במוצאי שבת האחרונה התקיימה בכיכר הבימה תל אביב הפגנה נגד האלימות והפשיעה המשתוללת בחברה הערבית. עוד הפגנה. עוד אלפי יהודים וערבים, עוד שלטים. עוד מיצגים, עוד נאומים. מאז ההפגנה הזו כבר נוספו עוד נרצחים לרשימה הבלתי נגמרת.

אך השאלה האמיתית איננה האם החברה היהודית מפגינה סולידריות. השאלה האמיתית היא אלא איך ומול מי החברה היהודית מפגינה את הסולידריות הזו. ובעיקר: האם המחאה תסתפק שוב במחוות סמליות, או שתעבור סוף סוף לשותפות אמיתית?

האלימות והפשיעה הבלתי פוסקות אינן "בעיה של החברה הערבית". זו אמירה נוחה, אמירה שמרחיקה אחריות, אמירה המאפשרת לרוב היהודי להזדהות מרחוק – בלי להיות מעורב באמת במאבק. 

האלימות והפשיעה אינן "בעיה של החברה הערבית". זו אמירה נוחה, אמירה שמרחיקה אחריות, אמירה המאפשרת לרוב היהודי להזדהות מרחוק, באופן סמלי – בלי להיות מעורב באמת במאבק

בפועל, מדובר בכשל עמוק של המדינה ושל החברה הישראלית כולה. כשהמדינה מפקירה מרחב אזרחי שלם, כשהאכיפה סלקטיבית, כשהזנחה מתמשכת הופכת לשגרה – הפשע לא נשאר בגבולות היישוב הערבי. הוא מחלחל, מערער, ופוגע בכלל החברה.

סולידריות, חשובה ככל שתהיה, כבר לא מספיקה. סולידריות היא רגש; שותפות היא מחויבות. סולידריות מאפשרת להזדהות בלי לשלם מחיר. שותפות מחייבת פעולה, עמידה משותפת, והכרה בכך שמדובר באחדות גורל. לא "הם" ו"אנחנו", אלא מרחב אזרחי אחד, ביטחון אישי אחד, ועתיד משותף אחד.

לכן ההפגנות בתל אביב אינן "מחווה" לחברה הערבית. הן מבחן לחברה היהודית. השתתפות המונית של יהודים איננה אקט של נדיבות – אלא של אחריות.

זהו אקט של לקיחת אחריות למה שקורה כאן, אחריות למה שקרה עד כה, ואחריות למה שיקרה אם תימשך עצימת העיניים. שתיקה, או נוכחות דלילה, הן אמירה פוליטית לא פחות מהגעה בהמונים.

יש כאן רובד עמוק יותר: עתידה של החברה הערבית אינו עניין מגזרי, אלא אינטרס לאומי ואזרחי ראשון במעלה. חברה שמדירה, מזניחה ומפקירה חמישית מאזרחיה – משלמת מחיר כבד.

סולידריות, חשובה ככל שתהיה, כבר לא מספיקה. סולידריות היא רגש; שותפות היא מחויבות. סולידריות מאפשרת להזדהות בלי לשלם מחיר. שותפות מחייבת פעולה, עמידה משותפת, והכרה בכך שמדובר באחדות גורל

האלימות פוגעת במרקם החיים המשותף, מערערת את תחושת הביטחון האישי והכללי, מרחיקה השקעות, חונקת יוזמות כלכליות, ומעמיקה אי־שוויון. אין כלכלה משגשגת בלי ביטחון. אין ביטחון בלי שוויון אזרחי. ואין שוויון בלי שותפות אמיתית.

החברה הערבית משלמת את המחיר הכבד ביותר – בחיי אדם, בטראומה יומיומית, ובאובדן אמון. אך החברה הישראלית כולה משלמת איתה: בפחד, בקיטוב, ובהתרחקות מהחזון הבסיסי של חברה דמוקרטית מתפקדת.

זו אינה שרשרת של אירועים פליליים שהולכת ומתארכת מדי יום – זו תעודת כישלון חברתית ומדינתית.

המעבר מסולידריות לשותפות הוא קריטי. שותפות פירושה מאבק משותף, דרישות משותפות מהמדינה, והבנה שאין פתרונות קוסמטיים. לא עוד ועדות, לא עוד הצהרות ריקות. אלא מדיניות עקבית, אכיפה שוויונית, השקעה עמוקה, ובעיקר – הכלה מלאה בחברה הערבית כשותפה שווה, לא כבעיה שיש "לטפל" בה.

בימי שבת – השאלה איננה רק כמה ערבים הגיעו או יגיעו להפגנה – אלא כמה יהודים יראו בה מאבק שלהם. אם נמשיך לדבר על סולידריות, נמשיך לדשדש. אם נבחר בשותפות, אולי נתחיל לשנות כיוון.

החברה הערבית משלמת את המחיר הכבד ביותר – בחיי אדם, בטראומה יומיומית, ובאובדן אמון. אך החברה הישראלית כולה משלמת איתה: בפחד, בקיטוב, ובהתרחקות מחזון חברה דמוקרטית מתפקדת

זה לא מאבק של החברה הערבית. זה מאבק על דמותה, עתידה וחוסנה של החברה הישראלית כולה.

חוסאם אבו בכר הוא ד"ר למנהל חינוכי, מנכ"ל ארגון אלפנאר לפיתוח כלכלי חברתי וקידום תעסוקה, פעיל ויזם חברתי. מילא תפקידים בכירים במגזר הציבורי, במערכת החינוך ובחברה האזרחית. עמית בארגון צעד - תקשורת בונה אמון.