רוב הדיקטטורות עולות בסערה על ידי הפיכה צבאית. מנהיג יחיד או קבוצה קטנה המנצלים את מצב החרום בכוח צבאי הנמצא בידיהם. נדירה יותר היא עלייתה של הדיקטטורה על ידי תהליך חקיקה לכאורה דמוקרטי.

פעולה זו נעשית בתמיכתו של חלק מהעם, בעוד החלק השני עומד מבולבל ואינו מבין מה מתרחש לנגד עיניו. היא נעשית גם על ידי חדלון, חולשה ובלבול של הרשויות ושומרי הסף, שאינם עוצרים את היחיד המנסה להשתלט. ועד שהם מבינים מה קרה, זה מאוחר מדי והשינוי בחזרה לדמוקרטיה יהיה כרוך בהרבה מאוד כאב. לתהליך זה יש מספר שלבים הכרחיים המופיעים בסדר כזה או אחר שבלעדיהם יהיה קשה ליחיד לתפוס את השלטון:

1

יצירת אויב חיצוני, אמיתי או מדומיין:
תפקידו של האויב ליצור איום קיומי על העם על מנת להפוך אותו לכנוע ומפוחד. בגרמניה של שנות השלושים הופחד הציבור מפני השתלטות הקומוניסטים (האויב מעבר לגבול והאויב המפלגתי מבפנים). על מנת לחזק את האיום ביימו אירוע בטחוני של שריפת הרייסטאג אותו לכאורה שרפו הקומוניסטים; בטורקיה של ארדואן טופחה מדינת ישראל כאויב אולטימטיבי;

תפקיד האויב ליצור איום קיומי על העם. לחיזוק האיום ביימו בשנות ה-30 בגרמניה ארוע בטחוני של שריפת הרייסטאג, לכאורה בידי הקומוניסטים; בטורקיה של ארדואן ישראל היא האויב האולטימטיבי

בישראל שנות האלפיים נעשה במשך שנים שימוש באיום הגרעין האיראני, ומשזה לא הצליח להפחיד את הציבור הגיעה לפתע מגיפת הקורונה שאפשרה להכריז על איום קיומי.

2

מציאת אויב פנימי היוצר איום על שלמות האומה:
איום והפחדה מפני מיעוט אתני המאיים להשתלט על העם ולגרום לפיצולו, וזאת דווקא בשל השתלבותו המקצועית, הכלכלית והחברתית.

בגרמניה של שנות השלושים היו היהודים האיום הפנימי. בטורקיה של שנות האלפיים היו אלו הכורדים ואילו בישראל אלו הערבים "הנעים בהמונים אל הקלפיות" ו"תומכים בטרור".

3

איום ויצירת אנרכיה:
איום באנרכיה מאפשר להפחיד את הציבור. במקביל נשלחים מסרים מתסיסים לקבוצות אנשים היוצאות משוסות אל הרחוב, מאיימות ופוגעות בברוטליות במתנגדים ויוצרות את מצב האנרכיה.

במקביל מסביר המנהיג לעם כי הוא היחיד שיודע איך להרגיע את הגורמים הסוערים וליצור שקט במערכת. ולא דיברנו על ההמונים המשוסים המתקיפים כל מתנגד, ועל הגסות והברוטליות שהם נוהגים במי שחושב אחרת.

למשל בגרמניה של שנות השלושים עשו זאת גדודי ה-S.A, בטורקיה היו אלו כוחות הבטחון שהתנפלו על המוני המפגינים, ובישראל 2020 נתניהו ואנשיו מתסיסים נאמנים היוצאים לרחובות הפיזיים והווירטואליים ופוגעים בברוטליות במתנגדים, כשבמקביל אדלשטיין וצוותי המו"מ שלו מאיימים באנרכיה אם לא תהיה ממשלת אחדות.

4

משתפי פעולה ומסייעים:
חלקם מתוך אינטרס (כגון גורמים שעושים שיקול מה ירוויחו מתמיכה ביחיד ובמהלך הלא דמוקרטיים במונחים של הכנסה כספית, זכויות על משאבי טבע, תפקיד נחשק, הטבות, השפעה, יתרונות פוליטיים או מדיניים ועוד). ואחרים מתוך חולשה או תמימות, מאפשרים ליחיד לעשות פעולות שיפגעו בשלטון הדמוקרטי, ולעיתים אף משתפים איתו פעולה.

בגרמניה של שנות השלושים היה זה הנשיא הינדנבורג ומפלגות המרכז שאפשרו את הקמת הקואליציה הרעילה ההיא. בטורקיה לאורך שנים היו גורמים מפלגתיים ואחרים שסייעו לארדואן להקים קואליציה שאפשרה לו לצבור כוח, להקטין את כוח הצבא ולבסס את שלטונו.

