העולם הערבי הגיב באדישות לעסקת המאה של טראמפ: איש אינו תולה תקווה בהצלחתה; אך איש גם לא מוכן לסכן את יחסיו עם ארה"ב, או להשקיע אנרגיה בסוגיה הפלסטינית, שהלכה והתרחקה מסדר היום במזרח התיכון בעשור החולף.
האם קיים פער בין ההנהגה הערבית לאזרחים? והאם השתיקה הנוכחית מעידה על כך שכל מהלך של ישראל בשטחים יעבור בשקט גם בעתיד?
נשיא ארה"ב, מוקף באנשי מועצת יש"ע ותומכים אוונגליסטים, הכריז במעמד צד אחד על עסקה שנועדה לפתור את הסכסוך, והציע תכנית שבסופה ישראל תספח שטחים נרחבים בגדה, והפלסטינים יקבלו – במקרה הטוב – "מדינה מינוס".
יוזמת טראמפ אכן שונה מכל תכנית שלום אחרת משלושת העשורים האחרונים: היא אינה נשענת על הקונספט הוותיק "מדינה פלסטינית ריבונית בגבולות 1967 עם בירה במזרח ירושלים"; מציעה להנציח את המצב הקיים, תוך כדי העדפה ברורה של ישראל; וכוללת רעיונות הזויים כמו סיפוח ערים ערביות לפלסטין.
אך התגובות בשטחים הפלסטיניים ובעולם הערבי היו מתונות ביותר. אף מדינה לא אימצה את התכנית במלואה, אולם שלוש מפרציות – עומאן, בחריין ואיחוד נסיכויות המפרץ - שלחו נציגים להשקת היוזמה. מצרים וערב הסעודית שיבחו את מאמצי הנשיא, והביעו תקווה ל"חידוש משא ומתן ישיר בין הצדדים שיביא להסכם", ניסוח מוקפד שנועד להחמיא לטראמפ בלי לאמץ את עיקרי התכנית.
לא רק המנהיגים, אלא גם הרחוב הערבי נותר אדיש ברובו כלפי עסקת המאה.
למרות היעדרם המופגן של הפלסטינים מהטקס והבטחות הסיפוח של נתניהו, הפגנות ענק לא שטפו את רחובות קהיר ועמאן, נציגויות אמריקאיות לא הותקפו, והרשתות החברתיות לא נשטפו בתגובות זועמות לתכנית האמריקאית.
למרות היעדרם המופגן של הפלסטינים מהטקס והבטחות הסיפוח של נתניהו, הפגנות ענק לא שטפו את רחובות קהיר ועמאן, נציגויות אמריקאיות לא הותקפו, והרשתות החברתיות לא נשטפו בתגובות זועמות לתכנית
תומכי המשטר המצרי, שמתנגדים לאחים המוסלמים ולחמאס, הגדילו לעשות בכך שתמכו ביוזמה לפיה חמאס צריכה להתפרק מנשקה, ואף האשימו את הפלסטינים בכך שהם מפספסים הזדמנויות רבות לשלום והסדרה עם ישראל.
כמובן שבטוויטר ובפייסבוק ניתן היה למצוא תגובות ופוסטים ביקורתיים מאוד, קריקטורות עוקצניות, וגם לא מעט ביקורת נגד השתיקה הרועמת של ההנהגה הערבית (למעט התגובה הביקורתית של הליגה הערבית).
אך לא ניתן להשוות את היקף התגובות למה שהכרנו במדינות הסוניות המתונות לפני עשור או שניים. מי שמתנגד היום במופגן לתכנית זה הציר האיראני – טהרן, דמשק וביירות – וטורקיה, שלא חסכה את שבטה מהנשיא ומתכניתו.
היו זמנים במזרח התיכון
אילו יוזמה כזאת הייתה באה לעולם בשנות התשעים או במהלך שנות ה-2000, אין ספק שהבירות הערביות כבר היו רועדות מזעם מתפרץ, שהדיו היו נשמעים היטב בכל שגרירות ונציגות אמריקאית וישראלית ברחבי במזרח התיכון.
ראשי מדינות ערב היו מכריזים על מפגשי חירום, ומגנים בתוקף את "היוזמה המסוכנת" שמתעלמת "מהזכויות ההיסטוריות של העם הפלסטיני".
כל הצהרה וכל יוזמה בהקשר הפלסטיני היו נבדקות אז בציציות ובמבחנים המחמירים של התאמתה ל"דרישות הלגיטימיות של העם הפלסטיני".
כך, ביוני 2002, זעקו הכותרות כי "מובארכ יפעיל לחצים על הנשיא בוש כדי לייצר לוח זמנים להקמת מדינה פלסטינית". זמן קצר לפני כן באה לעולם יוזמת השלום הערבית של יורש העצר הסעודי (ולימים המלך) עבדאללה בן עבד אל-עזיז. לרבים בעולם הערבי היה נדמה אז שניתן לקדמה כדי לרצות את כל הצדדים, ובעיקר כדי לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך ולייצר בריתות חדשות באזור.
אילו יוזמה כזאת הייתה באה לעולם בשנות התשעים או במהלך שנות ה-2000, אין ספק שהבירות הערביות כבר היו רועדות מזעם מתפרץ, שהדיו היו נשמעים היטב בכל שגרירות ונציגות אמריקאית וישראלית ברחבי האזור
לאחר שנה, ארה"ב פלשה לעיראק, שמאז שקעה בכאוס וכיום נתונה בחלקה הגדול להשפעה איראנית. עברו עוד מספר שנים, ובבחירות ברשות הפלסטינית ניצחה תנועת חמאס – סיפתח למה שהתרחש בעולם הערבי החל משנת 2011.
"האביב הערבי", שפרץ בכיכרות הבירות הערביות ושמט את הקרקע מתחת לרגלי המנהיגים הוותיקים, העיד יותר מכל על חולשת המשטרים הרקובים והמושחתים. כאשר הם קרסו, התברר שגם יסודות המדינות המודרניות היו חלשים ורופפים.
במצרים עלו לשלטון האחים המוסלמים, שחלמו על חליפות אסלאמית יותר מאשר על מדינת לאום; תימן, לוב וסוריה שקעו במלחמות אזרחים מדממות; ושליטי מדינות המפרץ הבינו שגם הם בסכנה אם לא ינקטו בצעדים דחופים.
האביב הערבי והתרסקות המשטרים, הכאוס שנוצר כתוצאה מהקריסה הזאת, הגברת ההגמוניה האיראנית במזה"ת והנסיגה ההדרגתית של ארה"ב מהאזור, שינו בתכלית את סדר העדיפויות ואת האג'נדה של המשטרים ושל הרחוב הערבי.
העניין הפלסטיני, שבמהלך עשורים רבים היה לגורם המלכד והמאחד בעולם הערבי (אם כי גם בעניין זה היו חילוקי דעות רבים בין תומכי הנורמליזציה למחנה הקיצוני, שדחה כל אפשרות של הסדר), נדחק לתחתית סדר העדיפויות האזורי.
במפגשים האחרונים של הליגה הערבית הנושא הזה לא נדון כלל, או שהיה אחד מהדברים הפחות דחופים וחשובים על סדר היום של המנהיגים הערביים.
שונאים, סיפור אהבה
במקביל, גברה התלות של המשטרים בארה"ב, לאור החשש מעזיבה ונטישה אמריקאית. ערב הסעודית מנסה להתקרב לארה"ב ולישראל בכול כוחה, ויורש העצר מחמד בן-סלמאן כבר יצא בעבר בהכרזות שהעידו על נכונותו לפשרה בסוגיות רבות הקשורות לפתרון הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. הבית הלבן, מצדו, הגן על המשטר הסעודי בפרשת העיתונאי הסעודי ג'מאל אל-חשוקג'י.
