גיטי, בחורה חסידית מוכשרת ומלאת חיים שהתגוררה בעיירה דרומית, נשואה ואם לשלושה שעסקה בעיצוב, נמצאה לפני מספר ימים ללא רוח חיים במיטתה לאחר שהתאבדה.
סוג המוות הנורא הזה לא פסח גם על המגזר הליטאי, שלפני מספר שבועות התמודד עם מותו של דוד, אברך שלמד באחת מישיבות העילית הליטאיות ושם קץ לחייו בפתאומיות.
הדים למצוקה שנמצאת, כמו במגזרים אחרים בחברה הישראלית, גם בחברה החרדית, ניתן למצוא בשאלה שנשלחה אל "אקשיבה", אתר המהווה כתובת לבני ובנות המגזר החרדי שמעוניינים לשאול שאלות אישיות במגוון נושאים ובאנונימיות מלאה.
"היי, אני חייב לפרוק את אשר יושב על לבי, אני לא מצליח לתפקד כבר מעל חודשיים, אני שבר כלי, לא מחייך, לא נהנה מכלום…
"אני לא מצליח להרים את עצמי, כל הזמן יש לי מחשבות שליליות, על התאבדות, על כך שקברתי לעצמי את החיים, לא רוצה לעזוב את המיטה, ואני יודע שהמיטה זה המקום הכי מסוכן שיש, אני לא אוכל, לא מחייך, לא עושה ספורט, מאכזב את הוריי ומתנהג כמו ילד קטן, מרגיש כאילו חזרתי עשור אחורה ואני עובר משבר של גיל ההתבגרות שאולי לא חוויתי בזמנו.
אין לי עניין כבר בחיים, אין לי עניין בחיים שאיני יכול לשלוט בהם, אלא הם שולטים בי. אני יודע מה אני צריך לעשות אבל אני פשוט לא מצליח לעשות את זה".
מיכאל נכטילר, שהקים את האתר ועומד בראשו, טוען כי דווקא לא מדובר בשאלה מייצגת. "צריך להבדיל בין שאלות שמעידות על דיכאון או על גבול הדיכאון כמו 'רע לי בחיים', לבין שאלות שמעידות על חשש אובדני, שעליהן אנחנו גם מחויבים לדווח.
"שאלות מהסוג האובדני נשאלות לפעמים, אבל לא הרבה, בוודאי לא ביחס לאתרים אחרים שאני רואה באינטרנט. יכול להיות שזה נובע גם מחוסר נגישות, כי חלק נכבד מהציבור החרדי לא נגיש לאינטרנט. אבל מתוך הקהל שלנו, אין הרבה ששואלים בתחום הזה, רק מדי פעם".
למשרד הבריאות אין חלוקה של מתאבדים לפי מגזרים, אבל בחינת מספר המתאבדים בערים החרדיות הגדולות יכולה לספק תמונה טובה על המצב, ואישוש לטענתו של נכטילר.
מחקר של משרד הבריאות בנושא אובדנות שהתפרסם בשנה שעברה, בדק את תופעת ההתאבדות לפי ערים, מצא כי מספר המתאבדים מהמגזר החרדי אכן נמוך מאוד. בין השנים 2006-2015 התאבדו שלושה אנשים באלעד וארבעה בקריית ספר. כל אדם הוא עולם ומלואו, אך באופן יחסי מדובר במספר מתאבדים נמוך מאוד.
למעשה, מדובר במספר מתאבדים כה נמוך, עד שכשמנסים לבדוק מהו מספר המתאבדים ל-100 אלף נפש בגיל ממוצע דומה (המדד המקובל בתחום), מתקבל מספר נמוך מאחד ולפיכך "קטן להצגה" ואינו כלול בנתונים הרשמיים. גם בבית"ר עילית ובבני ברק המספרים נמוכים מאוד, ונמצאים ברבע התחתון של הערים.
לשם השוואה, בפתח תקוה עומד שיעור המתאבדים על 6.9 ל-100 אלף איש, בתל אביב על 10.3 ובפרדס חנה, מובילת הטבלה העגומה, עומד שיעור המתאבדים על 12.6.
גם במדד ניסיונות ההתאבדות התמונה דומה, ושלוש הערים האחרונות בטבלה, בהן מספר המתאבדים הוא הנמוך ביותר באופן יחסי, הן מודיעין עילית, אלעד וביתר עילית.
"אורח החיים החרדי הוא משפחתי וקהילתי מאוד. החוויה הזו נמצאה במחקרים כעוטפת ומספקת הגנה וזה בוודאי משמעותי מאוד"
התאבדות היא מעשה אסור על פי ההלכה היהודית. האם האיסור הזה הוא הגורם לכך שבני המגזר החרדי מתאבדים במספרים קטנים כל כך? דינה זלזניק, פסיכולוגית ודוקטורנטית לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטה העברית, בת המגזר החרדי, חקרה את בנושא האובדנות בחברה החרדית.
לדבריה, שילוב של כמה גורמים מחזק את גורמי החיסון מפני אובדנות. "אורח החיים החרדי הוא משפחתי וקהילתי מאוד. החוויה הזו נמצאה במחקרים כעוטפת ומספקת הגנה וזה בוודאי משמעותי מאוד בהקשר הזה".
