ביום רביעי החל בשעה טובה חודש רמדאן, החודש התשיעי בלוח השנה המוסלמי.

זהו חודש שבו על פי המסורת המוסלמית החלו פסוקי הקודש של הקוראן לרדת כגשם ברכה על ראשו של הנביא מוחמד, עד שלקראת סופו של החודש מוחמד פגש את לא אחר ממיודענו המלאך גבריאל (ג'בריל, בפי המוסלמים), שהעניק לו במכה אחת את הפסוקים המכונים סורת אל-עלק (פסוקי "הדם המעובה"). התגלות פלאית שנחגגת בסוף חודש רמדאן בלילה המכונה לילת אל-קדר (ליל הגורל) שעליו נכתב שהוא "לילה שטוב יותר מאלף חודשים".

רמדאן מסתיים במולד הירח של החודש הבא אחריו, באירוע הנקרא "עיד אל פיטר" (חג הפסקת הצום), כשבין לבין נוהגים המוסלמים בכל העולם ומכל הזרמים השונים לצום לחלוטין במהלך היום – מעלות השמש ועד שקיעתה – ולשבור את הצום רק עם רדת הערב בארוחה משפחתית או קהילתית (סעודת איפטר).

הם גם נוהגים להימנע מהימורים, מרכילות, מיחסי מין, מעישון וממחשבות רעות באופן כללי. בשעות הערב הערים מקושטות ומוארות וברחבי העולם המוסלמי כולו שורה אווירה נינוחה ומפויסת של קרנבל עממי

הם גם נוהגים – איש איש כמידת אמונתו ויכולתו – להימנע מהימורים, מרכילות, מיחסי מין, מעישון וממחשבות רעות באופן כללי. בשעות הערב הערים מקושטות ומוארות וברחבי העולם המוסלמי כולו שורה אווירה נינוחה ומפויסת של קרנבל עממי.

קישוטים לכבוד רמדאן נתלים במזרח ירושלים, 18 בפברואר 2026 (צילום: Jamal Awad/Flash90)

כתבתי שרמדאן החל ביום רביעי השבוע בשעה טובה, אבל האמת היא שבישראל הוא החל בשעה רעה.

כבר שנים שרמדאן מתקבל בישראל היהודית בסבר פנים חמוץ. כבר 30 שנה לפחות שחודש רמדאן מצטייר בישראל לא כחג אלא כאירוע בטחוני, כזה שלקראתו נערכים דיונים קדחתניים במערכת הביטחון, ננקטים צעדי מנע, מוטלות הגבלות, מוצבים מחסומים ונאסף מודיעין.

כבר 30 שנה לפחות שחודש רמדאן מצטייר בישראל לא כחג אלא כאירוע בטחוני, כזה שלקראתו נערכים דיונים קדחתניים במערכת הביטחון, ננקטים צעדי מנע, מוטלות הגבלות, מוצבים מחסומים ונאסף מודיעין

לחשדנות הזו יש כמובן סיבות טובות, כלומר רעות. עברנו פה אינתיפאדות ופיגועי התאבדות המוניים, וטרור יחידים ועפיפונים מבעירי שדות, וכמובן טבח השבעה באוקטובר. כך שהחשדנות הזו, שטופחה במהלך העשורים האחרונים על ידי "נוהל רמדאן" בתקשורת הישראלית, אינה בלתי מובנת.

על הפער הזה, בין החודש שנתפס בעולם המוסלמי כחודש משפחתי של פיוס, אחווה, שלום, התבוננות פנימית, התקרבות לאל, צניעות ואיפוק ובין האימה שעצם המילה "רמדאן" מטילה על הישראלי הממוצע, כתבתי בניוזלטר היומי שלי.

מאחר שהניוזלטר מתפרסם מדי יום גם באתר של זמן ישראל והכותרת שלו נשארת במקום קבוע באתר לאורך כל יום הפרסום, חשבתי שזה יהיה אך ראוי שהכותרת ביום רביעי תהיה פשוט "רמדאן כרים" – "רמדאן מבורך", כדברי הברכה המקובלת בחודש הזה. באמת לא ביג דיל.

