אנחנו אוהבים לקרוא רכילות. אנחנו לא אוהבים לקרוא על תקציב. כסף זאת מילה "גסה". לא מדברים עליה. בכל זאת אני חושב על כסף.

כאשר פורסם כי צעירה ישראלית עברה לסוריה מרצונה ובארץ החליטו להחזירה "מסיבות הומניטריות", זה עורר תמיהה. התמיהה גברה כאשר פורסם שישראל מוכנה לקנות מרוסיה מיליוני חיסונים נגד קורונה. כאלה שאף אחד במערב לא היה מוכן לקנות אותם. התחלתי לחשוב על פי הנחייתם של העתונאים בוב וודוורד וקרל ברנשטיין: "לך אחרי הכסף". כך אמרו כשחשפו את מעשיו של הנשיא ניקסון והביאו לפיטוריו. לדעתי, מישהו למד היטב את הלקח של "אין תקציב" ועשה בו שימוש לרעה.

כשצעירה ישראלית עברה לסוריה מרצונה ובארץ הוחלט להחזירה "מסיבות הומניטריות", זה עורר תמיהה. התמיהה גברה כשפורסם שישראל מוכנה לקנות מרוסיה מיליוני חיסונים נגד קורונה, שאיש במערב לא היה מוכן לקנות

אתחיל קצת קודם. בעיצומה של מגפת הקורונה ניהל ראש הממשלה שיחות טלפון בהולות ודחופות בשעת לילה מאוחרת עם מנכ"ל פייזר. אלברט בורלא הוא וטרינר ומנהל עסקי של החברה, שנולד בסלוניקי והיום הוא יהודי אמריקאי. כתוצאה מאותן שיחות ישראל קיבלה מנה גדולה של חיסונים נגד קורונה בזמן שמדינות אחרות עדיין ממתינות לחומר הזה. האם לבו החם של מנכ"ל פייזר הוליד את המחווה? לי נראה שהיה כאן שיקול כספי. ישראל, מסתבר, משלמת בעד החיסון כפליים מאשר מדינות האיגוד האירופי. כלומר, מנכ"ל החברה עשה שיקול כלכלי. החברה שלו תקבל יותר כסף.

מנכ"ל פייזר, יהודי אוהד ישראל, דפק לנו חתיכת מחיר pic.twitter.com/FSFIVbNaud

— li-at steinitz (@LiSteinitz) December 25, 2020

משום מה, לקח זמן לפרסם בארץ כמה נשלם בעד החיסונים. העיקר שהציבור מקבל אותם בחינם, אז למה להתעניין בשאלה בכמה כסף מדובר? כן, כסף. למה להתעניין מי החליט על ההוצאה? זה סוד.

התחלתי לחשוב על הכסף ולא על גורמים הומניטריים או אחרים. כסף. תקציב, זאת מלה של כלכלנים. אדם מן היישוב אינו עוסק במלים כאלה. למי איכפת מתקציב – יש תקציב, אין תקציב. אבל זאת טעות. בישראל אין תקציב מזה יותר משנתיים. זה לא מקרה. יש מי שמוצא עניין בהיעדר התקציב ויש סיבה ומטרה לכך.

נחזור להחזרתה של הצעירה המוזרה. היא יצאה לסוריה מרצונה הטוב. את שמה אסור היה להגיד מטעמי צנזורה. אבל ממקורות זרים התגלה שראש המטה לביטחון לאומי, מאיר בן שבת, נסע במיוחד למוסקבה כדי להביא אותה.

נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ידידנו הנערץ, ידע לעשות עיסקה. כסף. כן. הוא הצליח למכור לישראל מיליוני חיסונים (שאיש לא רצה לקנות) כדי לתיתם לסוריה, אויבתנו ובת חסותו. מישהו ביקש שלא לפרסם בכמה מדובר. הוטל על כך איסור צנזורה. לעניות דעתי, לא פוטין ביקש לאסור את הפרסום אלא דווקא בישראל ביקשו להטיל חיסיון.

שגריר סוריה ברוסיה, על רקע הדיווחים על מימון ישראלי לחיסונים עבור משטר אסד: "מוסקווה תספק לנו חיסונים בחינם"@kaisos1987

— כאן חדשות (@kann_news) February 23, 2021

המשכתי לחשוב על הכסף. כן. על היעדר התקציב. מסתבר שזאת לא טעות אלא מדיניות. בהיעדר תקציב, כשמוסדות המדינה לא מתפקדים, יכול מישהו להחליט על חלוקת כסף. לא רק למען שחרורה של צעירה אלמונית, אלא לחלק כסף – 750 ₪ לכל אזרח במדינה. כולל אותי, שאינני נזקק כלל. יכול מישהו להציע חלוקת כספים לפני הבחירות. לא צריך אישורים.

בהיעדר תקציב, כשמוסדות המדינה לא מתפקדים, יכול מישהו להחליט על חלוקת כסף. לא רק למען שחרורה של צעירה אלמונית, אלא לחלק כסף – 750 ₪ לכל אזרח במדינה. כולל אותי, שאינני נזקק כלל

בהעדר תקציב אפשר לחלק מענקים למי שצריך ולמי שלא צריך, והכל נעשה בלי בדיקה, בלי לימוד הנושא ובלי אישורים של גורמי שלטון מיותרים. מחליט מי שיכול להחליט בהיעדר תקציב. מי שהחליט שלא יהיה תקציב.

מוזר לי שאדם שאין לו ארנק ואין לו כרטיס אשראי יכול להוציא בחופשיות כזו את כספי הציבור. הציבור איננו עוסק בזה, כי זאת מלה מרגיזה או לא מעניינת – תקציב. זה נשמע כמו כסף של אחרים.

יאיר דקל הוא עתונאי, פנסיונר בטלן שאין לו זמן. כותב להנאתו דברי אמת.

מילה טובה והרבה ברכות לעו"ד הרב גלעד קריב, אשר יחד עם עורכות הדין הנפלאות של המרכז לדת ומדינה של התנועה הרפורמית (שהכרתי עוד בשם הקודם: המרכז לפלורליזם יהודי) קיבלו סוף סוף מבג"ץ פסק דין צודק ונכון לעתירתם, שביקשה לקבוע כי גיורים רפורמים וקונסרבטיביים המבוצעים בישראל יוכרו על ידי משרד הפנים לצורך חוק השבות. ובעברית, מי שיתגייר בישראל ייחשב כיהודי לצורך קבלת אזרחות.

שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. פס"ד מכונן של בית המשפט העליון שקובע שגיורים רפורמים וקונסרבטיבים בישראל מוכרים לצורך חוק השבות. רקע לפני התנפלות הפוליטיקאים החרדים והחרד"לים נזכיר: מאז קום המדינה הכנסת דחתה כל ניסיון להעניק מונופול בתחום הגיור לרבנות. ביהמ"ש הגן על עובדה זו.

— גלעד קריב (@KarivGilad) March 1, 2021

ואחרי הברכות אני מודה שקראתי, והתסכול שלי, הנוגע ללא מעט פעולות של בג"ץ, רק הלך וגדל. מצד אחד שמחתי והתרגשתי. מדובר בהחלטה חשובה, ראויה ומתבקשת. אבל למה לעזאזל זה לקח לשופטים 15 שנים לקבל החלטה?

ואחרי הברכות אני מודה שקראתי, והתסכול שלי, הנוגע ללא מעט פעולות של בג"ץ, רק גדל. מצד אחד שמחתי והתרגשתי. מדובר בהחלטה חשובה, ראויה ומתבקשת. אבל למה לעזאזל זה לקח לשופטים 15 שנים לקבל החלטה?

נזכרתי בפסק דינה האחרון, כמדומני, של השופטת בייניש, בו קבעה שזכותה של אישה המקבלת קצבת הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי להשתמש ברכב ובתנאים מסוימים אפילו להחזיק בבעלות על הקופסה הניידת עם ארבעת הגלגלים. עד אז החוק קבע שמי שיתברר שהשתמשה ברכב – כן, כן, אתם קוראים נכון, השתמשה – תישלל ממנה קצבת הקיום הבסיסית. גם במקרה הזה של בייניש, כמו בעתירה של התנועה הרפורמית, ההחלטה התבקשה. מדובר הרי בזכות בסיסית. בג"ץ והשופטת בייניש הכירו בזכות זו. רק חבל היה שלקח לנשיאת בית המשפט העליון 8 שנים, אם אינני טועה, לכתוב את פסק הדין.

הפסיקה החשובה בעניין הגיור הזכירה לי עתירה נוספת שהוגשה לפני לא מעט שנים, ובמסגרתה עתרה אם חד הורית לבג"ץ בטענה, כי העובדה ששוללים ממנה את קצבת הבטחת ההכנסה שמאפשרת לה קיום בסיסי, רק כי היא רוצה ללמוד לתואר ראשון כדי שתוכל להתקדם מבחינה תעסוקתית ולמצוא לעצמה עבודה בשכר גבוה ממנה – אינה עומדת בצורה שוויונית מול הענקת קצבאות של המדינה לאברכים הלומדים בישיבה. אם אלה לומדים ומקבלים, גם אני רוצה ללמוד ולקבל, טענה האם. גם כאן טענה צודקת שלא באה לבטל את זכותם של בני הישיבות לקצבת קיום אלא בקשה להשוות את התנאים לאוכלוסיות אחרות, בעיקר כשהמטרה הסופית היא לצאת ממעגל הקצבה לחיים של תעסוקה ראוייה ורווחה כלכלית.

גם במקרה הזה בג"ץ נתן, לדעתי לפחות, את התשובה היחידה המתבקשת וקבע כי אסור שתהיה אפליה בין ציבורים שונים בחברה הישראלית. אם אינני טועה, פסק הדין בעתירה ניתן כעשר שנים לאחר שהוצגה ונחתמה לראשונה בבית המשפט העליון בשיבתו כבג"ץ. בתקופה הזו הצליחה העותרת לסיים את התואר הראשון שלה, בזכות העובדה שתורם אנונימי החליט להעמיד לרשותה קצבת קיום כדי שתוכל להתפנות ללימודים ולהמשיך לכלכל את ילדיה בצורה בסיסית ואולי אף ראויה והחלה את לימודיה לתואר השני.

פסק הדין בנושא הגיור, יחד עם שתי הדוגמאות שהבאתי, מציג לדעתי את אחד הכשלים הגדולים ביותר במערכת הצדק הישראלי, במיוחד בכל הנוגע לבית הדין הגבוה לצדק, בג"ץ. האם מדובר בניהול זמן כושל של המערכת? או אולי בנסיונם של השופטים להמנע ככל שניתן ממעורבות בסוגיות פוליטיות, משילותיות, כלכליות ואזרחיות, למרות האמירה המפורסמת שלפיה "הכל שפיט"? האם בג"ץ הולך שבי אחרי בקשות הדחייה ומזמוז הזמן של המדינה שצריכה להשיב לאותן עתירות המובאות לפיתחה? או שאולי הוא רחב לב מדי אל מול המחוקקים, מהם הוא מצפה שיוציאו עבורו את הערמונים מן האש?

פסק הדין בנושא הגיור, יחד עם שתי הדוגמאות שהבאתי, מציג לדעתי את אחד הכשלים הגדולים ביותר במערכת הצדק הישראלי, במיוחד בכל הנוגע לבית הדין הגבוה לצדק, בג"ץ. האם מדובר בניהול זמן כושל של המערכת?

נכון, יש עתירות המחייבות התייחסות מיידית ומהירה, אחרת תתייתר הגשתן. ובכל זאת, האם לא הגיע הזמן לקבוע כי בעתירות עקרוניות כמו אלה המתוארות כאן יחויב בג"ץ בלוחות זמנים אחרים, קצרים יותר? כאלה שהתוצאות שלהן משפיעות, בסופו של יום, על כלכך הרבה משפחות ויחידים? כדי שהתוצאות יגיעו לפני שהעותרים יתייאשו וימשיכו בחייהם, כשהם מתוסכלים ממערכת הצדק הישראלית? מערכת שנדמה כי היא מפחדת להוציא את הצדק לאור השמש?

פעיל חברתי, מומחה לקידום ושינוי מדיניות. לשעבר סמנכ"ל עמותת "ידיד", כיום מייסד נקודת מפנה-המרכז לקידום מדיניות של רווחה כלכלית