"וואו", קראתי בהתרגשות כאשר נודע לי על בחירתה של ל' הפיליפינית כמטפלת המצטיינת בסניף של קבוצה המספקת שירותי סיעוד לקשישים בתל אביב.

ל' מגיעה לביתי פעמיים בשבוע, עושה ספונג'ה ומסייעת לי בקניות ובבישולים. היא דוברת עברית כמעט שוטפת אבל לא קוראת עברית. היא ביקשה שאתרגם עבורה הודעה שנשלחה אליה זה עתה בווטסאפ. הייתה קצת לחוצה עקב החשש שמא מדובר על פשלה או טעות שהיא עשתה.

"וואו", צהלתי למקרא ההודעה. "מנהל הסניף מודיע לך בשמחה שאת נבחרת כמטפלת המצטיינת בסניף התל-אביבי של החברה. זה כל-כך מגיע לך". אני מכירה את עצמי כאישה מאופקת בדרך כלל. רק ילדים מטריפים במתיקותם "מחלצים" ממני קריאות כה צוהלות. ל' הגיבה כמובן בהתרגשות ואני התמוגגתי. כל כך נהניתי לתרגם עבורה את הבשורה ולהשתתף בשמחתה.

ל' מגיעה לביתי פעמיים בשבוע, עושה ספונג'ה ומסייעת לי בקניות ובבישולים. היא דוברת עברית כמעט שוטפת אבל לא קוראת עברית. היא ביקשה, קצת לחוצה, שאתרגם עבורה הודעה שנשלחה אליה זה עתה בווטסאפ

זכאותי לעזרה חלקית של מטפלת אושרה בביטוח הלאומי לפני כשלוש שנים ומשהו עקב מגבלות כלשהן הנפוצות בגילי המופלג ולא כאן המקום לפרטן. אני נמנעת בעקביות מלחשוף ברשת נושאים כגון מצב בריאות ושאר עניינים אישיים שדיווח עליהם מזמין פלישה לפרטיות.

מישהו ממקורבי אמר לפני תחילת הקשר שלי עם ל': "זה לא בשבילך. הלוא את לא אוהבת וגם לא מסוגלת להיות בוסית ולהנחית הוראות על אנשים". הוא כמובן צדק. אלא שלמרבה ההפתעה גיליתי עד מהרה של' לא זקוקה להוראות כלשהן. היא יוזמת בעצמה את פעליה בביתי ולעתים קרובות אני נאלצת לעצור אותה ולומר: "סטופ! את צריכה כבר ללכת הביתה. כבר השלמת את חובתך וחרגת ממכסת השעות שעבורה משלמים לך". היא דוחה את הצעתי לשלם לה מכיסי עבור אותן חריגות.

אפילו בעת שהייתה קצת חולה היא סירבה לנטוש את "לקוחותיה", כולן נשים קשישות. לא הועילו בקשותי שתישאר לנוח ולהתחזק בביתה, גם לא הבטחתי שאוכל להסתדר בעצמי במשך שבוע אחד.

ל' שוהה ועובדת בארצנו כבר קרוב לעשרים שנה. יש לה בפיליפינים שתי בנות, שלושה נכדים פעוטים, וכן גם חמש אחיות. אמה נפטרה לפני שנתיים בגיל 87. עבודתה של ל' בישראל אפשרה לבנותיה לממן לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה בפיליפינים. במהלך שהותה כאן היא נישאה לישראלי. בשיחה טלפונית אתו התרשמתי שהוא גאה בה מאוד. אני הפלגתי בשבחיה של ל' והוא הגיב בגאווה גלויה: "כל המטופלות שלה אוהבות אותה".

אפילו בעת שהייתה קצת חולה היא סירבה לנטוש את "לקוחותיה", כולן נשים קשישות. לא הועילו בקשותי שתישאר לנוח ולהתחזק בביתה, גם לא הבטחתי שאוכל להסתדר בעצמי במשך שבוע אחד

*  *  *

אני זוכרת היטב את ביקורה הראשון בביתי. היא הגיעה אליי מצוידת רק בשמי בכתובתי ובמספר הטלפון שלי. לא דווחו לה בחברה פרטים בסיסיים כמו גיל, מצב בריאותי ומנטלי או שמא מוזרויות ומיני טירופים הנפוצים בגיל השלישי.

ל' התיישבה בכיסא מולי וניהלנו בקיצור שיחת היכרות הדדית. אחר כך היא הסתערה מייד בעוז על המטאטא המונח בפינת המטבח והצליחה להוציא קצת לכלוכים אפילו מהחריצים שמפרידים בין המרצפות. בימים הבאים שמחתי להיווכח של' מסורה, קפדנית ומדויקת, מגלה תושייה ומיומנות בהתמודדות עם תקלות טכניות. "היא יודעת לעשות כל דבר", אומר בעלה הגאה. התנהלותה נעימה ומעודנת. היא מצחיקה וצחקנית, אפילו קצת שובבה, ומוכנה לטרוח ולעשות למעני מעל ומעבר.

