אנחנו מקבלים כבר מזה כמה שנים שיעור בהיסטוריה. בעבר, היהודים ראו את ההיסטוריה של מדינות, אלה שבהן הם ואבות אבותיהם חיו מאות בשנים, רק מזווית הראיה של מיעוט חסר השפעה. הם היו תושבים אך לא חלק מ"ההנהלה". לפיכך, כשהמדינה חוותה הידרדרות זה היה מעשה ידם של אחרים והיהודים לא חשו עצמם אחראים לכך.

הם אמנם הואשמו מדי פעם בנפילות, בדרך כלל במסגרת תפיסות אנטישמיות, אך הם וגם אנשים הגונים אחרים שם ידעו שלא היה בהאשמות אלה ממש. שהיהודים שימשו שעירים לעזאזל לחטאיהם או לכישלונותיהם של אחרים.

משקמה מדינת ישראל, חל מהבחינה לעיל שינוי חד. הפעם הם כבר לא יכולים להתנער מאשמה על כישלונות של המדינה, להטיל אותם על כתפי אחרים – הם עצמם נהיו "ההנהלה".

לפני קום המדינה, יהודים היו תושבים אך לא חלק מ"ההנהלה" במדינותיהם, וכשהמדינה חוותה הידרדרות הם לא חשו עצמם אחראים לכך. אך כעת הם לא יכולים להטיל את האשמה על אחרים – הם נהיו "ההנהלה"

הקמת המדינה היהודית גם שימשה מבחן, פעם ראשונה בהיסטוריה של העת החדשה, לשאלה מעניינת: האם היהודים יתגלו כשונים מאומות העולם באופן בו הם מתנהלים כמדינה עצמאית? האם אלה שהביאו לעולם את דת משה, שנביאיה וחכמיה לאורך הדורות התמקדו בערכי מוסר כמתוֹוה לדרך חיים, הן ברמת הפרט והן ברמת הכלל – ינהגו אחרת מהידוע כללית?

האם אלה שהיו לא פעם קורבנות של מעשי עוול, אף נוראים, ישכילו להימנע מהם? האם המדינה שהם יקימו תהיה בבחינת "אור לגויים", כפי שהנביא ישעיהו ראה את ייעודו האוניברסלי של עם ישראל.

והנה אכן, משהוקמה מדינת ישראל, היה מקום לחשוב שהתשובה לשאלות אלה היא בכיוון החיובי.

בתקופת ראשית המדינה התגלתה בה גדולה מיוחדת. היא נלחמה בחירוף נפש נגד אלה שהתנגדו לקיומה, מלחמת מעטים נגד רבים, עם להט, אידיאליזם והקרבה עצמית, תוך שמירה גם על עקרונות מוסריים בסיסיים.

ברעיון הקיבוץ של תחילת המפעל הציוני היה כבר גם ממד של "אור לגויים". התנועה הקיבוצית הייתה מודל של שוויון ושיתופיות עם עבודת קרקע וחלוציות. הקיבוצניקים בלטו במאמץ ההתיישבותי והצבאי של "היישוב" ונטלו חלק מרכזי בקליטת העליות הגדולות שהגיעו מייד אחרי הכרזת העצמאות.

בתקופת ראשית המדינה התגלתה בה גדולה מיוחדת. היא נלחמה בחירוף נפש נגד אלה שהתנגדו לקיומה, מלחמת מעטים נגד רבים, עם להט, אידיאליזם והקרבה עצמית, תוך שמירה גם על עקרונות מוסריים בסיסיים

הם היו פרק מפואר בתולדות מדינת ישראל, ובלט גם הניגוד החד בינם ודרכם לבין מה שקרה בסביבות התקופה ההיא ברוסיה, שם ניסוי חברתי שגם הדגיש שוויון ושיתופיות – המהפכה הקומוניסטית – התדרדר לשפל נורא.

גדולי המדינה הישראלית בתחילתה היו אנשים משכמם ומעלה, עם התמסרות מלאה למטרה הגדולה של תקומת ישראל. ישרי דרך ובעלי יכולות, צנועים בהליכותיהם ועם התייחסות מועטה לאינטרסים עצמיים (להוציא מהסוג שנראה להם חשוב לקידומו של המפעל הכללי).

הבדלים ביניהם בגישה, כמו באופן בולט בין בין דוד בן-גוריון ומנחם בגין, התמקדו בדרך להשגת המטרה המשותפת ולא בחיפוש שלטון לשמו. מה שחז"ל כינו, בקונטקסט הדתי, מחלוקת לשם שמיים.

