מהי קריסה של צבא אתם שואלים? שבעה באוקטובר זו קריסה של צבא. כשמאות אלפי אזרחים מופקרים לגורלם בגלל שאין להם מקלט או ממ"ד והממשלה לא דאגה לצבא ראוי על הגבול, זו קריסה של מדינה.

אבל מהי הקריסה שעליה מדבר כעת הרמטכ"ל אייל זמיר? איך נראה צבא שקרס אל תוך עצמו בגלל עומס משימות, שחיקה מורלית, תחושת ניצול קשה, זלזול מצד הדרג המדיני, הזנחה, הפקרה, ובעיקר מחסור חמור בכוח אדם? 

נדלג על הדוגמאות של הצבא שאסור להשוות אליו בהיסטוריה, זה שספג אבדות כבדות מול הצבא האדום ועקב עומס משימות שלח יחידות לא מאומנות לחזית ואלה ספגו יותר אבדות בגלל יכולת לחימה ירודה, עריקות ואבדן שליטה פיקודית.

מהי הקריסה שעליה מדבר כעת הרמטכ"ל אייל זמיר? איך נראה צבא שקרס אל תוך עצמו בגלל עומס משימות, שחיקה מורלית, תחושת ניצול קשה, זלזול מצד הדרג המדיני, הזנחה, הפקרה, ובעיקר מחסור חמור בכוח אדם?

נלך אל הצבא המערבי המוכר לנו – צבא ארה"ב בווייטנאם. שנים של לחימה ללא תכלית, חיילים שלא הבינו את המטרה לשמה הם מקריבים את חייהם. סבבי לחימה רבים מעבר לים, ירידה במוטיבציה מול דרג פיקודי צייתן שלא היה מסוגל לשכנע בצדקת המלחמה, הביאו לתופעות של fragging – ירי במפקדים.

כן. חיילים היו הורגים את מפקדיהם כיוון שלא סמכו עליהם בקרב וחששו שיובילו אותם אל מותם בשל חוסר מקצועיות ומשימות חסרות היגיון, מסוכנות, שלא התאמנו אליהן ונועדו רק כדי לרצות את הדרג המדיני.

ארה"ב, למרות תקופה ארוכה של הפצצות שטיח ברחבי ווייטנאם עם מיליוני טונות של חימוש ונפל"ם על מעוזי הוייטקונג, התקפלה הביתה באופן משפיל וצפון וייטנאם השתלטה על דרום וייטנאם. הקומוניסטים ניצחו את הדמוקרטיה החזקה בעולם.

כשאייל זמיר מדבר על "קריסה של הצבא", בקבינט יושבים שרים שלא מבינים בכלל מה זה צבא. הם לא שירתו יום בחייהם. אין להם מושג מה המשמעות של פלוגת שריון במילואים – 11 טנקים שביום הגיוס מתברר כי לא הגיעו נהגי הטנקים. פשוט פלוגה שלמה לא יכולה לצאת למלחמה. מה המשמעות של פלוגת חי"ר שביום הגיוס התברר שאין בה מספיק חובשים? המ"פ יודע שמספר ההרוגים יעלה והוא מוביל חיילים אל מוות ודאי.

איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' ואריה דרעי לא מבינים מהי שדרת פיקוד שמאבדת אמון בהנהגה המדינית. כשחטיבת שריון מקבלת פקודה להיכנס לביירות והמח"ט מסרב, זו תחילתה של קריסה.

כשזמיר מדבר על "קריסת הצבא", בקבינט יושבים שרים שלא מבינים מה זה צבא. הם לא שירתו. אין להם מושג מה משמעות פלוגת שריון במילואים – 11 טנקים, שביום הגיוס מתברר כי לא הגיעו נהגי הטנקים

כשגדוד של 500 לוחמים מתגייס ורק 200 מגיעים מהבית, זו קריסה. כי לגדוד הזה יש משימות ל-500 חיילים והוא בפחות מחצי כוח האדם הנדרש. כשחיילים נאלצים לצאת למשמרות סיורים ופעילות מבצעית למשך 16 שעות ואף 20 שעות כל יום, במשך שנה ואף שנתיים רצופות, הם נשחקים.

בועז ביסמוט, שהיה עוזר ספרנית, לא מבין מה המשמעות של טייסת שהטייסים שלה שחוקים משלוש טיסות ביום לאיראן כבר יותר מחודש ימים. הוא בכלל מעלה על דעתו מה המשמעות של התרסקות מטוס חמקן בגלל עייפות הצוות או טעות טכנית של צוות קרקע מותש?

