לרגל יום המשפחה המצוין היום, ב-17 בפברואר, כדאי לעצור ולבחון מהי המתנה הגדולה ביותר שאנו מעניקים לילדינו. האם זו רק קורת גג פיזית, או שמא האחריות המשפטית שתגן על עתידם?

במשך דורות, ה"בית" של היהודי היה בתוך ראשו, או לכל היותר במזוודה אחת. השקענו בחינוך, בידע, ובמטבעות זהב שתפורים לבטנה, כי למדנו בדרך הקשה שקרקע היא דבר שחומק מהידיים.

היינו "הנודד הנצחי", עם שהרכוש שלו חייב להיות נייד, מוכן לפרק הבא של הנדודים בכל רגע שבו יפרוץ הפוגרום הבא.

במשך דורות, ה"בית" של היהודי היה בתוך ראשו, או לכל היותר במזוודה אחת. השקענו בחינוך, בידע, ובמטבעות זהב שתפורים לבטנה, כי למדנו בדרך הקשה שקרקע היא דבר שחומק מהידיים

עם הקמת המדינה, חל היפוך דרמטי בקונספט הקיומי שלנו, הישראלי החדש החליף את המזוודה בקירות הבטון. האחיזה בקרקע הפכה למחויבות עמוקה, אולי אף דתית באופייה. ההורים אוספים שקל לשקל, לעיתים את כל חסכונותיהם, כדי שהצאצאים יוכלו לרכוש את "ארבעת הקירות".

המרדף הזה אינו רק צעד כלכלי; הוא תיקון היסטורי ופסיכולוגי. בראייה זו, הורה שקונה לילדו דירה לא רק מעניק לו קורת גג, הוא נוטע אותו באדמה ומעניק לו "שורשים" פיזיים במולדת שמסרבת להיפרד מהחרדה הקיומית שלה. הרישום בטאבו הפך להוכחה הסופית לניצחון על הנדודים.

אולם, אל מול האתוס הזה מתייצבת השקפת עולם אחרת, המטילה ספק בקדושת הבלוקים. היא שואלת בקול רם, האם ה"השתעבדות" המוחלטת הזו לקירות באמת משרתת אותנו?

במדינות המערב, המושג "דירה בבעלות" אינו חזות הכול. בברלין או בניו יורק, אנשים מנהלים חיים איכותיים בשכירות ארוכת טווח המאפשרת למשפחה לצמוח מבלי "להוציא את הנשמה" עבור הון עצמי.

הגישה הזו גורסת כי בשם ה"ביטחון" שבבעלות, אנו כובלים את הילדים למשכנתאות מפלצתיות ומאלצים אותם לוותר על חופש, יזמות וניידות בעולם משתנה. האם ייתכן שבניסיון להעניק להם שורשים, אנו בעצם מניחים משקולות על רגליהם?

האם בשם ה"ביטחון" שבבעלות, אנו כובלים את הילדים למשכנתאות מפלצתיות תוך ויתור על חופש, יזמות וניידות בעולם משתנה? האם בניסיון להעניק להם שורשים, אנו מניחים משקולות על רגליהם?

כאן נחשף הפרדוקס הישראלי הכואב ביותר: בעודנו מנהלים ויכוח נוקב על ערך הדירה, ברגע האמת, כשהנכס עובר לידי הילד, אנו לוקים בעיוורון משפטי מסוכן. הורים שמוכנים להקריב את כל עמלם למען הדירה, קופאים פתאום כשמגיע הרגע להגן עליה. הם נמנעים בשיטתיות מעריכת הסכמי ממון כדי לא "לקלקל את הרומנטיקה", ובכך משאירים את הונם חשוף לחלוטין לסערות של משבר משפחתי או חלילה פרידה. זהו כשל לוגי עמוק, אנו מתייחסים לדירה כאל עוגן קיומי, אך מסרבים לקשור אותו בשרשרת משפטית שתמנע ממנו להיסחף.

פסיקת בית המשפט העליון מהזמן האחרון היא קריאת השכמה מהדהדת. היא הבהירה כי במציאות המשפטית של ימינו – "אמת החיים", הדינמיקה היומיומית של בני הזוג, עשויה לגבור על הרישום בטאבו.

השופטים קבעו כי דירה שניתנה במתנה עלולה להיחשב לרכוש משותף אם בני הזוג חיו בה לאורך שנים והשקיעו בה, אלא אם הוכח אחרת באופן חד-משמעי ובכתב. ללא חוזה מפורש, הנכס הפרטי פשוט נבלע לתוך השיתוף הזוגי.

ניתן להתווכח האם האובססיה הישראלית לנכס בבעלות היא הצעד הכלכלי הנכון, אך על הצורך המוסרי והפרקטי בהגנה משפטית אין עוד מקום לוויכוח. אם בחרתם להעניק לילדיכם את אותם "ארבעה קירות" שסימלו עבורנו חירות, הרי שוויתור על הסכם ממון אינו מעשה של נדיבות, אלא הימור מסוכן על יציבות עתידם.

עלינו להבין כי ללא חוזה מפורש, אתם משאירים את גורל עמל חייכם לפרשנות סובייקטיבית של שופטים. במקום שהדירה תשמש כחומת מגן, היעדר ההסכם הופך אותה לשטח הפקר שבו "אמת החיים" עלולה למחוק בהינף פטיש שנים של הקרבה.

השופטים קבעו כי דירה שניתנה במתנה עלולה להיחשב לרכוש משותף אם בני הזוג חיו בה לאורך שנים והשקיעו בה, אלא אם הוכח אחרת חד-משמעית ובכתב. ללא חוזה מפורש, הנכס הפרטי פשוט נבלע לתוך השיתוף הזוגי

הגנה על הדירה היא הצהרה של אחריות כלפי המורשת המשפחתית, זו שבנינו בדם, יזע ודמעות אחרי אלפיים שנות נדודים. כעת, כשהחלפנו את המזוודה בבלוקים של מלט, מחובתנו לוודא שהעוגן הזה לא יהפוך למשקולת שתטביע את יקירינו, אלא יישאר תמיד קרקע מוצקה לבנות עליה.

אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".