יש תחושה שאנשים לא מצליחים להשתחרר מתפיסות שהם כל כך התרגלו אליהן עד שאלו נראות להם כסטנדרט. זה מה שקורה בהתייחסות לאופן ההתנהלות של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ.

החריגות של טראמפ מאופני התנהלות של נשיאים קודמים גורמת לצמרמורת אצל רבים. הוא מצידו סבור כי אופני התנהלות שהיו איתנו זמן רב אינם משרתים עוד את המטרות.

אם הכול בעולמנו השתנה כל כך ומכל כך הרבה בחינות אז למה דפוסי ההתנהגות של נשיא ארה"ב צריכים להיות חסינים משינוי?

חריגות טראמפ מאופני התנהלות של נשיאים קודמים מצמררת רבים. הוא מצידו סבור כי אופני ההתנהלות השגורים לא משרתים עוד את המטרות. למה שדפוסי התנהגות נשיא ארה"ב יהיו חסינים משינוי?

זה נכון שההתנהלות החריגה שלו עולה בקנה אחד עם אישיותו, שאקסטרווגנטית בבסיסה, אך זה עדיין לא העניין. ההתמקדות צריכה עדיין להיות במהות. לא מן הנמנע שהבוחר האמריקאי תפס זאת באינסטינקטים שלו כשהחזיר את טראמפ לנשיאות – הוא הרי מוכר לאנשים מהקדנציה הקודמת שלו – הבוחר ראה באישיותו ובגישתו התאמה לתנאי העת הנוכחית. במילים אחרות, הבוחרים מצפים שמישהו ייתן למערכת ולעולם את ה"ניעור" שהם זקוקים לו.

טראמפ מזכיר לכולם באופן חד וברור, לעתים אף בוטה, שארה"ב היא מעצמת העל של תקופתנו – זו שגם מובילה בספקטרום רחב של תחומים מרכזיים של ימינו. חלק בולט מהמסתייגים מגישתו הם הגדולים של אתמול באירופה שירדו מגדולתם. זה גם לא קרה מזמן כל כך – לפני כמה דורות בסך הכול, לא הרבה בסקאלת זמן היסטורית – וקשה להם עדיין לעכל את השינוי ולהתרגל לסדר העולמי החדש.

נשיאי ארה"ב עד כה התחשבו ברגישות זו של בעלי בריתם המערביים והתנהגו בצניעות ונימוס. עכשיו, בחדות פתאומית, זה השתנה.

מבחינתנו אנו, מדינת ישראל וצרכיה, טראמפ וגישתו הם מן משמיים. ודווקא סגנון הניהול האוטוריטטיבי שלו נחוץ לנו מאוד.

ביחס לעזה, טראמפ הבין שהגישה שלנו, או ליתר דיוק של הממשלה, היא שטחית ופגומה ואף נעדרת ריאליות. קונקרטית, מתנהלת שם מלחמה מיותרת. הכעס על מה שעשה חמאס ב-7 באוקטובר ברור – אבל נקמה היא לא מדיניות. הוחלט אצלנו להילחם בחמאס בעזה כאילו היה אויב מדינתי, כאשר בפועל הוא ממש לא. מה שקרה ב-7 באוקטטובר זה אירוע טרור שאיכשהו חמאס הצליח להוציא לפועל. אך זה עדיין לא הופך אותו לגוף צבאי מסודר או לגורם מדיני עם משקל.

מבחינת ישראל וצרכיה, סגנון הניהול האוטוריטטיבי של טראמפ נחוץ לנו מאוד. ביחס לעזה, טראמפ הבין שהגישה שלנו, או ליתר דיוק של הממשלה, היא שטחית, פגומה ולא ריאלית, וכי מתנהלת שם מלחמה מיותרת

את האמת הפשוטה הזו טראמפ קלט מייד. הוא גם הבין שמה שנחוץ שם זה סדר פנימי חדש וכי לשם כך לא נדרשת מלחמה. גם רבים מהפלסטינים שם ישמחו להיפטר מחמאס ואין כבר עניין או אמון במטרה המוצהרת שלו לבטל את מדינת ישראל. לחמאס אין צל של יכולות לכך ואפילו כבר לא שותפים למטרה זו בקרב גורמים מרכזיים בארצות ערב.

היה איזשהו הגיון בגישה זו של חמאס במסגרת הברית שלו עם איראן, כי היא כן רוצה להכחידנו ובנתה לשם כך יכולות ממשיות. היא הצליחה גם להקים רשת של בנות ברית ומאחזים באזור. אלא שעתה כל זה בקריסה. חיסול נסראללה על ידינו והמכה שחטף חזבאללה; נפילת משטר אסד בסוריה; ועתה כבר גם ההסתבכויות באיראן עצמה – שינו דרסטית את פני הדברים. אפילו חמאס עצמו כבר מבין זאת.

במצב כזה המלחמה של ישראל בחמאס בעצם מיותרת. אירונית, זה דווקא הלאומנים הקיצוניים אצלנו, עקב הפנטזיות שלהם לסיפוח של עזה, שמתנגדים להעברת השלטון שם לרשות הפלסטינית.

טראמפ חיבר כל זאת לתמונה מסודרת והבין שעזה בשלה לשינוי מהפכני. הוא ראה גם שאפשר לנצל את המצב שנוצר למהלך רחב אף יותר – כזה שמקדם שלום אזורי. הוא צרף למהלך גם כאלה הנחשבים לאויבים של ישראל, כמו קטאר וטורקיה, בתקווה לקדם הפשרה אזורית.

בקיצור, סוף סוף הגיע לטפל בעניינינו מישהו שיודע לחשוב מחוץ לקופסה. אז בואו נוריד את הכובעים בפני הנשיא טראמפ – זה מגיע לו.

טראמפ קלט מייד כי מה שנחוץ בעזה זה סדר פנימי חדש וכי לשם כך לא נדרשת מלחמה. גם רבים מהפלסטינים שם ישמחו להיפטר מחמאס ואין כבר עניין או אמון במטרתו המוצהרת לבטל את מדינת ישראל

במקביל הוא גם נותן טיפול אפקטיבי לשחקן הרע האמיתי של האזור, המשטר באיראן – ודוחק אותו לפינה. אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שההפגנות שהיו שם פרצו דווקא בתקופה זו לא רק עקב המשבר הכלכלי אלא גם כי המפגינים קיוו שעמדתו הנחרצת של טראמפ נגד המשטר תביא להתערבות שלו. ובמחאתם הם התכונו לשלוח לו מסר.

עבור איראן, יריב צבאי כמו ארה"ב זה לא עניין קטן ולמעשה הם חייבים מעצמה לצידם באיזושהי רמה של תמיכה, אף רק אף הצהרתית. רוסיה הייתה המועמדת הטבעית לכך והיו זמנים שהיא נקטה עמדה תקיפה התומכת בהם. אך לא עוד. טראמפ חשב גם על כך ובמלחמה באוקראינה הוא לא בחר צד. למהלך בעזה הוא צירף גם את ולדימיר פוטין.

ראש הממשלה בנימין נתניהו והקיצוניים פה לא אוהבים את מה שטראמפ יוזם בעזה – הם שבויים בקונספציות שלהם – ודווח כבר בתקשורת על "תגובות תקיפות" של נתניהו לתוכנית טראמפ ועל "שיחה מתוחה" שהייתה לו עם שר החוץ האמריקאי מרקו רוביו בעניין. אבל בסופו של דבר זה הריאליזם הבסיסי של המצב שבהכרח גובר. אנחנו תלויים בארה"ב עד צוואר, ובייחוד זקוקים לה קריטית עתה ביחס לאיום מאיראן. כך שדי מהר נתניהו "נעתר" לבקשת טראמפ והצטרף למהלך שלו בעזה.

אף מעבר לעניינים הספציפיים של עזה ואיראן, שעתה בראש סדר היום אצלנו, עצם העובדה שלמדינת ישראל יש מנהל-על כמו טראמפ – היא "רווח והצלה". בממשלה הנוכחית יש משקל בולט לפנאטים-פנטזיונרים. המלחמה המיותרת בעזה, שגם מונעת על ידי חלומות סיפוח, היא דוגמה לכך. 

עצם העובדה שלמדינת ישראל יש מנהל-על כמו טראמפ – היא "רווח והצלה". בממשלה הנוכחית יש משקל בולט לפנאטים-פנטזיונרים. המלחמה המיותרת בעזה, שגם מונעת על ידי חלומות סיפוח, היא דוגמה לכך

הממשלה גם נעדרת תפיסה דמוקרטית, ואטומה להתנגדות מבפנים לדרכה. אבל לטראמפ הם חייבים לציית ומכאן יכולה לצמוח הישועה. הוא עם חשיבה נכונה ביחס לצרכי המדינה ועם עניין אמיתי בטובתה.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.