בגרמניה של שנות השלושים היה זה הנשיא הינדנבורג ומפלגות המרכז שאפשרו את הקמת הקואליציה הרעילה ההיא. בטורקיה היו גורמים שסייעו לארדואן להקים קואליציה שאפשרה לו לצבור כוח

בישראל 2020 עשויים להיות אלו הנשיא ריבלין שמקדם את "מתווה הנשיא" וכחול-לבן בראשות בני גנץ אם יקימו איתו "ממשלת חרום לאומית" ויאפשרו לו להעביר כל חוק שירצה בחסות "מצב החרום".

5

יצירת מצב חירום:
מצב החרום הוא חוליה מרכזית המאפשרת ליצור חקיקה מתאימה שתגביל את חופש הפעולה של האזרחים ותאפשר להגדיל את טווח הפעולה של המנהיג המשתלט על השלטון.

בגרמניה של שנות השלושים יצא "הצו להגנת העם והמדינה" שאפשר להיטלר לאסור קומוניסטים ומתנגדי משטר נוספים. גם בטורקיה 2016 נוצל מצב ההפיכה המדומה או האמתית לשנות סדרי שלטון שעדיין שרדו ותחת צו חרום להחליף את שרידי השלטון הישן. בישראל 2020 תחת חסות "משבר הקרונה" עבר צו האזנות הסתר בלי דיון בהחלטה חד צדדית של הממשל ליתר דיוק של המנהיג בלבד. ובהמשך הוכנס הציבור להסגר, איסור התגודדות והטלת קנסות על מי שמפר אותן.

6

פגיעה בזכויות האדם:
צווי החרום מאפשרים לפגוע בזכויות האדם, בפרטיות, בחופש התנועה ובחשוב מכולם: חופש הביטוי. את איסוף המידע והפגיעה מבצעים מנגנוני בטחון הפועלים מטעם השלטון.

בגרמניה ובטורקיה ניתן לראות חיסול פיזי של עיתונאים וסופרים שהתבטאו נגד השלטון. בישראל עדיין לא.

7

חקיקה – הפיכת המשטר דה פקטו:
החקיקה נותנת למנהיג את לגיטמציה להפיכת המשטר מדמוקרטיה לדיקטטורה תחת חסותו של "מצב החרום". חקיקה זו היא שמבטלת את הפרדת הרשויות וכך מייתרת את הרשות המחוקקת המייצגת את העם, והופכת את המשטר לשלטון יחיד.

בגרמניה בשנות השלושים היה "חוק ההסמכה", בטורקיה 2017 היה זה החוק שהפך את המשטר לנשיאותי, או ליתר דיוק שלטון יחיד, ובישראל 2020 עשה זאת יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, עושה דברו של נתניהו, על ידי סגירת הכנסת.

8

יצירת נאמנות במוסדות המדינה:
פעולה זו נעשית על ידי החלפת אנשים מרכזיים העומדים בראש המערכת, שומרי סף ומערכת המשפט.

בגרמניה של שנות השלושים הוחלפו פקידי המדינה בנאמני השלטון, ביניהם גם אנשי הפרקליטות והרשות השופטת על ידי "חוק הפקידות המקצועית". בטורקיה הוחלפו השופטים במהלך שנות שלטונו של ארדואן. בתחילה כל צמרת בתי המשפט ולאחר מהפכת 2016 פוטרו עוד מאות אלפים מעובדי המדינה שנחשדו בחוסר נאמנות.

ואילו בישראל נעשה התהליך בהדרגה לאורך שנים, נתניהו שהחליף את שומרי הסף, איילת שקד שמינתה שופטים נוחים לה, ואמיר אוחנה עושה דברו של נתניהו שביטל את פעולת הרשות השופטת על ידי צו שאסר על התכנסותה בשל מצב החרום מטעם סמכותו כ"שר המשפטים".

9

דיקטטורה:
לאחר שבוצעו כל השלבים הפך המשטר לשלטון יחיד, הפרדת הרשויות מבוטלת לחלוטין שכן יש רק רשות אחת המבצעת שבראשה עומד שליט יחיד. הרשות המחוקקת בוטלה, אין רשות שופטת אלא כזו שפועלת מטעם המנהיג. זכויות האדם נפגעות, וכל זאת ב"הסכמה" מלאה של העם, שכאמור חלקו מעוניין בשינוי והחלק האחר מבולבל ולא מאמין למה שקורה סביבו.

10

הרוב הדומם:
ומעל לכל, על מנת לייצב את המשטר הדיקטטורי, דרוש הרוב הדומם של העם. הרוב שאינו תומך במשטר דיקטטורי, אבל גם אינו מוכן לעלות על הבריקדות ולסכן את עולמו וחייו למען הדמוקרטיה.

*  *  *

עם סוף מלחמת העולם הראשונה הבינו המדינות הדמוקרטיות כי המשטר הדמוקרטי חלש ופגיע וצריך להגן עליו. הם הקימו את מנגנונים שתפקידם להגן על הדמוקרטיה. מנגנונים אלו הורכבו ממערכות בקרה פורמליות כגון מבקר המדינה, מערכת המשפט, אופוזיציה וחוקה דמוקרטית. ובמקביל אפשרו את תפקודם של מערכות בקרה בלתי פורמליות כגון התקשורת, שלא במקרה מכונה "כלב השמירה של הדמוקרטיה", דעת הקהל וארגוני זכויות אדם.

