נפגשנו בעת המתנה מתמשכת בקופת חולים. במהלכה התפתחה בינינו קרבת נפש רגעית.

זאת תופעה ידועה המכונה "דיבור עם זר": בעת מפגש מקרי, בהמתנה בתור כלשהו, בנסיעה ברכבת וכיוצא בזה, נחשפים ומתגלים סודות כמוסים שאנחנו לא מגלים אפילו לאנשים קרובים.

אותו "דיבור עם זר" ממלא שני צרכים סותרים: הצורך לחלוק רגשות וסיפורים אישיים מאוד לצד הצורך לשמור על פרטיותנו.

קרבת נפש רגעית בין זרים היא תופעה ידועה המכונה "דיבור עם זר": בעת מפגש מקרי, בהמתנה בתור כלשהו, בנסיעה ברכבת וכיוצא בזה, נחשפים ומתגלים סודות כמוסים שאנחנו לא מגלים אפילו לאנשים קרובים

"כבר הגעתי לגיל 60", סיפרה האישה הסימפטית, "ובמשך שנים רבות אני נאחזת בסוד יקר. מדובר בסיפור אהבה סודי ואפילו מוזר לפי מושגים מקובלים. עכשיו, בימי המלחמה, אני שוב שואבת כוח מהסיפור שחיזק אותי תמיד במצבים קשים. אני משתדלת לא ליפול ולהיות ראויה לאיש שאהב אותי פעם".

בהמשך היא סיפרה על אהבה שבה זכתה לפני שנים רבות. זאת הייתה אהבה "לא חוקית", לא נורמטיבית ובלתי אפשרית. ועם זאת הדדית אבל לא ניתנת למימוש. האיש היה כבר אז נשוי ואב לילדים קטנטנים. גם היא הייתה נשואה. למרבה הפלא הוא היה צעיר ממנה בשנים רבות מאוד. "זה מפליא איך שהוא התאהב בי",  אמרה, "הלוא לא הייתי מלכת יופי ולא איזושהי פאם פאטל שקוטלת גברים".

כצפוי, החיים הפרידו בין האוהבים. במהלך השנים, סיפרה, היא קלטה סימנים שהאיש האהוב עדיין זוכר אותה חזק. לא אוכל לפרט, אמרה. הרי הוא נשוי ואב לילדים. וכיום, בעידן הדיגיטלי, צריך להיזהר מחשיפה כי סודות כבר לא נשמרים.

האישה היא כבר סבתא לנכדים והיא מוקפת משפחה תומכת. ולמרות זאת, כדבריה, עצם הידיעה שהאיש זוכר אותה ואף עוקב באמצעות האינטרנט אחר המשך חייה, מחזקת אותה כל הזמן, במיוחד במצבים קשים. היא נותנת לה כוח לא להתדרדר, להתחשב במקורביה ולשמור על כבודה. זה בלט במיוחד בעת שהיא התמודדה עם מחלה קשה. נאחזה בחיים בציפורניים וזכתה להחלים.

האישה היא כבר סבתא לנכדים ומוקפת משפחה תומכת. ולמרות זאת, כדבריה, עצם הידיעה שהאיש זוכר אותה ואף עוקב באמצעות האינטרנט אחר המשך חייה, מחזקת אותה כל הזמן, במיוחד במצבים קשים

היא נאחזת, כדבריה, גם ברשימה עוצמתית שכתבה צעירה קיבוצניקית אשר התאלמנה במלחמת "ששת הימים". בעלה היה בן 26 במותו. הרשימה פורסמה בחוברת לזכרו ובהמשך נכללה גם בקובץ הנודע "שיח לוחמים", שעיקרו שיחות של לוחמים אנשי קיבוץ וכן גם שירים ורשימות שחוברו בעקבות אותה מלחמה.

דברי האלמנה הצעירה מלווים אותה, כדבריה, בעיקר בזכות ההבטחה-משאלה שלה: לא לבכות ולא ליפול. להמשיך להיות ראויה לדמות שזוכר האיש שאהב אותה.

אותה רשימה עוצמתית נצרבה חזק גם בזיכרוני. אמרתי לאישה בת שיחי שזאת תופעה מוכרת: אנשים שהשכול היכה בהם לא מקלישים קלישאות כמו פוליטיקאים, עיתונאים רבים ועוד מיני אנשים שמפריחים מליצות חלולות באופן כמעט אוטומטי. הלוא השכולים מתמודדים עם כאב בלתי אפשרי. הרי אי אפשר להדביק מליצות וקלישאות לכאב כל כך תהומי. זמן מה לפני השבעה באוקטובר אף כתבתי פוסט על התופעה.

הנה הרשימה של אותה אלמנה צעירה:

"והרי רק אתמול זה היה שכאבתי אליך, שחיכיתי לשובך.
חשבתי לספר לך על כל מה שנגלה לי באותם ימי הציפייה, איך נשקתי כל רסיס חיוך, כל תמונה, כל מילה. איך יהיה הכול כמו חג אחד מלא פריחה ולא חשובים כל הכישלונות הקטנים אם אתה חוזר אלי מתהומות של געגועים, ואני אתך.

כל בוקר, מאז, חונקת אותי הוודאות היחידה, מחזירה את כל השאלות והזעקות – אילמות כליל, אטומות.

כאן, בסופי כל הכאבים, צריך שתימצא תקווה. הרי אקח לי את אור היקרות של אושרנו-נישואינו, שיאיר לי בכל האפלות.

יקירי שלי, לו הפעם יעמדו בי הכוחות, שאהיה ראויה לך, לטעם חייך ומותך, שאוכל לשאת איתי את חסד אהבתך".

דברי האלמנה הצעירה מלווים אותה, כדבריה, בעיקר בזכות ההבטחה-משאלה שלה: לא לבכות ולא ליפול. להמשיך להיות ראויה לדמות שזוכר האיש שאהב אותה. אותה רשימה עוצמתית נצרבה חזק גם בזיכרוני

כל כך הרבה נשים התאלמנו מאז השבעה באוקטובר. אולי גם הן יכולות לשאוב חיזוקים כלשהם ממילותיה של צעירה קיבוצניקית שאיבדה את אהבת חייה במלחמת "ששת הימים". להיאחז במשאלה מעין זאת:

"לו הפעם יעמדו בי הכוחות. שלא יכבה הכול. שאהיה ראויה לך, לטעם חייך ומותך, שאוכל לשאת איתי את חסד אהבתך".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.