צבא זקוק גם לתקופות של חזרה לכשירות, מנוחה, אימונים, טיפול בנפגעי הגוף והנפש, בלכידות היחידות, בדיקת מלאים וציוד והתכוננות למשימות הבאות. לצה"ל אין בכלל את הזמן ואת שלבים הללו. יחידות צה"ל רצות מגזרה לגזרה,  מקרב לקרב, נאבקות על כל חייל שיכול לסייע ומופצצות בעוד ועוד משימות מיותרות כמו הגנה על מאחזים חדשים בשטחים.

קריסת צבא מתחילה בסימנים ברורים. מחקרים צבאיים כבר בדקו את התופעה הזו כלקחים ממלחמות עבר:

עייפות כרונית – לוחמים עייפים גם אחרי מנוחה, סובלים מירידה בחדות ובקבלת החלטות, לא יוזמים, עושים רק מה שאומרים להם, "ראש קטן", מזלזלים בפקודות הנפוחות והבומבסטיות של דרג מדיני (כמו זה שבו שר הביטחון ישראל כ"ץ למשל, הוא המצביא בעיני עצמו וכל מה שמעניין אותו זה הצהרות מוזרות על פתיחת שערי גיהינום וקריצות לבייס במרכז הליכוד).

ביסמוט לא מבין מה המשמעות של טייסת שטייסיה שחוקים מ-3 טיסות ביום לאיראן כבר יותר מחודש. הוא בכלל מעלה על דעתו מה משמעות התרסקות מטוס חמקן בשל עייפות הצוות או טעות טכנית של צוות קרקע מותש?

האווירה בזמן הקריסה ביחידות היא אווירת סוף קורס, שמובילה לתאונות מבצעיות קשות ותחזוקת הציוד יורדת ומסכנת חיים. היחידה אולי מתפקדת, אבל מחסור במיטב האנשים גורם לה להיכשל בכל משימה מבצעית. אנשים מקצועיים וחיוניים, שחלקם לא יכול היה להגיע מסיבות נפשיות או בשל אובדן מקום עבודה או התפרקות משפחתו – הם אלה שהיעדרותם מהמשימה גרמה לכישלון.

הכישלונות גורמים לסדק בפיקוד העליון, הטחת האשמות, זריקת אחריות, ערעור על פקודות והתחמקות מביצוע פקודות, היווצרות קליקות בתוך הפיקוד בעד ונגד מפקד מסוים, עד שאחדות הפיקוד מתפרקת.

כשמפקד נאלץ לומר לממונים עליו שהוא לא מסוגל לבצע משימה, הצבא התרסק. כשתופעות של סירוב פקודה, עריקות, סירוב לבצע משימות והתחמקות מביצוע משימות מתרבות – הצבא מתרסק.

כל אדם פועל למען עצמו ואין עוד ערך הנקרא לכידות ה"יחידה". כשנשבר האמון בחברים ובמפקדים, באופי המשימות ובתחושה שהמדינה עומדת מאחורי הלוחמים, הצבא מתרסק.

ולאן הובילה ממשלת ישראל? כבר שנים שהצבא מבקש לגייס את כולם. גיוס שוויוני אינו רק צורך מבצעי אקוטי, אלא חשוב גם למוטיבציה של המשרתים, לתחושת הצדק של אלה שכן מתגייסים ומסכנים את חייהם פיזית.

האווירה בזמן הקריסה ביחידות היא אווירת סוף קורס, שמובילה לתאונות מבצעיות קשות ותחזוקת הציוד יורדת ומסכנת חיים. היחידה אולי מתפקדת, אבל מחסור במיטב האנשים גורם לה להיכשל בכל משימה מבצעית

כשבכנסת מנהלים דיונים על חוק הפטור, הם מרסקים את תחושת המחויבות של חיילי המילואים. אם המחוקקים לא מבינים את העומס המוטל על החיילים ואת ההקרבה לה הם נדרשים כשהם שמים בצד את כל חייהם האזרחיים, את ילדיהם ונשותים והוריהם, ולובשים מדים שוב ושוב כבר יותר משנתיים וחצי, הצבא קורס. והקריסה הזו עלולה להיות מהירה.