עם סוף מלחמת העולם הראשונה הבינו המדינות הדמוקרטיות כי המשטר הדמוקרטי חלש ופגיע וצריך להגן עליו. הם הקימו את מנגנונים שתפקידם להגן על הדמוקרטיה

אך נראה שבישראל של שנות האלפיים הכל היה מתוכנן. נתניהו הרס את מנגנוני ומערכות הבקרה הפורמליות על ידי מינוי אנשים מטעמו, קנה שליטה על התקשורת וסירס את כל מנגנוני ההגנה שהדמוקרטיה הציבה כדי להגן על עצמה. כעת נשאר לו רק לחפש את התירוץ המתאים כדי לבצע את המהלכים ההכרחיים שציינו לעיל.

יוצא אם כן ששלבי עליית "הביביזם" ב-2020 דומים בצורה מבהילה לעליית "הנאציזם" ב-1933 וה"ארדואניזם" בשנות האלפיים. אל תשלו את עצמכם – אנחנו בקריסה מלאה של הדמוקרטיה. אלו הדקות האחרונות בהם ניתן להציל אותה מפני שלטון יחיד. זכרו כי מי שאפשרו את קיומו של המשטר הדיקטטורי הוא דווקא הרוב הדומם שקיווה לשמור על חייו השקטים ולא יצא לרחוב.

ד"ר אורית יעל (Orit Yaal) חוקרת היסטוריה חברתית ומגדרית. היא משתמשת בתקשורת ההמונים של התקופה כמקור להבנת החברות הנחקרות. להנאתה לומדת כל החיים, לפרנסתה מרצה במכללה אקדמית כנרת, לשלמות נפשה מרצה אקטיביסטית במסגרות אזרחיות (פורום מיכל סלה, מכינות קד"צ), פובליציסטית בעיתונות החופשית ונואמת בכיכרות. בחייה הפרטיים קיבוצניקית, פמיניסטית נשואה ואם לארבעה. מאמינה בשוויון חברתי, כלכלי ופוליטי, כי רוב בני האדם טובים צריך רק ללתת להם את הכלים להראות את הטוב הזה.

המלחמה בעזה הסיגה לאחור, ובאופן משמעותי ביותר, את היחסים בין ישראל וטורקיה. עד המלחמה שתי המדינות ניסו לחמם מחדש את מערכת היחסים ביניהן, בעיקר ביוזמה טורקית, כחלק ממהלך רחב יותר של שיפור יחסיה של טורקיה עם שורה של מדינות באזור.

מאז פרוץ המלחמה, אנקרה ביצעה שינוי כיוון קיצוני בגישתה כלפי ישראל, והקולות מאנקרה חריפים ובוטים מתמיד. מעבר לרטוריקה קשה ביותר כלפי ישראל וממשלתה ועמידה לצד חמאס, טורקיה הצטרפה לפניה הדרום-אפריקאית לביה"ד הבינלאומי בהאג נגד ישראל, החליטה (בתחילת אפריל) להגביל יצוא של 54 מוצרים לישראל, ובימים האחרונים מתרבים הדיווחים על הכנות מתקדמות ליציאתו של משט "הומניטרי" לעבר רצועת עזה.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/

.חיילי הנח"ל החרדי בגדוד נצח יהודה (המצולמים אינם קשורים לכתבה)ארצות הברית החליטה לא לנקוט צעדים נגד יחידה של צה"ל, נצח יהודה, ככל הנראה אחרי הבטחה של ישראל להוציא את היחידה מפעילות ביהודה ושומרון.  אבל עדיין, עצם העלאת האפשרות הזו – מעמידה אתגר שנראה על פניו כבלתי עביר למערכת הפוליטית.

אתגר לאותה מערכת שמתרוצצת עדיין בניסיון לפתור את בעיית חוק הגיוס לחרדים עם הטריקים והשטיקים הידועים של איך לגייס בלי לגייס. כלומר: מכסות גיוס מגוחכות, אם בכלל, שבמקרה הטוב יגייסו רק את הפרחחים, אלה שאינם נקלטים בחברותא של לומדי התורה, "התנזים החרדי".

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

בפוסט קודם טענתי שהתנגדות נחושה היא לא מלחמת אזרחים וקראתי למאבק נחוש ולא אלים. כאן חיברתי תרחיש אפשרי למאבק:

בוקר אחד יצאו לוחמי 73' לקרב האחרון של חייהם וגייסו אליו את כל המדינה. הם יצאו ברגל מביתם לירושלים. מחיפה, נתניה, הרצליה, תל אביב, מבשרת, ראשון לציון, באר שבע, אשדוד, דימונה, מהקיבוצים ומהמושבים.

חנן כהן הוא מפגין סדרתי - רוטשילד, כיכר גורן, בלפור וקפלן (בינתיים). פעיל אינטרנט ותיק - אתר שתי"ל, לא רלוונטי ותולדות הדיגיטל בישראל. חבר הקיבוץ העירוני תמוז בבית שמש.