גם בריאד מרגישים מחויבות גדולה כלפי הנשיא טראמפ, וכך חשים אף באבו-דאבי, מנאמה ומסקט. וכך גם בקהיר, שם יודעים היטב שרק טראמפ מגן כרגע על משטר א-סיסי מפני הביקורת בקונגרס האמריקאי על הפרות זכויות האדם שם. גם ירדן חייבת לארצות הברית, ומכאן החשש להביע ביקורת נוקבת ופומבית נגד התכנית, שעלולה לפגוע קשה בביטחון וביציבות בממלכה.
על רקע התמיכה השקטה הזאת, נוצר משבר בין ההנהגה של העולם הערבי לבין מחמוד עבאס (אבו-מאזן), שדורש מכל חברי הליגה הערבית לאמץ את העמדה שמגנה בתוקף את יוזמת טראמפ. על פי הפרסומים, הנשיא האמריקני ממשיך להפציר במדינות הערביות להגיב באופן חיובי לתכניתו ולשבח את יוזמתו.
הסיפור הזה מזכיר את ההתרחשויות בעת העברת שגרירות ארה"ב לירושלים: גם אז התאכזבו הפלסטינים מהגינויים הרפים בעולם הערבי ומהיעדר התגובה ברחובותיו. גם הפעם הם מצאו את עצמם לגמרי לבדם בזירה הערבית-סונית.
בגדול, ניתן לומר שטראמפ השיג באמצעות לחץ, איומים והבטחות יותר תמיכה ממה שניתן היה לשער עוד לפני מספר חודשים. העולם הערבי לא אמר "כן" נלהב לתכניתו, אך הוא גם לא אמר "לא" נחרץ. זה לא מעט בכלל
בגדול, ניתן לומר שטראמפ השיג באמצעות לחץ, איומים והבטחות יותר תמיכה ממה שניתן היה לשער עוד לפני מספר חודשים. העולם הערבי לא אמר "כן" נלהב לתכניתו, אך הוא גם לא אמר "לא" נחרץ. בשביל טראמפ זה לא מעט בכלל.
מהצד השני ניצבים האזרחים הערבים, שברובם עסוקים בהישרדות, בהתמודדות עם המחירים הגואים, התשתיות הדלות והמשטרים האוטוריטריים שאינם מאפשרים כל מחאה שאינה מתואמת עם השלטון. הנושא הפלסטיני כבר לא נמצא גם בראש מעיניהם, לאור הדברים שמתרחשים מדי יום בארצותיהם.
הדור הצעיר במדינות הללו גדל בצל היחלשות מדינות הלאום הערביות, ומתמודד עם קשיים רבים – זהותיים, אידאולוגיים, כלכליים ואחרים - שזרים להוריו.
האם האדישות שאפיינה את תגובת העולם הערבי ביחס ליוזמת טראמפ יכולה להתפרש כהסכמה לכל צעד ישראלי עתידי ביחס לשטחים הפלסטיניים? האם גם סיפוח של חלקים מהגדה המערבית יתקבל באותה מידה של אדישות?
חשוב לזכור שכל דבר שקשור לירושלים ואל-אקצא לוחץ על כל המיתרים הערבים הרגישים. סיפוח חד-צדדי של בקעת הירדן או של התנחלויות עלול לפגוע קשה בירדן, שאוכלוסייתה ברובה פלסטינית, ואף לגרום לנתק בין המדינות.
צעדים חד-צדדיים עלולים גם לפגוע בהמשך ההתקרבות בין ישראל לעולם הערבי. סביר להניח שגם בגלל הסיבות הללו (בנוסף לחשש מהבערת הגדה ומפגיעה בביטחון הישראלי) צעדים כאלה לא יקרו בתקופה הקרובה.
אבל אם מישהו חושב שהעולם הערבי יבלום את טראמפ – שיחשוב שוב. בבירות ערב אולי מצפים שתכניתו תקרוס מעצמה, אך לא מתכוונים להקריב את יחסיהם עם הדייר הכוחני של הבית הלבן על המזבח העזוב של הסוגיה הפלסטינית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו