צר לי לקלקל את החגיגה של תיאטרון הבימה, שהציג בימים אלה את הרפרטואר שלו לשנת 2026/7. רפרטואר עשיר ומגוון של קלאסיקה עולמית, הצגות מקור וכמובן מחזות זמר כדי למלא את הקופה.

רק דבר אחד קטן נשכח: בכל הרפרטואר המפואר, תחת המנהל האמנותי החדש נועם שמואל והמנכ"ל דני וייס – אין, למיטב ידיעתי, אף מחזה שמהדהד את טבח 7 באוקטובר. אין כמעט אף מחזה שעוסק בשחיתות שלטונית או במהפכה המשפטית (יש אחד, "פעולות פשוטות", שנוגע בעקיפין למצב לפני ה-6 באוקטובר). אין אף הצגה המבטאת את הטראומה שבה אנחנו נמצאים כבר שנתיים וחצי.

בכל הרפרטואר המפואר אין אף יצירה שעוסקת בטרגדיה שעברה ועוברת מדינה שלמה: אלפי נרצחים והרוגים – אזרחים וחיילים, ילדים שנשרפו ונשים שנאנסו – שעברו זוועות אשר עדיין לא נחשפו. ואין אף סאטירה פוליטית.

ברפרטואר המפואר, תחת המנהל האמנותי החדש ומנכ"ל הבימה – אין אף מחזה שמהדהד את טבח 7/10, עוסק בשחיתות שלטונית או במהפכה המשפטית, או מבטא את הטראומה בה אנו נתונים שנתיים וחצי

בכל הרפרטואר העשיר של התיאטרון הלאומי אין אף הצגה שמספרת את הסיפור שלנו: האסון הגדול ביותר שהתרחש במדינת ישראל מאז הקמתה. בהבימה אולי לא שמעו על כל אלה. 

ולמיטב ידיעתי גם אין, למשל, הצגה שעוסקת בשליט מושחת, שנאחז בכיסאו כדי לחמוק ממשפט, ובדרך מטיל משטר של פחד וטרור, הפרד ומשול נוסח ניקולו מקיאוולי. איפה ויליאם שייקספיר כשצריך אותו. הוא היה חוגג בישראל 2026.

כשהפניתי להבימה את השאלה: "האם יש ברפרטואר החדש מחזה שעוסק ישירות בטבח 7 באוקטובר ובטראומה שהמדינה נמצאת בה, במהפכה המשפטית והמשטרית ובראש ממשלה חשוד בפלילים שהורס את הדמוקרטיה? לפי מה שבדקתי אין, מלבד אולי 'פעולות פשוטות'", תשובתו הפשוטה של דובר התיאטרון הייתה: "אין". 

*  *  *

על רקע זה בולט במיוחד חסרונו של המחזאי הישראלי הטוב ביותר, חנוך לוין, שהיטיב לבטא את מוראות המלחמה והשלכותיה במחזות הראשונים שכתב, ביניהם "מלכת האמבטיה" ו"את ואני והמלחמה הבאה".

השאלה שנגזרת מכל זה היא – בשביל מה יש תיאטרון? בשביל מה יש תיאטרון לאומי? כדי להתעלם מהפצע המדמם ביותר של החברה הישראלית? או כדי לתת ביטוי חד ובועט למציאות הטרגית שבה אנו חיים?

במסיבת העיתונאים שנערכה לרגל הצגת הרפרטואר החדש, התייחס המנכ"ל וייס במילים מועטות וכלליות מדי לניסיונות הפוליטיים להשתלט על התרבות: "ההתנכלות לעולם התרבות" אמר וייס, "הפכה למציאות יומיומית. התרבות היא מרכיב חיוני בחוסן הלאומי ואינה שייכת לשום צד פוליטי". אפשר לצפות ממנכ"ל של התיאטרון הלאומי של ישראל לגלות יותר אומץ ונחישות בבואו לתקוף צנזורה פוליטית על התרבות.

השאלה שנגזרת מכל זה היא – בשביל מה יש תיאטרון? בשביל מה יש תיאטרון לאומי? כדי להתעלם מהפצע המדמם ביותר של החברה הישראלית? או כדי לתת ביטוי חד ובועט למציאות הטרגית בה אנו חיים?

למרבה האירוניה – ברחבת תיאטרון "הבימה" התקיימו רבות מההפגנות נגד ממשלת החורבן והפקרת החטופים ולמען הפסקת המלחמה. גם היום כיכר הבימה היא המוקד העיקרי להפגנות נגד ממשלת השחיתות, שתחתיה אירע הטבח המחריד בתולדות המדינה.

כיכר שהפכה למוקד העיקרי להפגנות נגד אותה הממשלה שמסרבת להקים ועדת חקירה ממלכתית ומקדמת חוקים להחרבת מערכת המשפט ולסתימת פיות בתקשורת ובתרבות.

נראה שהבניין הענק של "הבימה" כאילו מפנה את גבו לכיכר הסוערת, שבה התרחשו דרמות לא מעטות בשנתיים וחצי האחרונות.

נראה שהנהלת התיאטרון מתעלמת במודע מהמצב ואינה רוצה להסתבך עם השלטון, או כפי שהודה בפניי פעם אחד ממנהלי התיאטרון הבכירים: "אנחנו עושים כל הזמן צנזורה עצמית בבחירת הרפרטואר ובדרך האמנותית שבה אנחנו בוחרים להעלות מחזות נפיצים. אנחנו לא רוצים להרגיז אף אחד".

על זה כתב המחזאי יוג'ין יונסקו את המחזה הנודע  "קרנפים". על אנשים טובים, שמשרתים שלטון מושחת או הרסני רק כדי שיוכלו לחזור הביתה בשלום.

הבניין הענק של "הבימה" כאילו מפנה את גבו לכיכר הסוערת, בה התרחשו דרמות לא מעטות בשנתיים וחצי האחרונות. האם הנהלת התיאטרון מתעלמת במודע מהמצב ואינה רוצה להסתבך עם השלטון?

נראה, שמנהלי "הבימה" רוצים לחזור הביתה בשלום. אבל אין להם זכות להתחמק מתפקידו העיקרי של התיאטרון, במיוחד בתקופה הסוערת ביותר שעוברת על מדינת ישראל. ועל רקע הרפרטואר האסקפיסטי בעיקרו שהם מציגים לציבור, מתעוררת השאלה: האם הבימה הוא התיאטרון הלאומי או המתקרנף הלאומי?

ירמי עמיר הוא עיתונאי, יוצר וחיית תרבות. עורך תרבות וכתב בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות", כתב את דרמת הטלוויזיה הבועטת "סקס, שקרים וארוחת ערב", ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט", הגיש תוכניות ברשת ב' וברדיו FM 103, הופיע בתיאטרון הקאמרי, כתב שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות". אין דמוקרטיה בלי עיתונות חופשית.