זו הייתה תחילתה של המדינה, והכבוד שהיא זכתה לו אז אצל רבים וטובים בעולם סייע לבנייתה והתחזקותה.

זה מה שהיה אז – ואילו עכשיו, בקפיצה ישירה להיום, תוך דילוג על תקופה של עשורים רבים ושלל אירועים, יש כבר תמונה שונה לחלוטין. במשפט מסכם קצר אחד: מהייחוד של מדינת ישראל בתחילת דרכה כבר לא נותר הרבה.

הכבוד שהמדינה זכתה לו בראשיתה אצל רבים וטובים בעולם – סייע לבנייתה והתחזקותה. ואילו עכשיו, בקפיצה ישירה להיום, התמונה כבר שונה לחלוטין. מהייחוד של מדינת ישראל בתחילת דרכה כבר לא נותר הרבה

המצב הכללי במדינה עם הממשלה הנוכחית לא שונה בהרבה ממה שקרה לא פעם בהיסטוריה של אחרים. ישראל חווה נפילה חדה מהסוג שהאמנו שאצלנו היא לא יכולה לקרות. אנשי הקואליציה של היום משקיעים מאמצים עצומים בביצור שלטונם, תוך נכונות להקריב לשם כך, ללא היסוס ועכבות, ערכיות ומוסריות. גם את אחדות העם.

ההתייחסות הכללית של שרים בכירים – בעיקר איש אמונו הקרוב של הבוס הגדול ומי שקיבל את תיק המשפטים – מתאפיינת בציניות זועקת לעין. משהו בסגנון: אנחנו (בשלטון) יודעים שליבכם נקרע לנוכח ההידרדרות, אבל זו הבעיה שלכם. לנו חשוב לקדם את האינטרסים השלטוניים שלנו וכל מחיר להשגת מטרה זו בסדר מבחינתנו.

והמחירים האלה הם רשימה ארוכה ומתארכת כל הזמן: העם נקרע; סמכות ומעמד מערכת המשפט, שחשובים להתנהלות התקינה של כל מדינה, הם תחת התקפה פרועה; פוליטיזציה במינויים במערכות המרכזיות השונות של המדינה כולל גופי הביטחון שלה; חלוקת כספים של הקופה הציבורית לפי מפתח של אינטרסנטיות שלטונית; פגיעה שיטתית בעקרונות הדמוקרטיה; חקיקה מפלה, כמו באופן בולט לאחרונה בעניין גיוס החרדים, כדי לשמור על תמיכת המפלגות החרדיות בממשלה; ועוד גם האלימות שהתפתחה כלפי כפריים פלסטיניים ב'שטחים" מצד לאומנים קיצוניים אצלנו, שהיום חלק מהממשלה (ולכן יש העלמת עין שיטתית של גופי הביטחון ממעשיהם). זה משהו שאצל עם בעל היסטוריה של נרדפות כמיעוט בארצות של אחרים – לא היה צריך לקרות.

כל האמור לעיל מתחבר לתמונה של סחף קשה – מצב של הידרדרות ערכית ומוסרית. בעיני אנשים מרכזיים בממשלה – באופן בולט, ראש הממשלה בנימין נתניהו ונאמנו הקרוב שר המשפטים יריב לוין – מוסריות וערכיות הם לא בשביל "פוליטיקאים אמיתיים". "שם המשחק" העיקרי עבורם זה לנצח: להישאר בשלטון ולצבור כמה שיותר כוח. אין עוד זכר לישראל האידיאליסטית, ישרת הדרך והמלוכדת של פעם.

המצב במדינה עם הממשלה הנוכחית לא שונה בהרבה ממה שקרה לא פעם בהיסטוריה של אחרים. ישראל חווה נפילה חדה מהסוג שהאמנו שאצלנו היא לא יכולה לקרות. מדובר בסחף קשה, הידרדרות ערכית ומוסרית

כך שהשאלה הגדולה עתה אינה עוד האם המדינה היהודית תהיה פטורה מרעות חולות שפקדו מדינות רבות בהיסטוריה האנושית, אלא האם יש דרך לעצור את ההידרדרות. האם העם פה יוכיח שיש בו את הכוחות לעצור נפילה ולחזור לדרך תקינה. שאז יהיה אפשר לראות במה שקורה עתה שפל זמני בלבד.

נזכור גם שהמדינה הישראלית, בסקאלת הזמן של חיי מדינות, היא עדיין בתקופת ההתגבשות שלה. כך שאם אכן תהיה חזרה לדרך תקינה, אפשר יהיה להתייחס למה שקורה עתה כמחלת ילדות. זה האתגר הגדול שלפנינו עתה.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.