"בצבא מציינים כי מספר ההרוגים המוערך אינו כולל תושבים נעדרים שנקברו תחת ההריסות. ישראל מעולם לא קיבלה באופן רשמי את נתוני משרד הבריאות ברצועה, אך מעולם לא הפריכה אותם. בצה"ל מודים כי המציאות בעזה סותרת את הבטחות הדרג המדיני. בכירים מזהירים: שיקום מואץ ללא פירוז ייצור איום מחודש על ישראל" ("בצה"ל מקבלים את הערכת משרד הבריאות של עזה כי כ־70 אלף תושבים נהרגו במלחמה", יניב קובוביץ וניר חסון, הארץ, 29 בינואר 2026).

"עוד עולה כי מספר ההרוגים, הן הפלסטינים והן היהודים, בתקריות בגדה ירד בשנה החולפת. בתוך כך, בצבא אומרים כי שיתוף הפעולה עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים הכרחי ומזהירים מפני פגיעה בו בשל הקמת מאחזים בלתי־חוקיים והחרפת הפשיעה הלאומנית היהודית" ("צה"ל: שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות התחזק, ירידה של 78% בטרור פלסטיני בגדה ב־2025", יניב קובוביץ, הארץ, 19 בינואר 2026).

האם מהידיעות האלה מסתמן, שצה"ל לא מסכים לשמש ככלי לפגיעה בדמוקרטיה? האם הפיקוד של צה"ל מאותת, שלא יאפשר להשתמש באמינות ובשלמות של צה"ל לשם הפיכת המשטר?

האם מסתמן, לנוכח פרסומים, שצה"ל לא מסכים לשמש ככלי לפגיעה בדמוקרטיה? האם הפיקוד של צה"ל מאותת, שלא יאפשר להשתמש באמינות ובשלמות של צה"ל לשם הפיכת המשטר?

השאלה הציבורית "מהי האמת" בנושאים המרכזיים היא הבדל קריטי בין חברה אזרחית, פתוחה, לבין חברה סמכותית, "סגורה".

בחברה "סגורה", את ה"אמת" קובע בעיקר השלטון, או "המנהיג" או "אבי האומה", והוא טוען לייצג בזה את "העם". האמת היא נורמה מוכתבת, ויש סביבה מידה של קדושה, או טאבו – מי שמערער עליה הוא בעייתי, אולי לא נאמן, אולי גרוע מזה.

בחברה סגורה, ה"אמת" היא מה שמצדיק אותנו מול אויבים מבחוץ. תיעוד ודיווח בלתי מבוקר של המציאות נחשב סכנה, שיש לחסום ולסכל בכל דרך.

בחברה פתוחה, יש מוסדות ואנשי מקצוע לבירור האמת, והם נדרשים לסמכות מקצועית, ונתונים לביקורת הציבור.

בחברה פתוחה, יש כבוד רב לתיעוד של המציאות, יש מחויבות לבחון מידע כזה, והתיעוד עשוי לשמש להגבלת בעלי הכוח. מוסדות בולטים כאלה הם: בתי המשפט והשופטים, עיתונאים ועיתונות, אוניברסיטאות וחוקרים, גופים אזרחיים.

בישראל, צה"ל והממשלה סירבו במשך כשנתיים להכיר במספר הנורא של הרוגים ונפגעים בעזה, ובמספר הלא-מעורבים שביניהם. כאשר בזירה הציבורית והתקשורתית יש תחום בו ה"אמת" מוגדרת בשיטה הסגורה, האוטוריטרית – זה מרכיב מרכזי בהכתבה של אקלים פוליטי שמקדש את הכוח, ומקדם משטר של כוח. כך השתמש ראש הממשלה בנימין נתניהו במלחמה כדי לסמן את כל מי שנגד "האמת" השקרית הזו כ"אויב העם", ולשתק התנגדות ודיון חופשי.

בחברה "סגורה", את ה"אמת" קובע בעיקר השלטון, או "המנהיג" או "אבי האומה", והוא טוען לייצג בזה את "העם". האמת היא נורמה מוכתבת, ויש סביבה מידה של קדושה, או טאבו – מי שמערער עליה הוא בעייתי, אולי לא נאמן

ומה לגבי החלטת צה"ל רק עשרה ימים קודם, להצהיר את האמת לגבי היותה של הרשות הפלסטינית בת-ברית נגד הטרור, ולא גוף טרוריסטי בעצמה? גם כאן, הודעת צה"ל נמצאת בתחום סמכותו הביטחונית, ועומדת בניגוד חד לנרטיב של דוברי הממשלה. לזה נוספה כאן הדגשה נורמטיבית של פשיעה לאומנית ומאחזים בלתי חוקיים – כלומר, הבהרה כי הצבא הוא האחראי לריבונות ולשלטון החוק ביו"ש, וזה כולל הגנה על חיי התושבים הפלסטיניים.

אני מסיק, שצה"ל מסמן כאן גבולות של סמכות שלו – הוא מבהיר כי זה אינו תפקידו של הצבא לשמש את הממשלה לקעקוע שלטון החוק, והסתרה של מידע חיוני מהאזרחים. המטכ"ל מאותת, שניסיון להשתמש בצבא ככלי לעיצוב התודעה הציבורית בנושא "האמת" הוא פעולה לדיכוי הכוחות שהזכרנו קודם – עיתונות, הרשות השופטת, אקדמיה, תיעוד המציאות.

ואולי לא?
רק צירוף מקרים?

יהל זמיר הוא מהנדס תוכנה ופעיל חברתי. הוא התחנך בקיבוץ משמר העמק, ושירת בצה"ל כקצין ביחידה 8200