בעוד שרבים מהכותבים ברשתות החברתיות האקדמיות מתחרים זה בזה בחריפות הביטויים שבוחרים להשתמש בהם כדי להתריע נגד הסכנות הטמונות לדמוקרטיה הישראלית בתכניות החקיקה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מבצעת אחת האוניברסיטאות החשובות בישראל צעד שהסכנה הטמונה בו למעמד האקדמיה בישראל גדול בהרבה מזו המאיימת על הדמוקרטיה הישראלית מכיוונה של לשכת ראש הממשלה.

בעוד שמרצים למשפטים ממרבית האוניברסיטאות והמכללות הישראליות מתארגנים נגד החקיקה הצפויה ומאיימים לסכלה גם בדרכים לא-קונבנציונליות כמו חסימת כבישים, חונכת אוניברסיטת חיפה תכנית לימודים חדשה שעלולה לפגוע פגיעה קשה במעמדה של האקדמיה הישראלית ברחבי העולם. למרבה הפלא, איש באקדמיה לא השמיע, עד לרגע זה, מחאה כלשהי נגדה.

התכנית החדשה, שהושקה בשבוע שעבר ותתחיל לפעול החל משנת הלימודים הבאה, מבקשת להכשיר סטודנטים לתואר שני "למאבק נגד האנטישמיות, נגד תנועת ה-BDS ונגד הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל".

נשיא אוניברסיטת חיפה, הפרופסור רון רובין, אמר בטקס ההשקה של התכנית ש"אוניברסיטת חיפה היא חוד החנית במאבק באנטישמיות ובתנועת החרם על ישראל" והסביר שהתכנית החדשה, המיועדת לתלמידי תואר שני בחוג ללימודים רב-תחומיים, תעסוק ב"פיתוח מתודות מניעה להתמודדות תקיפה" נגד האנטישמיות ונגד תנועת ה-BDS ו"תייצר סדר-יום אקדמי-מחקרי עבור סטודנטים, שיוכלו לרכוש בה כלים תודעתיים לטובת המאבק בתופעת החרם".

מהדרך בה תיאר פרופ' רובין את תכנית הלימודים החדשה של האוניברסיטה בראשה הוא עומד מזדקרות לעין לא פחות משלוש בעיות קשות המסכנות, בצורה ממשית ומוחשית, את מעמדה האקדמי של אוניברסיטת חיפה.

הסכנה הראשונה נובעת מהעובדה שהתכנית אינה עוסקת במה שתכנית לימודים אקדמית אמורה לעסוק – דהיינו במחקר אמפירי של תופעות חברתיות, מבלי שהחוקרים קובעים מראש את מסקנותיהם לגבי התופעות הנחקרות; תכנית המכשירה סטודנטים למאבק ב-BDS ומעניקה להם "כלים תודעתיים" להתמודדות עמה מספחת את האוניברסיטה, הלכה למעשה, אל שלל המוסדות הממשלתיים והממלכתיים העוסקים בקידום סדר יומה הפוליטי של ממשלת ישראל. אוניברסיטת חיפה משמיטה בכך את העצמאות הארגונית והאידאולוגית עליה אמור להתבסס מוסד מחקרי ולימודי כמוה.

הסכנה השנייה נובעת משתי קביעות אידאולוגיות בעייתיות הגלומות בשמה של התכנית ובהגדרת מטרותיה.

ההנחה שתנועת ה-BDS היא תנועה בלתי-לגיטימית ושמותר למוסד אקדמי להתגייס למאבק נגדה היא קביעה אידאולוגית שנויה במחלוקת, שקרוב לוודאי שלפחות חלק ממרציה, חוקריה ותלמידיה של אוניברסיטת חיפה חלוקים עליה. רבים עוד יותר חלוקים מן הסתם על הקביעה האידאולוגית השנייה העולה מתוך הגדרת התכנית – זו הכורכת את תנועת ה-BDS עם תופעת האנטישמיות, מעמידה תופעה גזענית נאלחת בשורה אחת עם חרם פוליטי ומעניקה בכך לאנטישמיות מידה מסוימת של לגיטימציה. הנהגתה של תכנית לימודים המבוססת על קביעות אידאולוגיות כאלה פוגעת פגיעה קשה הן בתלמידי אוניברסיטת חיפה והן במרציה. סטודנטים ומרצים, יהודים וערבים, שהקביעות האידאולוגיות הללו אינן מקובלות עליהם, יהיו מעכשיו מודרים מאחת מתכניות הלימודים של המוסד בו לומדים ומלמדים.

