המעורבות הפקיסטנית במשבר הנוכחי בין ארצות הברית לאיראן אינה נובעת בראש ובראשונה מרצון לקדם שלום אזורי או לצבור יוקרה דיפלומטית. היא נובעת מצורך דחוף הרבה יותר, מניעת קריסה כלכלית והידרדרות ביטחונית שעלולות לאיים על יציבותה של פקיסטן עצמה.

עבור אסלאמאבאד, הימנעות ממלחמה אזורית ושימור ערוץ פתוח לוושינגטון אינם שני יעדים נפרדים, אלא שני תנאים משלימים להישרדות המדינה.

במבט שטחי, נכונותה של פקיסטן להעביר מסרים בין הצדדים, להציע עצמה כזירה למגעים או להציג את עצמה כמתווכת, עשויה להיראות כמו מהלך דיפלומטי קלאסי של מדינה המבקשת למנף משבר לצורך מיצוב בינלאומי. אלא שבמקרה הפקיסטני, זו פרשנות חלקית בלבד.

נכונות פקיסטן לתווך, להעביר מסרים בין הצדדים ולהציע עצמה כזירה למגעים, עשויה להיראות מהלך דיפלומטי קלאסי של מדינה המבקשת למנף משבר למיצוב בינלאומי. אלא שבמקרה הפקיסטני, זו פרשנות חלקית

פקיסטן אינה מנסה לעצב סדר אזורי חדש; היא מנסה למנוע מן המשבר האזורי להפוך למשבר פנימי משלה.

האינטרס העליון של פקיסטן הוא כלכלי-קיומי. הכלכלה הפקיסטנית שברירית זה שנים, והעימות הנוכחי במערב אסיה רק החריף את פגיעותה. פקיסטן תלויה בייבוא אנרגיה מן המפרץ (מעל 80 אחוז התצרוכת מגיעה מהורמוז). היא רגישה מאוד לשיבושים בנתיבי השיט, ונשענת במידה ניכרת על העברות כספים של עובדים פקיסטנים במדינות המפרץ. עבור מדינה במצב כזה, כל זינוק במחירי האנרגיה, כל פגיעה בזרימת הסחר וכל איום על הזרמת מטבע חוץ הופכים במהירות לבעיה של יציבות משטרית ולא רק כלכלית.

לכן התיווך מבחינת אסלאמאבאד אינו יעד אלא אמצעי. ההנהגה הפקיסטנית ובמיוחד הרמטכ"ל סיד עסאם מוניר, מבקשים לתרגם את הרלוונטיות האסטרטגית שלה לביטחון כלכלי. היא מבינה שאם תיתפס בעיני ארצות הברית, מדינות המפרץ והמלווים הבינלאומיים כשחקנית מועילה ואחראית, היא תוכל לשפר את סיכוייה למשוך השקעות, אשראי ותמיכה פוליטית.

אלא שהישרדות כלכלית והימנעות ממלחמה כרוכות זו בזו. פקיסטן אינה יכולה להרשות לעצמה מלחמה אזורית רחבה, לא רק בשל מחירה הכלכלי, אלא משום שהיא עלולה לגלוש ישירות לשטחה.

הגבול הארוך והרגיש עם איראן בבלוצ'יסטן, חוסר היציבות במרחב הזה, והעומס הביטחוני שכבר מוטל על המדינה בגזרות אחרות, בעיקר מול אפגניסטן וארגוני טרור, הופכים כל הסלמה אזורית לאיום מוחשי. עבור פקיסטן, מלחמה מול איראן או מלחמה אזורית הכוללת את סעודיה אינן תרחישים תיאורטיים אלא אפשרויות בעלות משמעות ישירה לביטחון הלאומי שלה.

התיווך מבחינת אסלאמאבאד אינו יעד אלא אמצעי. ההנהגה הפקיסטנית ובמיוחד הרמטכ"ל סיד עסאם מוניר, מבקשים לתרגם את הרלוונטיות האסטרטגית שלה לביטחון כלכלי

גם מערכת הבריתות של פקיסטן מחדדת את הדחיפות הזו. יחסיה עם סעודיה, שהתהדקו בשנה האחרונה, מציבים אותה בעמדה רגישה במיוחד. אם ריאד תיגרר עמוק יותר אל תוך העימות, או תותקף באופן שיחייב תגובה, פקיסטן עלולה לעמוד תחת לחץ גובר לספק סיוע מדיני, לוגיסטי ואולי אף ביטחוני.

מכאן שהניסיון לבלום את ההסלמה אינו מהלך של "אחריות אזורית" במובן המופשט, אלא מאמץ למנוע מצב שבו פקיסטן עצמה תימשך לעימות שאין לה עניין בו ושאין לה יכולת לשאת את עלויותיו.

חשוב לשים לב שפקיסטן מביאה לשולחן ערך אסטרטגי ממשי. בשונה ממתווכות קלאסיות וניטרליות יחסית, כמו עומאן וקטאר, פקיסטן אינה מגיעה למשבר כגורם חיצוני נטול אינטרס, אלא כשחקנית שיש לה כזה. כמעצמה גרעינית, כמדינה החולקת גבול ארוך ורגיש עם איראן, וככזו המאכלסת אחת האוכלוסיות השיעיות הגדולות בעולם, פקיסטן אינה נתפסת בטהרן כמתווכת טכנית בלבד. היא מחזיקה ביכולת להשפיע על סביבתה האסטרטגית של איראן, ובנסיבות של הידרדרות אף להפוך, גם אם במרומז, לחזית עוינת נוספת ממזרח.

יש למעורבות הפקיסטנית גם ממד של מיצוב, אך הוא משני ולא ראשוני. אין ספק שהממסד הפקיסטני, ובייחוד הצבא, מבקש לנצל את המשבר כדי להציג את פקיסטן כשחקנית אזורית רלוונטית ולא כמדינה שולית או כושלת. מבחינתו, כל הצלחה דיפלומטית כזו גם מסייעת לערער את הנרטיב ההודי, המציג את פקיסטן כנטל ביטחוני ולא כנכס אסטרטגי. אך זהו רווח נלווה, לא מניע היסוד. הליבה נותרת הישרדות: כלכלית, ביטחונית ומשטרית.

הניסיון לבלום את ההסלמה אינו מהלך של "אחריות אזורית" במובן המופשט, אלא מאמץ למנוע מצב שבו פקיסטן עצמה תימשך לעימות שאין לה עניין בו ושאין לה יכולת לשאת את עלויותיו

דעת הקהל הפנימית, למרות חשיבותה, אינה הכוח המניע של המדיניות. הרחוב הפקיסטני אמנם רגיש מאוד להתפתחויות בעולם המוסלמי ולכל מה שנתפס כהשפלה של מדינה מוסלמית או כהתקרבות יתר לארצות הברית. אך בנושאי חוץ וביטחון, ובמיוחד בעת משבר, ההכרעה בפקיסטן אינה מתקבלת ברחוב אלא בראש ובראשונה בממסד, ובעיקר בצבא. דעת הקהל יכולה להציב מגבלות, אך היא אינה זו שמעצבת את הכיוון האסטרטגי.

לכן, המעורבות הפקיסטנית במשבר אינה צריכה להיקרא כמהלך שלום, ואף לא כהפגנת שאפתנות דיפלומטית גרידא. מדובר באסטרטגיית הישרדות של מדינה פגיעה, המנסה למנוע מצב שבו משבר אזורי יפרק את שיווי המשקל הרעוע שעליו היא נשענת.

עבור אסלאמאבאד, הרחקת המלחמה מגבולותיה ושימור ערוץ תפקודי עם וושינגטון הם שני צדדים של אותה משוואה: ללא הראשון היא עלולה להיגרר לעימות, וללא השני היא תתקשה להשיג את המשאבים והגיבוי הדרושים לה כדי לעמוד בלחץ.

בסופו של דבר, פקיסטן אינה מתווכת משום שהיא מאמינה שתוכל להביא שלום למזרח התיכון. היא מתווכת משום שהיא מבינה שמחיר אי-הפעולה עלול להיות גבוה ממחיר המעורבות.

אין לקרוא את המעורבות הפקיסטנית במשבר כמהלך שלום ולא כהפגנת שאפתנות דיפלומטית. זו אסטרטגיית הישרדות של מדינה פגיעה, המנסה למנוע משבר אזורי שיפרק את שיווי המשקל הרעוע עליו היא נשענת

זה אינו סיפור על אידיאליזם, אלא על מדינה שמנסה לקנות זמן, למנוע הידרדרות, ולשמר את התנאים הבסיסיים להמשך קיומה.

ד"ר לורן דגן עמוס היא חוקרת מדיניות חוץ וביטחון של הודו מרכז בגין סאדאת (בס"א) אוניברסיטת בר אילן וחברת פורום דבורה.