במשך עשורים הפוליטיקה נתפסה כמרחב של ויכוח לגיטימי על סדרי עדיפויות; ימין ושמאל נחלקו בשאלות חלוקת טובין כלכליים, גבולות המדינה ודמותה של החברה, אך הם עשו זאת מתוך הסכמה על כללי משחק וקריאה משותפת של מציאות נתונה.

אולם בעשור האחרון מתנהלת הפוליטיקה הישראלית בכאוס מוחלט, ומתוכנן. תרבות השקר הפוליטי, שהפכה נורמה מקובלת בפוליטיקה הישראלית, אינה עוד כלי טקטי להסתרת מחדל נקודתי; היא משמשת אסטרטגיית שלטונית שיטתית המפרקת את היסודות העמוקים ביותר של המדינה והחברה.

כאשר השקר והקונספירציה אינם מגיעים משולי השיח הפוליטי אלא מוכתבים ממוקדי הכוח, הם הופכים מבעיה של "ניקיון כפיים" לאיום אסטרטגי ממשי על עצם קיום החברה.

בעשור האחרון מתנהלת הפוליטיקה הישראלית בכאוס מוחלט, ומתוכנן. תרבות השקר, שהפכה נורמה מקובלת בפוליטיקה הישראלית, אינה עוד כלי טקטי להסתרת מחדל נקודתי אלא אסטרטגיית שלטונית

בבסיסו של כל מבנה חברתי יציב עומד הסכם לא כתוב: ניתן להתווכח על השאלה מה צריך וראוי להיעשות, אך הכרח להסכים על העובדות הבסיסיות. תרבות השקר השלטונית תוקפת בדיוק את היסוד הזה.

המנהיגות הפוליטית הנוכחית יצאה במסע של דה-לגיטימציה לכל גורם אובייקטיבי המציב מראה מול המציאות. כאשר מערכת המשפט, רשויות האכיפה, גופי המודיעין ואפילו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מסומנים כשותפים ל"הפיכה שלטונית" או ל"Deep State", נמחק למעשה מושג "האמת האחת".

התוצאה היא "ורטיגו הכרתי": האזרח הממוצע מאבד את היכולת להבחין בין אמת לשקר. כפי שטענה חנה ארנדט בניתוח המשטרים הטוטליטריים, המטרה של השקר אינה לגרום לאנשים להאמין בדבר, אלא לערער את יכולתם להבחין בין אמת לשקר. כשהאמת הופכת לעניין של עמדה פוליטית ממלא לא ניתן לקיים דיון רציונלי.

נהיר אפוא כי לא במקרה דורשת הממשלה "ועדת חקירה של העם", שמשמעותה ערעור על "הבורר המוסכם", עימות פומבי בין שתי "מציאויות" וחוסר יכולת להכריע. ברגע שהחברה מאבדת את היכולת להסכים על מה שבאמת קורה, היא מאבדת את יכולתה לנהל דיון רציונלי. "ורטיגו הכרתי" זה יוצר, אם כן, חברה שבה האמת נגזרת מהשתייכות מחנאית, והיכולת לתיקון נעלמת, שכן בחברה ללא אמת – אין גם טעויות, וממילא אין צורך בשינוי, קל וחומר לא בתיקון.

בחברה הישראלית תרבות השקר כבר אינה מוגבלת ללשכת "המנהיג"; היא מחלחלת כרעל איטי אל תוך מוסדות המדינה שאמורים לשרת את הציבור. כדי לתחזק מציאות שקרית לאורך זמן, השלטון נאלץ לכופף את שומרי הסף – ממערכת המשפט ועד לגופי הביטחון והסטטיסטיקה.

הממשלה דורשת "ועדת חקירה של העם" – ערעור על "הבורר המוסכם", עימות פומבי בין שתי "מציאויות" ללא יכולת להכריע. כשהחברה מאבדת את היכולת להסכים על מה שבאמת קורה, היא מאבדת את יכולתה לדיון רציונלי

האזרח, שרואה את המערכות הללו מתערערות או מתגייסות לטובת הנרטיב השלטוני, מפתח ציניות רעילה וניכור. קריסת האמון המוסדי היא הרגע שבו המדינה מפסיקה להיתפס כישות אובייקטיבית והופכת למנגנון כוחני המשרת אינטרסים צרים.

ההיסטוריה מלמדת כי חברות שאיבדו את האמון במוסדותיהן הפכו למצע נוח לעליית עריצות, שכן בתוך כאוס של שקרים, הציבור נוטה לחפש "איש חזק" שיציע אמת פשוטה וכוחנית, גם אם היא שקרית מיסודה.

ההיסטוריה מספקת לנו אזהרות מצמררות למחירה של תרבות כזו. בגרמניה של שנות העשרים, "שקר הסכין בגב" – הנרטיב לפיו הצבא לא הובס בשדה הקרב אלא נבגד מבית – השמיד את הסולידריות החברתית והפך את היריב הפוליטי לאויב קיומי.

על בסיס תרבות השקר, שאיננה אלא אסטרטגיה שנועדה להעניק ל"מנהיג" שלטון נצח נבנתה מכונת רעל שהפכה את הדיון הציבורי לזירת קרב אלימה. גם היום, השקר משמש כלי מרכזי לקיטוב: הוא לא נועד לגרום לנו להאמין ל"מנהיג", אלא בעיקר לגרום לנו לשנוא את האחר. כאשר הדיס-אינפורמציה מחליפה את הדיאלוג, הרקמה החברתית נפרמת, והחברה הופכת לאוסף של שבטים עוינים החיים בבועות מידע נפרדות.

תרבות השקר של ראש הממשלה בנימין נתניהו וממשלתו אינה רק בעיה של נימוסים פוליטיים; היא ארכיטקטורה מתוכננת של פירוק לאומי. היא מחנכת דור שלם שיושרה היא חולשה ומניפולציה היא גאונות, ובכך משחיתה את הקוד הגנטי של החברה הישראלית.

ההיסטוריה מלמדת כי חברות שאיבדו את האמון במוסדותיהן הפכו למצע נוח לעליית עריצות, שכן בתוך כאוס של שקרים, הציבור נוטה לחפש "איש חזק" שיציע אמת פשוטה וכוחנית, גם אם היא שקרית מיסודה

לפיכך, ברור כי התיקון לתרבות השקר איננו מסתכם בהחלפת פוליטיקאי אחד באחר. הוא דורש שיקום יסודי של המוסד היקר ביותר שלנו: האמת הציבורית. עלינו להבין כי השקר אינו רק בעיה של "ניקיון כפיים", אלא ארכיטקטורה של פירוק לאומי. חברה שבה השקרן זוכה לתגמול והדובר אמת נתפס כחלש היא חברה שאיבדה את המצפן המוסרי שלה. החזרה אל האמת, המרה והמורכבת ככל שתהיה, היא תנאי הכרחי לקיומנו כעם חופשי המסוגל להגן על עצמו ולבנות עתיד משותף.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.