חיילי צה"ל במחסום קלנדיה מפקחים בשעה שאלפי פלסטינים נכנסים לישראל בדרכם לתפילת שישי הראשונה של רמדאן, 20 בפברואר 2026 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

כמה דקות אחרי שליחת הניוזלטר הגיעה התגובה הראשונה. "רמדאן בתחת שלי", רשף הקורא הזועם, "זה מה שמעניין אתכם? שמאלנים בוגדים אנטישמים מנוולים".

כמה דקות אחרי שליחת הניוזלטר הגיעה התגובה הראשונה. "רמדאן בתחת שלי", רשף הקורא הזועם, "זה מה שמעניין אתכם? שמאלנים בוגדים אנטישמים מנוולים"

כבר קראו לי לא פעם שמאלני בוגד ואנטישמי (אם כי "מנוול" זה חידוש מרענן), אבל הפעם לא יכולתי שלא לתהות, על מה ולמה יצא קצפו של הקורא הזועם? הרי מדובר בלא יותר מברכת "חג שמח" תמימה שממוענת לבערך 20% מאזרחי המדינה שבה אני חי. אנשים שלפעמים מטפלים בי בבית החולים, לפעמים מסייעים לי בסופר-פארם ומדי שבוע רוקדים לצידי ביציעי בלומפילד, כששחקניה השגיבים של הפועל תל-אביב ממשיכים את מסעם במעלה הטבלה. על זה להתרעם?

אפרופו הפועל תל אביב: כמו בכל שנה, גם בבוקר יום רביעי פרסם המועדון בעמודיו ברשתות החברתיות ברכת "רמדאן כרים לכל אוהדינו המוסלמים". על הדשא בבלומפילד כיכבו לאורך השנים שחקנים ערבים רבים, ביציעים ביפו אפשר לשמוע ערבית לצד עברית. בלומפילד (לצד אצטדיון סמי עופר בחיפה) הוא אחד המקומות היחידים בישראל שבהם ערבים ויהודים מבלים ביחד, חוגגים ביחד, שמחים ביחד ועצובים ביחד.

בעולם שבו אנחנו מייחלים שיהיה פעם שלום בין העמים, כשהמומחים מבלבלים את המוח על "צעדים בוני אמון" והפוליטיקאים ממשיכים לדקלם סיסמאות ריקות מתוכן כמו "יתנו – יקבלו", קבוצת כדורגל של ערבים ויהודים וברכת "חג שמח" כשמתחיל רמדאן, זה באמת המדרגה הראשונה לעתיד טוב יותר. צעד בונה אמון פשוט וקל. עוד לא צריך להחזיר שטחים, לפתור את סוגיית המקומות הקדושים ולדבר על בעיית הפליטים – רק לברך "חג שמח" ולחגוג ניצחון בדקה ה-96 בדרבי. זה באמת לא הרבה.

אוהדי הפועל תל אביב בכדורגל באצטדיון בלומפילד ביוני 2021 (צילום: אורן בן חקון/פלאש90)

שובל ארוך של תגובות השתרך גם השנה מתחת לברכת החג של הפועל. יצא כך שבשבת הקרובה הפועל נוסעת למשחק חוץ בסכנין – והברכה הפעם השתלבה גם עם המתח של הליגה – וכך הרוב המוחלט של התגובות היו מנומסות וידידותיות למדי.

אוהדים ערבים הודו למועדון על "ההתנהלות והכבוד ההדדי", אוהדי סכנין אפילו איחלו לקבוצה שתיקח אליפות, אבל היו גם תגובות כמו "מאיזה שעה מתחילים לנפץ חלונות של רכבים?", "מאיזה שעה מתחילים הלינצ'ים?" ועקיצות על "שתי הקבוצות של המגזר" (המשחק בין הפועל תל אביב לסכנין מכונה כבר שנים "דרבי המגזר").

הפאניקה הזו לא נעצרת בברכת חג תמימה בערבית לכבוד רמדאן. מגישת הטלוויזיה לוסי אהריש בסך הכול ציטטה משפט קלאסי של בנימין נתניהו ואמרה שהיא מקווה שהערבים אכן ינהרו בבחירות הקרובות לקלפיות וסיימה ב"אינשאללה" – ה"בעזרת השם" הערבי, מילה שלא מזמן הייתה שגורה פה בפי כל.

וכך היא נקלעה לעוד "סערת רשת", שגם תורגמה הפעם לביקור בית של רמי בן-יהודה ובריוניו, מצוידים בטיעון הקלאסי "אה, פתאום זה לא בסדר להגיע לאנשים הביתה?"

