האם זה סוף או התחלה? זה היה רק לפני כחודש, ב-26 בינואר, אחרי שהחיילים שלנו, הגיבורים שלנו, איתרו בעזה את גופתו של רן גואלי והחזירו אותה לישראל, הרגש היה בשיאו. אחרי יותר משנתיים וחצי, הרגשנו סוף סוף שהמעגל נסגר; זו הייתה כמעט הקלה.

למחרת, לפני שנכנסתי למכוניתי, נעצרתי והתבוננתי דקות ארוכות במגנט הגדול בצורת סרט צהוב שעליה. אז זהו, נגמר? אפשר לחזור לחיים? אפשר שוב לישון בלילה? הגיע הזמן ללמוד מחדש איך לנשום? הגיע הרגע להסיר את הסרט הצהוב? אבל ליבי סירב לעשות זאת. אחכה עוד קצת, אמרתי לעצמי. אולי מחר.

יותר משנתיים וחצי חיכינו להיפרד מהסרט הצהוב הזה, מהציפייה הבלתי נגמרת. ייחלנו לנשום סוף סוף לרווחה. כשהזוועה נעשית שגרה, רף הציפיות צונח. בתוך הטלטלה הזאת, חזרה הביתה של חטוף מת נעשית הקלה, שחרור, סוג של אושר. ובכל זאת, הם היו אמורים להינצל קודם. הם היו אמורים להיות מוגנים מהסבל הזה. הם היו אמורים לחזור בחיים. שמחה על שיבה בארון מתים אינה ניצחון, אלא סימפטום של עולם שהתרגל לבלתי קביל. הם היו אמורים להינצל בחיים – ואני לא מצליחה להסיר את הסרט הצהוב.

יש הקלה בחזרת החטוף המת האחרון, אך הם היו אמורים להיות מוגנים מהסבל הזה ולחזור בחיים. שמחה על שיבה בארון מתים אינה ניצחון, אלא סימפטום של עולם שהתרגל לבלתי קביל, ואני לא מצליחה להסיר את הסרט הצהוב

הגוף חזר, אבל הנשמה ממשיכה לזעוק בכאב. הריק של היעדרם מחריש אוזניים, והפצע שבליבנו מסרב להגליד. לא הצלחנו להחזיר אותם בזמן, אבל הכישלון הנורא ביותר שלנו הוא שלא הצלחנו לענות על השאלה למה. למה הזוועות האלה התאפשרו במדינה שלנו, ולמה אנחנו ממשיכים לחיות במציאות שבה האחראים לכך, מבחינה פוליטית וביטחונית, נהנים מחסינות מוחלטת?

וכך, למרות סגירת המעגל, אף שאיננו צריכים לחיות עוד בהמתנה לשחרור, לילותינו נותרו טרופים. איך לשקם חברה בפוסט-טראומה מתמשכת? איך למלא את הציווי "לעולם לא עוד", אם לא התקיימה חקירה? ללא משפט צדק על המחדלים שהובילו לאסון הנורא?

כשסבי וסבתי עוד היו בחיים וסיפרו לי כיצד שרדו את הנאצים, המשך הסיפור תמיד היה נקמה מתוקה: ב-1948 הם עלו לישראל. קולם, שהתמלא אנחות ועצב עמוק כשסיפרו על הרדיפות, על בני המשפחה והחברים הרבים שאיבדו, נצבע בגוון של אושר ושמחה כשתיארו את שנותיהם הראשונות כחלוצים, כשחיו באוהלים בלי פרוטה. אלה היו זיכרונות מאושרים.

כאילו אחרי שחווים טרגדיה, כל מחשבה על צורך או נוחות נעלמת. חיים בתקווה לזמנים טובים יותר, חולמים על בניית עולם חדש, על עתיד למעננו ולמען הדורות הבאים. כי בסופו של דבר, האושר הוא להיות חופשי. השאר לא חשוב; החופש לבחור ולנהל את חייך כראות עיניך הוא מה שכל בן אנוש מבקש, לפני הכול.

למרות שאיננו חיים עוד בהמתנה לשחרור, לילותינו נותרו טרופים. איך לשקם חברה בפוסט-טראומה מתמשכת? איך למלא את הציווי "לעולם לא עוד", אם לא התקיימו חקירה ומשפט צדק על המחדלים שהובילו לאסון? 

הייתי אז ילדה, אבל הבנתי. קולם נמלא התרגשות בכל פעם שסיפרו: על הדלתות שלא ננעלו בשנותיה הראשונות של המדינה, על הילדים שאמרו משפטים ראשונים בעברית, גם אם בבית דיברו יידיש, גרמנית או צרפתית. הבנתי אז שהאושר טמון בהגשמת חזון של חירות ותקווה; בלהיות חלק ממשהו גדול יותר, במקרה זה, הציונות.

כדי שהשמחה תשוב לקולנו היום, לא די בחזרתו של החטוף האחרון בעזה.

יהיה עלינו להירתם כדי לזכות מחדש בחירותנו, כדי לבנות מחדש, לתקן. מעגל הציפייה אולי נסגר, אבל לא מעגל האחריות.

ההיסטוריה היהודית וההיסטוריה הישראלית לימדו אותנו שיעור חשוב: אחרי אסון, הדרך לחזרה לחיים אינה עוברת בשכחה, אלא במה שאנו עושים במה שחווינו. לא קץ הכאב מכונן עתיד, כי אם היכולת לבנות עולם חדש. החזרה לחיים מתחילה ביום שבו נסרב להסתפק בהקלה. ביום שבו נדרוש תשובות, אחריות, צדק.

הסרט הצהוב אינו עוד סמל החטופים בלבד. בעיניי הוא נעשה סמל לציווי מוסרי, הסירוב לשכוח. מחר נזכור את הסמל הזה. אבל איך נוכל להבטיח שלעולם לא נצטרך לשאת אותו שוב?

אחרי אסון, הדרך לחזרה לחיים לא עוברת בשכחה. לא קץ הכאב מכונן עתיד, כי אם היכולת לבנות עולם חדש. הדרך מתחילה ביום שבו נסרב להסתפק בהקלה. ביום שבו נדרוש תשובות, אחריות, צדק

את התשובה לשאלה הזו עלינו להפוך למציאות. וכבר בזכות ניסוח הדברים האלה מתחילה לחזור לקולי נימה של שמחה.

קרין דנה היא ילידת פריז. עלתה לישראל ב-2016. נטורופתית ותרפיסטית הוליסטית, אמא ל-4 ילדים, פעילה למען מספר נושאים בעמותות לזכויות בעלי חיים וטבעונות, זכויות נכים, חינוך, ובריאות. מייסדת שותפה של הפלטפורמה ‘’חשיבה’’ למען ציבור דוברי הצרפתית בישראל.