זלזניק, שמטפלת, בין השאר, במטופלים מהמגזר אומרת כי "אחד הגורמים המשמעותיים ביותר הוא האמונה, התחושה הזו שאתה עושה את רצון האל. התחושה הזו, נוסף על התפיסה שאתה מושגח, שיש משמעות למצב שלך ולמעשיך, מספקים עוגן לכל מצב, ולכן גם אם הגעת למצבי קצה קיצוניים, עדיין נשאר לך במה להיאחז.
"לאחרונה טיפלתי בכמה מטופלים חרדים שעברו טלטלות קשות מאוד שכוללות מחלות נפש ואובדן טרגי של קרובי משפחה. אצל כמה מהם מאוד בלטה תחושת המשמעות שהתבטאה בכך שהם מאמינים בכך שהמצב שלהם הוא לטובה, שזה חלק מהתפקיד שלהם בעולם, שזה הגיע מהקב"ה, והאמונה ותחושת המשמעות הזו עוזרת להם ושומרת עליהם".
היא מציינת גורם נוסף ששמעה מפיו של אחד המטפלים במקרי אובדנות ולפיו "בני המגזר החרדי לא מרגישים לגמרי אוטונומיים על הגוף שלהם, כך שבמובן מסוים הגוף שלהם אינו נמצא ברשותם אלא ברשותו של האל".
נכטילר מזדהה עם הניתוח של זלזניק ומוסיף גורם נוסף שיכול להסביר את שיעור המתאבדים הנמוך במגזר החרדי, והוא הפטור משירות צבאי אותו מקבלים בני ובנות המגזר. "אחוז המתאבדים בצבא גבוה. השילוב של נגישות לנשק, מצבי לחץ, גיל הבלבול, ההיררכיה הברורה והמערכת הצבאית בכללותה מביאים למצבים קיצוניים וקשים, וזו מערכת שהציבור החרדי אינו נמצא בה".
עם זאת הוא מדגיש שיש מצב אחד שבו עולה הסיכון דווקא במגזר החרדי. "יש נקודה אחת שבה אנחנו במצב סיכון יותר גבוה וזה דיכאונות אחרי לידה, משום שיש יותר לידות והן יותר צפופות. אבל היום תהליך הזיהוי בקופות החולים משוכלל יותר ויש יותר מודעות לכך".
נושא ההתאבדויות הוא טאבו משמעותי מאוד בחברה הישראלית בכלל, ובחברה החרדית בפרט, ועל כן ההתמודדות איתו מסובכת. בחברה החרדית נוספת מורכבת נוספת עקב אי האזכור, כמעט מוחלט, של נושא ההתאבדויות בגופי תקשורת של המגזר או על ידי גורמים רשמיים, בדומה לנעשה בנוגע למקרים קשים אחרים, כמו רצח ואונס.
בנוסף לכל אלה, בחברה החרדית יש פער משמעותי בין מוסדות הלימוד של הבנות לבין מוסדות הלימוד של הבנים. בעוד אלה של הבנות דומים מבחינות רבות לאלה המוכרות בשאר הציבורים, מוסדות הלימוד של הבנים שונים מאוד. בין השאר, במוסדות הלימוד של הבנות ניתן למצוא בדרך כלל שירות של ייעוץ פסיכולוגי, לעומת מוסדות הלימוד של הבנים, שבהם כמעט אין.
נכטילר וזלזניק מציינים שניהם כי המודעות לייעוץ פסיכולוגי במגזר החרדי באמת נמוכה, אבל מציינים כי יש יותר ויותר מטפלים חרדים שעוברים הכשרה ויוצאים לשוק. להערכתם, סביר להניח שהשינוי הזה יגרום למודעות גדולה יותר לנושא, וממילא לזיהוי מוקדם יותר וטיפול טוב יותר.
יוצאים בשאלה מתאבדים יותר
"משפחתך החרדית לא קיבלה את דרכך, והתייחסה אליך בצורה נוראית… אחד אחרי השני החברים שלי מתאבדים ונעלמים. והכאב גדול".
כך כתב א' בפוסט כואב ונוגע ללב שפרסם בעקבות התאבדות של חבר, חוזר בשאלה מהמגזר החרדי, שנוספה לעוד שלוש התאבדויות דומות שהתרחשו רק בחצי השנה האחרונה.
בעייתי להחשיב את היוצאים בשאלה כחלק מהמגזר החרדי, אך מצבם המורכב קשור אליה הדוקות, והוא במידה רבה תמונת מראה של המתרחש בחברה החרדית. תחושתו של כותב הפוסט כי רבים מהיוצאים בשאלה מהמגזר בוחרים או שוקלים להתאבד, אינה רק תחושה סובייקטיבית, והיא מגובה בנתונים.
במחקר שערך ד"ר סמי חמדאן מהמכללה האקדמית תל אביב יפו בקרב יוצאים בשאלה, ושהתפרסם בשנה שעברה, נמצא כי למעלה מ-50% ממשתתפי הסקר היו בעליי נטיות אובדניות. רמז לשאלה מדוע רבים כל כך מהיוצאים נמצאים במצב הקשה הזה ניתן למצוא בנתונים נוספים שעלו במחקר ולפיהם 31.9% מהיוצאים בשאלה חוו טראומה מינית ו-28.2% חוו אלימות במשפחה.
בכנס על אובדנות שהתקיים במרכז האקדמי "רופין" ביוזמת המכללה האקדמית תל אביב יפו ועמותת "בשביל החיים", הציג ד"ר חמדן את ממצאי מחקרו וציין גורמים נוספים שיכולים להסביר את הנטייה לאובדנות בקרב יוצאים בשאלה.
רבים מהיוצאים בשאלה חשים בדידות, עקב הפרידה מהמגזר העוטף וההתנכרות של המשפחה למהלך של החזרה בשאלה
"אותם 'חילונים חדשים', מתמודדים עם שינויים גדולים בחייהם. הם בוחרים בעצמם את הדרך שבה הם רוצים לצעוד, ולומדים לבד כיצד להתנהל בתרבות חדשה. פעמים רבות מופעלות עליהם סנקציות חברתיות והם עלולים לחוות בדידות, קשיי הסתגלות ומתח נפש".
גם מחקר שעשה ד"ר נרי הורוביץ ביוזמת עמותת "יוצאים לשינוי", בקרב מאות יוצאים בשאלה, מצא כי יותר משליש מהיוצאים בשאלה דיווחו על נטיות אובדניות בדרגות שונות.
עורך המחקר מבחין בין "יוצאים אסטרטגיים", כלומר כאלה שעשו את הצעד הדרמטי מתוך הכרעה אידאולוגית עמוקה שהתגבשה במשך שנים, לבין אלה שמגיעים מרקע טראומטי של פגיעה או מצוקה אישית, ובשל כך חזרו בשאלה. לדבריו, אלה האחרונים מועדים יותר למחשבות וניסיונות אובדניים, בפער משמעותי.
עוד נמצא במחקר כי רבים מהיוצאים בשאלה חשים בדידות, עקב הפרידה מהמגזר העוטף וההתנכרות של המשפחה למהלך של החזרה בשאלה, המתרחשת לעתים קרובות. "בקרב היוצאים בשאלה נמצאו לא מעט מצבים המזמנים בדידות מסוגים שונים, בגרסה מאוד חריפה".
אותם גורמים, תוצאה הפוכה
כך יוצא, שהקהילתיות והמשפחתיות שמהווים גורם מחסן מפני התאבדויות לנמנים עם המגזר החרדי, הופכים בעוד שבקרב הנשארים במגזר החרדי, הקהילתיות והמשפחתיות מהוות גורם מחסן מפני התאבדות, הופכים לגורמי סיכון בקרב היוצאים בשאלה, בשל היעדרם המופגן, ודחיקתם הרצונית והלא רצונית של היוצאים אל מעבר לחיקו החמים של המגזר ולעתים גם של המשפחה.
הבדידות שהם חווים בשל הדחייה מהמגזר שבו גדלו, ובשל המעבר הקשה בין המגזרים, איננה רק חוויה קשה ולא נעימה, אלא מהווה גורם סיכון של ממש.
עם זאת בשנים האחרונות חל שינוי כלשהו במגזר החרדי ביחס ליוצאים בשאלה. לפני כשנה התפרסם סרטון ובו דיבר הרב גרשון אדלשטיין, ממנהיגי הרבנים בזרם הליטאי היום, על היחס הרצוי ליוצאים בשאלה.
"צריך לנהוג בילד שירד מהדרך בכבוד ובידידות", אמר. "גם אם הוא מחלל שבת בבית אין דרך אחרת חוץ מכבוד וידידות". גישה מתונה זו לא נשמעה בעשורים האחרונים מרבנים מרכזיים אחרים בעבר. קשה להצביע על הסיבה המובהקת שהביאה לשינוי הזה. אחת ההערכות היא כי הסיבה לכך היא שמספרם ההולך וגדל של יוצאים בשאלה, מקשה על היכולת להסתיר את התופעה של חוזרים בשאלה ואת הנזקים הנגרמים מהניכור הכפוי להם ולבני משפחתם.
גם מספרם הגדל של היוצאים בשאלה הביא איתו שינוי בדמות צמיחה של רשתות תמיכה חזקות יותר, ובהן עמותות ייעודיות וקהילות של יוצאים. העמותות והקהילות מנסות להקל על השתלבותם של החוזרים השאלה בחברה הכללית, ולעזור בהפגת הבדידות הקשה. כחלק מכך מקיימות העמותות מפגשים חברתיים, מספקות תמיכה וליווי אישיים וכן מסייעות במתן הכשרות תעסוקתיות.
תקוותם של העוסקים בתחום היא כי גדילתה ומיסודה של קהילת היוצאים תצמצם את הפער העצום בשיעור ההתאבדויות של יוצאי החברה החרדית ושל בין אנשי החברה החרדית ותיתן גם ליוצאים תחושת קהילה, בית ותמיכה שימנעו מהם לבצע את הצעד הנורא.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו