי להזדמנות ולא רק לאיום

בסופו של דבר, האתגר עבור מדינות המערב, וישראל בתוכן, אינו כיצד לשמר את הסדר הישן, אלא כיצד להתאים את עצמן לעולם שבו כוח מפוזר יותר, תלות הדדית משמשת גם ככלי תחרות, והובלה בינלאומית דורשת שילוב בין אינטרס לבין ערכים. אם ההתאמה הזו תצליח, המעבר הנוכחי עשוי להתברר לא כתחילתו של עידן אי־סדר, אלא כשלב מעבר לעולם מורכב אך יציב יותר, עולם שבו השאלה המרכזית לא תהיה רק כיצד לשמור על כוח, אלא האם נדע להשתמש בו בתבונה.

ובסופו של דבר, זו גם השאלה שעומדת מול ישראל, כמו מול המערב כולו: העולם משתנה. האם נשכיל להשתנות ביחד איתו?

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.