"הגזענות של אנשים, הפחד הזה מערבים או מזה שערבי יממש את זכותו הדמוקרטית – זה רק מראה לאן המדינה הולכת", אמרה אהריש, "שדרגו אותי עכשיו ממחבלת למחבלת נוח'בה ואיחולי סרטן"

"הגזענות של אנשים, הפחד הזה מערבים או מזה שערבי יממש את זכותו הדמוקרטית – זה רק מראה לאן המדינה הולכת", אמרה אהריש לתוכנית "הצינור", "שדרגו אותי עכשיו ממחבלת למחבלת נוח'בה ואיחולי סרטן".

מה קורה כשדברים מוצאים מהקשרם???
לפני שבועיים בתוכנית שישי של ליאור קינן ושי גולדן פניתי במונולוג ללימור סון הר מלך וטלי גוטליב, שתקפו בכנסת משפחות של נרצחים בטרור הפשיעה בחברה הערבית. רק שאז למישהו היה מאוד נוח להוציא 20 שניות מתוך מונולוג של שלוש דק על האלימות והפשיעה בחברה… pic.twitter.com/FX6fCoaF40

— Lucy aharish (@lucyaharish) February 14, 2026

מה שמוביל אותנו, איך לא, לבנימין נתניהו. אבי המשפט האלמותי על הערבים שנוהרים. שנאת ערבים היא כרגע הבון-טון הבולט ביותר בחברה היהודית. כל שיחה עם ישראלים צעירים תגלה לכם את זה מייד. וזה לא קורה בוואקום.

אם בשנות התבגרותנו, אי אז בשנות השבעים והשמונים של המילניום הקודם, ערבית הייתה חלק ממרקם החיים בישראל, כולל תוכניות בערבית בזמן צפיית השיא של הילדים בערוץ הציבורי היחיד שפעל אז, כולל סרט ערבי פופולרי בשישי אחר הצהריים, וכולל תוכניות ללימוד ערבית בכיכובו של שייקה אופיר, מגדולי השחקנים היהודים של התקופה, הרי שמתחילת שנות האלפיים ערבית היא אשכרה טריגר מפעיל שנאה ליהודים רבים.

ראש הממשלה יכול, אם הוא רק רוצה, להנמיך את גובה הלהבות הללו, ולהרגיע את הרוחות. איך אני יודע שהוא יכול? כי כשזה השתלם לו הוא עשה את זה.

לא מזמן – אבל בעצם לפני נצח – בשנת 2019, נתניהו קרא לחבריו בימין "לקשור את גורלנו עם ערביי ישראל" (כפי שמקורבו נתן אשל כתב במאמר ב"הארץ" ביוני 2019). זה היה לקראת הבחירות שנערכו באותה שנה, ונתניהו – שמיתג את עצמו אז בציניות כ"אבו-יאיר" – חיזר במרץ אחרי הקולות הערבים. אותם קולות שהיום הוא מסית נגדם.

חברי שלום ירושלמי שאל השבוע את נתן אשל לאן נעלמו שני מיליון הערבים שהוא ביקש לפני פחות משבע שנים לקשור לליכוד ואשל השיב: "יש עדיין בודדים כאלה".

תאריך לבחירות עדיין אין, אבל הכיוון של מכונת הרעל כבר ברור: הסתה פרועה נגד שותפות ערבית יהודית, האיום הכי גדול על הפאשיזם הישראלי ????️

הם התחילו בפסילת חברי כנסת ועברו השבוע לעיתונאים. זה מתחיל מלמעלה וכרגיל מחלחל לאחרון הבריונים.

רעות ענבר (ויאללה תקווה) מצדיעים ללוסי אהריש… pic.twitter.com/pxocLK1P7u

— Ran Harnevo (@harnevo) February 19, 2026

אם תגידו: כן, אבל היה מאז שבעה באוקטובר, הנסיבות השתנו, אנחנו כבר לא באותו עולם תמים שבו כל מה שהפריע לנו אלה כתבי האישום ונגיף הקורונה, בכל זאת תצטרכו להסביר אילו נסיבות השתנו ביחס לאזרחי ישראל הערבים? מה בדיוק הם עשו בשבעה באוקטובר (חוץ מלהציל יהודים במערב הנגב ולטפל בפצועים בבתי החולים)?

ואיך קרה שלפתע פתאום, בדיוק כשלנתניהו מתאים להסית נגד הערבים כדי למנוע מצב שהמפלגות הערביות והציוניות ישתפו פעולה ויפילו את הממשלה – אפילו ברכת "רמדאן כרים" או "אינשאללה" הן עילה שמצדיקה טנטרום גזעני?

איך קרה שלפתע פתאום, בדיוק כשלנתניהו מתאים להסית נגד הערבים כדי למנוע מצב שהמפלגות הערביות והציוניות ישתפו פעולה, אפילו ברכת "רמדאן כרים" או "אינשאללה" הן עילה שמצדיקה טנטרום גזעני?

כל מי שייצא לסיבוב בארכיון העיתונות העברי ויקרא שם על רמדאן, יקבל הצצה מרתקת לתת המודע הישראלי ביחס לערבית, לערבים ולאסלאם לאורך השנים. מהעיתונות של סוף המאה ה-19 שהתבוננה בסקרנות מהולה בפליאה במנהגי המקומיים, שהיו כה שונים ממנהגי אירופה, דרך כל הטלטלות החברתיות, הביטחוניות והתרבותיות שהובילו אותנו עד לימינו אלה שבהם רמדאן – כמו כמעט כל מילה בערבית – הוא שם נרדף ל"הנה בא פיגוע".

אז בניסיון נאיבי לשקם מעט את האווירה המפויסת והמשפחתית שאפיינה פעם את רמדאן בישראל, ניפרד בכמה ציטוטים יפים מכתבה קצרה שכותרתה הייתה "שיחה בליל רמדאן", שפורסמה בעיתון "דבר" עם פתיחת חודש רמדאן של 1949, כלומר זמן קצר אחרי שישראל ניצחה במלחמה השחרור והערבים הובסו בנכבה.

פליטים ערבים פלסטינים עושים דרכם החוצה מהגליל, 1948 (צילום: Fred Csasznik, ויקיפדיה)

הכותב – טוביה כהן – מבקר בביתו של "ידיד מוסלמי" שהוא אינו מזהה בשמו, ושהוא לא פגש כבר שנתיים – כלומר מלפני המלחמה. השולחן בבית הידיד "היה עשיר במאכלים, לאו דווקא לפי חוקי הצנע…", בסוף הארוחה פתח הידיד את מקלט הרדיו ואל החדר נשפכו פסוקי קוראן "מנוגנים ומסולסלים" והשיחה התגלגלה לעניין הערבים במדינת ישראל.

בעל הבית שלף מפיו את הנרגילה – ואת הדברים הבאים שאני מצטט מפיו 78 שנים אחרי שנאמרו – צריך לקחת בעירבון מוגבל. בכל זאת, הערבים בישראל היו אז תחת משטר צבאי, ותחת הגבלות קשות, וייתכן שהוא היה זהיר בדבריו ולא אמר את כל אשר היה על ליבו. ובכל זאת, בעל הבית הערבי בחיפה של 1949 אמר לחברו העיתונאי היהודי:

"אני סבור שאם יש הפליה או קיפוח פה ושם כלפי ערביי המדינה – על הרוב הוא בא 'מלמטה' – מאיזה חייל או טוראי או סתם פרחח שוחר ריב. 'מלמעלה', אני מאמין, בחוגי השלטון הנוכחיים אין רצון לקפחנו.

"'הלמעלה' צריך לשקוד ולפקח על 'הלמטה'. לשים לב שההוראות הניתנות מגבוה תבוצענה בדייקנות. ואז לא יישנו אותם מקרים הפוגעים והבלתי רצויים, לא רק לערבים אלא גם למדינת ישראל, ולא יהיה יסוד לשמועות-כזב על המדינה, וההסתה נגד ישראל לא יהיה לה עוד על מה להישען.

"אם תדעו לשמור על קדמתכם וכוחכם – ומצד שני לנהוג ביושר ובצדק עם המוסלמים והנוצרים שבישראל, תהא השפעתכם במזרח התיכון מובטחת… ויהיה זה לטובת שני הצדדים. גם לטובתה של מדינת ישראל, שאני מתכבד להיות אחד מאזרחיה".

אינשאללה.