מה שקורה כיום בצה"ל זו התפוררות איטית, דעיכה של הארגון בשל כמות משימות בלתי אנושית ובלתי אפשרית. לוחמי המילואים והסדיר, שמהווים בקושי 4% מאוכלוסיית המדינה, נדרשים להילחם בעזה, בלבנון, בסוריה, בשטחי יו"ש, באיראן – ולחזור למדים חגור ונשק כבר פעם שביעית למאות ימים.

כשהם באים הם רואים את החרדים בוזזים את כספם, יורקים בפניהם, מזלזלים בכבודם ומטיחים בהם "נמות ולא נתגייס". רואים את ראש הממשלה הזחוח מכריז שישראל הפכה למעצמה אזורית ועולמית וכי נמשיך להילחם ללא הגדרת מטרה "ייקח כמה שייקח".

אותו ראש ממשלה שלא מגנה את ההתנגדות הרבנית חרדית לגיוס, לא מכין שום תכנית לפתרון בעיית חוסר כוח האדם ובעצמו מקדם חוק השתמטות למען שמירת הקואליציה שלו שתגן עליו אישית מפני הצפוי לו במשפטו הפלילי. הדברים הללו מרסקים צבא.

יש התפוררות איטית, דעיכה של צה"ל בשל כמות משימות בלתי אנושית. לוחמי המילואים והסדיר, בקושי 4% מהאוכלוסייה, נדרשים להילחם בעזה, בלבנון, בסוריה, ביו"ש, באיראן – ולחזור למדים בפעם ה-7 למאות ימים

לישראל אין צבא מקצועי כמו בארה"ב. צבא סדיר שגויס גיוס חובה ואנשי מילואים שרובם מגיעים בהתנדבות, לא בנוי לשחיקה כל כך ארוכה וללחימה כה אינטנסיבית.

כבר ב"חרבות ברזל" הכריז משרד הביטחון כי הוא צריך לטפל בכ-20,000 נפגעי פוסט טראומה, והמספר הזה עלול להכפיל את עצמו בשנים הבאות. צה"ל ספג כעשרת אלפים פצועים ויותר מ-900 הרוגים. זה מחסור קשה בכוח אדם ובעיקר פגיעה מורלית קשה במי שממשיך להילחם אחרי אובדן כזה.

שחיקת מערך המילואים היא לא דרך שאין לה מגבלות. אנשים שפרנסתם נעצרה או נפגעה או פשוט חוסלה, צריכים לחשוב על המחיר שהם עדיין מוכנים לשלם עבור מדיניות הממשלה.

חיילי סדיר שכרגע הצבא דורש את הארכת שירותם אחרי שחיקה של שנתיים וחצי בעזה מול חמאס, בלבנון מול חזבאללה, ביו"ש מול אלימות מתפרעי הגבעות וטרור פלסטיני – החיילים האלה עלולים לסבול מהתופעות שהוזכרו כאן בתחילת הדברים, או פשוט להיעלם לתאילנד.

החיילים האלה לא יושבים בכנסת בשכר של 50 אלף ש"ח בחודש וחושבים על הפריימריז, אלא נדרשים לעומס פיזי ונפשי קשה ואכזרי, ורוצים לתכנן את עתידם בחיים. האם יש להם למה לשאוף, או שגורלם נגזר להביט בממשלה מופקרת שעכשיו מתנפלת על המפקד שלהם – הרמטכ"ל – כאשר הוא פשוט מנסה להציג את הבעיות שלהם לדרג מקבלי ההחלטות? 

בצה"ל עדיין לא יורים במפקדים. לא ביחידות.

מי ש"יורה" במפקדי צה"ל הוא הדרג המדיני שלא מקבל את הביקורת ולא מטפל בנדרש ממנו – גיוס החרדים. מציאת מקורות כוח אדם שיקלו על העומס והורדת משימות שאינן חיוניות למלחמה הקשה בחזית.

מי ש"יורה" במפקדי צה"ל הוא הדרג המדיני שלא מקבל את הביקורת ולא מטפל בנדרש ממנו – גיוס החרדים. מציאת מקורות כוח אדם שיקלו על העומס והורדת משימות שאינן חיוניות למלחמה הקשה בחזית

במקום לכנס ישיבה על אזהרת הרמטכ"ל מפני "קריסת הצבא", הם עוסקים בגינוי הרמטכ"ל על כך שהדברים הודלפו, והאשמות בהורדת המורל, כאילו שעם מורל מזויף לבד אפשר להמשיך לשאת בעומס המשימות ולנצח בכל החזיתות.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.