אך הסכנה השלישית הנובעת מהתכנית היא החמורה מכולן.

בכך שהיא מנהיגה תכנית לימודים בלתי-אקדמית (ואולי אפילו אנטי-אקדמית) בעליל, ובכך שהיא מתייצבת באמצעותה בצורה  פורמלית וגלויה לימין מדיניותה של ממשלת ישראל באחד הנושאים שמספר המתעניינים בו בקמפוסים בארצות-הברית ובאירופה גדל בהתמדה מדי יום, אוניברסיטת חיפה מסכנת את מעמדה הבינלאומי של כלל האקדמיה הישראלית. תכנית הלימודים החדשה לא תצליח לבלום, ואפילו לא להאט, את תהליך הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל ברחבי העולם; היא תגרום, לעומת זאת, להחלת הדה-לגיטימציה לא רק על מוסדותיה הממשלתיים והממלכתיים של ישראל אלא גם על כל מי שקשור במוסד אקדמי ישראלי כלשהו.

סופר ועיתונאי, כתב על נושאים פוליטיים במוסף "הארץ" ובשבועונים "כותרת ראשית" ו"כל העיר", והיה כתבו המדיני של "דבר".

בדומה למימונה ולנוביגוד, קרב היום שבו גם יום הזיכרון יהפוך לנחלתם של מתי מעט. כבר כיום המציאות בשטח מעידה כי החילוניים והדתיים לאומיים הם היחידים שרואים בו עדיין מרכיב דומיננטי באתוס הציוני.

דקת הדומייה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל כבר מזמן לא מהווה עניין כלל ישראלי, אלא בעיקר סקטוריאלי. בדומה למימונה ולנוביגוד, כך גם הצפירה ביום הזיכרון הופכת בשנים האחרונות למזוהה יותר ויותר עם  קבוצות מסוימות מאוד בחברה הישראלית.

למעלה מ-25% מתלמידי היסודי בבתי הספר היהודים במדינת ישראל אינם עומדים בצפירה, ובצדק מבחינתם; הם אינם חשים זיקה לזיכרון ולדם החללים, שאינם מגיעים מבית מדרשם ואינם חלק מתבנית נוף מולדתם.

למעלה מ-25% מתלמידי היסודי בבתי הספר היהודים במדינת ישראל אינם עומדים בצפירה, ובצדק מבחינתם; הם אינם חשים זיקה לזיכרון ולדם החללים, שאינם מגיעים מבית מדרשם

האתוס השולט בחברה החרדית הוא, כי מי שבאמת שומרים על עם ישראל וחייליו מפני הקמים עלינו לכלותנו – הם לא חיילי צה"ל, אלא בראש ובראשונה אותם רבבות תלמידי סיירות התורה במוסדות החינוך החרדיים.

25% נוספים מכלל תלמידי מערכת החינוך לומדים בבתי הספר הערבים, שגם בהם, כאמור, העמידה בצפירה אינה רלוונטית כלל. אז נכון שהנוצרים במזרח התיכון מחוץ לישראל מהווים מיעוט נרדף, ושהסונים בסוריה מגורשים, נרצחים ונאנסים, אך מבחינת רובה המכריע של החברה הערבית, חיילי צה"ל עדיין מגלמים ביתר שאת את האויב והכובש.

הסטטיסטיקה אינה משקרת והמציאות בשטח מעידה כי הסקטורים החילוני והדתי לאומי הם היחידים שרואים ביום הזיכרון מרכיב גורדי באתוס הציוני. מה שמדהים בכל הסיפור הזה, הוא שמי שמייצר את המציאות הזו הם החילונים והדתיים לאומיים. הם הגורם הישיר למצב החדש, כמי שמממנים אותו וכמי שמתרפסים, כל אחד מסיבותיו האידאולוגיות והפוליטיות, בפני הבדלנות וחוסר הסולידריות שמפגינים החרדים והערבים כלפי מדינת ישראל.