"נראה לי שאת ממש מטפלת מלידה", אמרתי לה פעם, והיא אישרה שאכן זה כך. מאז שהיא זוכרת את עצמה רצתה לטפל באנשים. היא סיימה בהצלחה שנת לימודים ראשונה בבית-ספר לאחיות בפיליפינים, נסיבות מסוימות מנעו ממנה להשלים את לימודיה.

הכימיה בינינו הדדית, כך בכל אופן אני חשה. נדמה לי שהקשר בינינו "גולש" אל מעבר למקובל ביחסי "קליינטית" ומטפלת. ל' מעניקה לי מדי פעם מתנות קטנות, תמיד יודעת לבחור פריטים שבאמת נחוצים לי. ואני משתדלת לגמול לה במחוות צנועות. מזמינה אותה מדי פעם לבית קפה או מסעדה, שומרת עבורה קטעי עיתונות שעשויים לעניין אותה ו/או לחזק את זיקתה לישראל ולישראלים.

"נראה לי שאת ממש מטפלת מלידה", אמרתי לה פעם, והיא אישרה. מאז שהיא זוכרת את עצמה רצתה לטפל באנשים, וסיימה בהצלחה שנת לימודים בביה"ס לאחיות בפיליפינים. הנסיבות מנעו ממנה להשלים את לימודיה

בעלה משמש כמתרגם לאנגלית. ואני קוראת באוזניה בעברית קלה חלק מהפוסטים פרי עטי שמתפרסמים כאן, בזירת הבלוגים של זמן ישראל. בעיקר פוסטים שעניינם "המצב" מאז השבעה באוקטובר ואולי יש בכוחם לחזק את מעורבותה בארצנו הדוויה.

והיא אכן מעורבת ועוקבת אחר ההתרחשויות. היא כמעט לוקל-פטריוטית וכואבת את כאבנו. אחיותיה בפיליפינים חרדות לה, חוזרות ומפצירות בה גם היום: "אנא שובי הביתה". אבל היא נשארת כמובן כאן, גם בזכות משפחתה הישראלית, בעלה ובניו.

ל' נאלצת מדי פעם לעזוב מטופלות בעייתיות, לאו דווקא דמנטיות. כבר ציינתי לעיל שמוזרןיות וטירופים צפויים ונפוצים למדי בגיל השלישי. למשל, אותה אישה חשדנית במיוחד. היא הייתה חושדת שמא ל' לא מבצעת את עבודתה כראוי. נצמדת אליה, בולשת ועוקבת אחרי כל צעד שהיא עושה בביתה. ככה ל' מתוודעת באופן קשה וכואב אל אימי הזקנה.

ובקוטב השני יש בפיה סיפורים על קליינטיות מופלאות שהיא מוצאת בהן מקור השראה. כגון אישה בת 92 המשתתפת מדי יום בפעילויות במתנ"ס של קשישים, קוראת עיתונות וספרות, צופה בטלוויזיה, גולשת באינטרנט ואזרחית אכפתית ומעורבת במתרחש. לא שקועה כמו רבים מהזקנים רק במחלותיה ובצרותיה הפרטיות.

בעוד ימים אחדים תוכרז רשמית הצטיינותה של ל' בטקס חגיגי מטעם הביטוח הלאומי ותוענק לה ודאי תעודת הצטיינות, אולי-הלוואי היא תזכה גם בפרס כספי כלשהו. היא מתלבטת איך "לשאת דברים" על הבמה. חוששת שמא יהיה לה בלאק-אאוט עקב התרגשות והיעדר ניסיון בנאומים עלי במות. הצעתי לה להכין מראש טקסט כתוב. הטקסט (באנגלית), אמרתי, ישמש כעוגן שלך.

היא מעורבת ועוקבת אחר ההתרחשויות. היא כמעט לוקל-פטריוטית וכואבת את כאבנו. אחיותיה בפיליפינים חרדות לה, חוזרות ומפצירות בה גם היום: "אנא שובי הביתה". אבל היא נשארת כאן

בני משפחה אומרים לי "מזלך שזכית במטפלת כמו ל'", ואני משננת לעצמי: "תדעי להעריך את זה, את באמת בת מזל". ובעת שאני כותבת את הדברים הללו אני מציצה מדי פעם בעציץ המוצב על חלון מולי ובתוכו מתנשא ותמיר פרח סגול מרהיב: אורכידאה אשר ל' העניקה לי לאחרונה לרגל יום הולדתי.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.