קריסת מצוק אינה אירוע מפתיע. מדובר בתהליך מוכר, מתועד וממופה לאורך שנים. שחיקה ימית, נגר עילי, פיתוח סמוך לשפת המצוק ושינויי אקלים המאיצים את עליית מפלס הים ואת עוצמת אירועי הקיצון. כל אלה יוצרים סיכון פיזי מתמשך, עם אפשרות לאירועי קריסה פתאומיים.

בישראל, הידע קיים. דוחות מקצועיים נכתבו, אזורי סיכון מופו, פרויקטים תוכננו ואף בוצעו בחלק מהמקטעים. ובכל זאת, הסיכון נותר רחוק מרמת תיעדוף לאומית. הפער איננו בידע. הפער הוא בניהול.

דוח מבקר המדינה משנת 2024 הצביע באופן חד על בעיות עומק, בהן: התקדמות חלקית בלבד בפרויקטים, פיצול אחריות בין גורמים, והיעדר פתרון כולל לאורך רצועת החוף.

בישראל, הידע קיים. דוחות מקצועיים נכתבו, אזורי סיכון מופו, פרויקטים תוכננו ואף בוצעו בחלק מהמקטעים. ובכל זאת, הסיכון נותר רחוק מרמת תיעדוף לאומית. הפער איננו בידע. הפער הוא בניהול

המבקר תיאר מציאות שבה המדינה אחראית להגנות ימיות, הרשויות המקומיות לטיפול יבשתי, וגופים נוספים מעורבים בתכנון, רגולציה וביצוע – אך ללא גורם מתכלל אחד, ללא מנגנון תקצוב יציב וללא קצב ביצוע התואם את רמת ומאפייני הסיכון.

גם בכנסת הנושא אינו חדש. מסמכי מרכז המחקר והמידע והדיונים בוועדת הפנים והגנת הסביבה הצביעו על עשרות קילומטרים של מצוקים בסיכון, על פערי תקציב משמעותיים ועל רשימה ארוכה של מקטעים הממתינים לתיעדוף. במילים פשוטות: הסיכון ידוע, מתועד ואף נדון, אך אינו מנוהל בקנה מידה לאומי, בין בהחלטה ובין כברירת מחדל.

"הרצתי" סימולציה של "היום שאחרי" בעקבות אירוע "קריסת מצוק עם נפגעים רבים", ולהלן התגובות הראשוניות של המערכת:

• משרד ראש הממשלה לא ימהר לראות באירוע כשל של משילות לאומית, אלא יצביע על כך שמדובר בנושא מקצועי המצוי בתחומי אחריותם של המשרדים הרלוונטיים.
• משרד האוצר יאמר שלא הוצגה תכנית לאומית מגובשת.
• המשרד להגנת הסביבה יבהיר שהסיכון מוכר אך אין לו סמכות ביצוע.
• משרד הפנים יפנה לאחריות הרשויות המקומיות.
• הרשויות יצביעו על היעדר משאבים.
• הגוף הביצועי יסביר שהתכניות קיימות אך הביצוע תלוי בתקציב.

כאשר מרכזים את המענים מתקבלת תמונה אחת: הסיכון היה ידוע. האחריות הייתה מפוצלת. התקציב לא הוקצה. והנושא לא תועדף ברמה הלאומית.

"הרצתי" סימולציה של "היום שאחרי" אירוע "קריסת מצוק עם נפגעים רבים". מריכוז המענים מתקבלת תמונה: הסיכון היה ידוע, האחריות הייתה מפוצלת, התקציב לא הוקצה, והנושא לא תועדף ברמה הלאומית

בעולם מתמודדים עם סיכוני חוף בגישה מערכתית. בבריטניה פועלות תוכניות ניהול חוף ארוכות טווח, הקובעות לכל מקטע אסטרטגיה מחייבת בדרך של הגנה, הסתגלות הדרגתית או הימנעות מהתערבות, זאת במסגרת תכנון לאומי ותקצוב רב־שנתי. בקליפורניה נקבעים מרחקי בנייה מקו המצוק בהתאם לקצב נסיגה צפוי, כדי למנוע יצירת סיכון עתידי. בהולנד מיושמת גישת "Building with Nature", המשלבת הזנת חול וניהול מערכת החוף כשלם לאורך זמן.

המשותף לכל הגישות הוא פשוט: קיים גורם מתכלל אחד, תכנון לטווח ארוך, תקציב יציב והכרה בכך שמדובר בניהול סיכון מתמשך ולא בפרויקט נקודתי.

המקרה של מצוקי החוף הוא רק סימפטום, והוא משקף דפוס רחב יותר של סיכונים כרוניים המאופיינים כבעלי הסתברות נמוכה להתרחשות, נזק גבוה כאשר האירוע מתממש, אופק זמן ארוך ואחריות חוצה ארגונים.

דפוס הזה מוכר גם מאסון מירון, מזיהום נחל אשלים ומאסונות שיטפונות בנחלים. בכל המקרים הסיכון היה ידוע, האחריות הייתה מפוצלת, והטיפול נדחה לאורך זמן. הבעיה לא הייתה מחסור בידע או בגופים מקצועיים, אלא היעדר גורם מתכלל ותיעדוף לאומי של סיכונים כרוניים.

הבעיה איננה היעדר מידע. הבעיה היא הפער בין ידע לבין תיעדוף, בין אחריות חלקית לבין בעלות מערכתית. הבחירה היא בין שני מצבים. הראשון הינו המשך ניהול של אירועים כתגובה לאחר אסון, ועדה, המלצות, ושחיקה הדרגתית של האמון הציבורי. השני הינו מעבר לניהול של הסתברויות בדרך זיהוי מוקדם, תיעדוף, והקצאת משאבים לפני שהסיכון הופך לאירוע.

הקריאה למקבלי ההחלטות צריכה להיות ברורה. יש לבנות יכולת ממשלית להתמודד עם סיכונים מורכבים, חוצי ארגונים וארוכי טווח. יש להפוך את ניהול הסיכונים הכרוניים למדיניות לאומית מחייבת עם בעל בית אחד, תקציב רב־שנתי ושקיפות מלאה.

המקרה של מצוקי החוף הוא רק סימפטום, והוא משקף דפוס רחב יותר של סיכונים כרוניים המאופיינים כבעלי הסתברות נמוכה להתרחשות, נזק גבוה כאשר האירוע מתממש, אופק זמן ארוך ואחריות שחוצה ארגונים

הסיכונים הגדולים של ישראל אינם אלה שאיננו יודעים עליהם. הסיכונים הגדולים הם אלה שכולם יודעים עליהם והמערכת עדיין לא בחרה לנהל באמת.

יאיר אבידן הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה – (IPS) באוניברסיטת רייכמן ולשעבר המפקח על הבנקים