כאשר ילד אינו לוקח שום חלק בעבודות הבית אלא רק עסוק בענייניו, הוא הופך לכפוי טובה כלפי כל מי שמסייע לו – "וישמן ישורון ויבעט". עלות ההסכם הקואליציוני האחרון של מפלגת יהדות התורה והליכוד הגיע לכ-8 מיליארד שקלים.

בחישוב גס אנו מדברים על הוצאה ממוצעת של 1300 ₪ עבור כל אזרח מעל גיל 20 בישראל. היות ש-20 בלבד מאוכלוסיית ישראל אמונה על תשלום של 90 אחוז ממיסי המדינה, מדובר בפועל בעלות שנתית המתקרבת לכ-5000 ₪ עבור כל אזרח במדינה שמשלם מיסים.

בעבר, היה מדובר במיעוט קטן, שלא שילם מיסים ולא שירת בצבא. אך היום המציאות התהפכה לחלוטין – כאשר אותם שוליים בדלניים משתמטים התרחבו לממדים מפלצתיים, כשמנגד שני הסקטורים שכורעים תחת נטל המס ומשרתים בצבא סוחבים על כתפיהם הצנומות והצרות את 90% הנותרים.

מי שמייצר את המציאות הזו הם החילונים והדתיים לאומיים, שמממנים ומתרפסים, כל אחד מסיבותיו האידאולוגיות והפוליטיות, בפני הבדלנות וחוסר הסולידריות שמפגינים החרדים והערבים כלפי המדינה

הציבורים החילוני והדתי לאומי אינם קורבנות של המציאות, אלא מי שיוצרים אותה. ציבורים שבוחרים לממן מציאות שונה מכל מה שהכרנו. לעצב אותה בכספם. מציאות שבה דקת הדומייה ביום הזיכרון הפכה לסוגיה סקטוריאלית צרה, שנוגעת לקבוצות מסוימות וחסרת כל ערך סנטימנטלי, רגשי ולאומי עבור מגזרים גדולים בחברה הישראלית.

ד"ר עוז גוטרמן הוא ראש חטיבת משאבי אנוש באקדמית גליל מערבי ומרצה בכיר באוניברסיטת בר אילן. מנהל קבוצת הפייסבוק מר מחר https://www.facebook.com/groups/326060588084664/

לשבוע בין יום השואה ליום העצמאות יש צבע שונה, הארץ נעטפת תוגה. השירים העצובים ברדיו, הדגלים הנובטים בזה אחר זה על מרפסות. יש תחושת היטהרות באוויר ומין התכנסות לקראת טקס שבלבו גורל משותף, מעטים מול רבים. הנה אני גולשת לקלישאות. זה ממכר.

לרגע אנחנו מרפים איש מצוואר אחיו, ימין ושמאל נמזגים לשלולית לאומית בערבון מוגבל, בלי ערבים, מה קשור? זה לא הזמן, זה אף פעם לא הזמן. רק נתניהו ישלב את פאדי הרופא הערבי המסור בנאומו. נותרו שבועיים עד תום המנדט שקיבל ולמנסור עבאס יש אבנים בכליות של כולנו אבל רגע רגע רגע רגע…

לרגע אנחנו מרפים איש מצוואר אחיו, ימין ושמאל נמזגים לשלולית לאומית בערבון מוגבל, בלי ערבים, מה קשור? זה לא הזמן, זה אף פעם לא הזמן. רק נתניהו ישלב את פאדי הרופא הערבי המסור בנאומו

בין יום השואה ליום העצמאות כולנו יפים ממני וממך, כמו הנופלים מהשיר, אלה שאדמה לקחה כי היינו בזבזנים עד מאוד. הרכינו ראש, אחים, זה לא זמן לתהות, מי שיתהה – יחטוף. משורה ישחרר רק המוות ואחריו אין את מי לשאול ואין מי שישאל: על מה בעצם? עוד "פעילות מבצעית" שבסופה נהרג עוד לוחם צעיר שיצא לעצור עוד מבוקש.

שינה משהו? ניצח משהו? ואם כן את מי? אלפי נופלים במלחמות מיותרות ומבצעים זקופי קומה ושם (צוק איתן, חומת מגן, עופרת יצוקה), מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור האיומה, 18 שנות מלחמת "שלום" הגליל, מלחמת לבנון השניה. מצעד מתים שאין לו קץ, רק דמם צועק מן האדמה. עד מתי מגש הכסף?

תכף יהיה נאום נשיא המדינה ואחריו הטקס בהר הרצל. יום הזיכרון ישטוף את הרחובות בבכי. אנחנו מתים על עצמנו בשבוע הזה, תסתכלו עלינו, כל כך יפים בעצב שלנו על המתים והנופלים, עוברים בחולצות צחורות ומדבקה מעצרת לעצרת ומצפירה לצפירה, מי עומד ומי לא, כמה ולמה. ומי הבא בתור.

מול ביתי מתקיימת עצרת קבועה, קלישאות-אבל ממוחזרות לנוכח משפחות מרוסקות. היתה שנה שהתפאורה כללה קבר עשוי קלקר. תיכוניסטיות בשחור חוללו מעליו, הבמאי בעצרת הזיכרון ביקש לחדד את המסר: חיילים ממש מתים במלחמות. מתים לגמרי. האם באמת "במותם ציוו לנו את החיים"? ואם כן – למה?

גם אני מיישרת קו כל שנה, אני לא רובוט, הבנים שלי היו חיילים קרביים, אחד מהם בלבנון הארורה שגבתה ממנו גם אי שפיות זמנית של אמא שלו. אז כן, אני צופה בכל סרט וסרט ובוכה את עצמי למוות על הנעורים האלה שבאו פתע אל סופם, בוכה אבל בזעם. מסתכלת עליהם וכועסת עלינו.

התמכרנו לעצב המתוק, לתחושת האחדות הזמנית הכוזבת. יש עליה תג מחיר כבד מנשוא. על זה צריך לבכות. על העיוורון. כמה עוד נרגיש דוד מול גוליית? מתי נבין שאנחנו גוליית, שבידינו שלנו ובאמצעות שליחים פוליטיים ערלי לב ותאבי כוח בנינו אותו וטיפחנו במו ידי היהודי החדש שנהיינו כאן בארץ המובטחת. והתמכרנו. לבו של הגוליית הזה גבה והוא שמן ובעט והיום הוא זקן עצבני, קצת דמנטי, עם סוכר גבוה ועורקים סתומים מרוב שומן, אבל על הרגליים. לא יזוז מפה. והוא קם עלינו לכלותנו.

התמכרנו לעצב המתוק, לתחושת האחדות הזמנית הכוזבת. יש עליה תג מחיר כבד מנשוא. על זה צריך לבכות. על העיוורון. כמה עוד נרגיש דוד מול גוליית? מתי נבין שאנחנו גוליית

לא נתעורר? לא נעצור את צעדת המוות הזאת? לא רק שאין לנו בנים למלחמות מיותרות, גם המלחמות השתנו בעודנו גובים חיי חיילים. המבוקשים לא ייגמרו לעולם, תמיד נולדים חדשים, אין בעולם עם שיסכים לחיות תחת כיבוש. פשוט אין. אם הבנים שלנו היו חיים תחת כיבוש היינו שרים את אותם שירים נוגים רק בערבית, ובאותו להט של צדקת הדרך. ככה זה.

ובינתיים בצדי הדרך מוטלים מתינו, מתי כל הצדדים. רק הפוליטיקאים החיים שמתחלפים מעלינו לא משלמים את מחיר היוהרה. כשלמדתי בתיכון, שנים לפני שידעתי שאלד בנים למלחמות מיותרות, העזה להקת הנחל לשיר את "שיר לשלום". מילותיו של יעקב רוטבליט היו חתרניות מדי לאוזניו של מפקד פיקוד מרכז דאז, רחבעם זאבי:

"מי אשר כבה נרו ובעפר נטמן, בכי מר לא יחזירו, לא ישיבו לכאן".

הצעת המשורר שבע המלחמות נפלה על אוזניים ערלות. שנים חלפו וכולנו עוד רצים כמו עכברים מאולפים על גלגל המלחמות, מאכילים את המולך בעוד דם אבל נשארים במקום. בהתחדש עלינו הימים הנוראים האלה אין לי אלא לשוב ולדרוש: "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום".

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת