הדיון הציבורי בישראל סובל מתסמונת קוף המחט. איבדנו את היכולת לנהל דיונים בפרספקטיבה רחבה, על בסיס נתונים ומתוך כבוד הדדי לטיעונים משני צידי המתרס. כל מתרס. כל דיון נדחס בתורו לתוך קוף של מחט, כי זה היקף הקשב הציבורי, הסבלנות והסובלנות שאנחנו מסוגלים להכיל.
הדיון הציבורי בישראל סובל מתסמונת קוף המחט. איבדנו את היכולת לנהל דיונים בפרספקטיבה רחבה, על בסיס נתונים ומתוך כבוד הדדי לטיעונים. כל דיון נדחס בתורו לתוך קוף של מחט, כי זה היקף הקשב הציבורי
השבועות האחרונים מזמנים ואריאנט חדש של המחלה הזו: "הורדת גיל הפטור משירות צבאי לחרדים". התקשורת יצרה את קוף המחט הזה, שנשמע כמו תת-סעיף בתקנות מס הכנסה שאיש – חוץ מהחרדים הרלוונטים – לעולם לא יתעניין בהם.
אבל הקוף הזה מסתיר חור שחור עצום, שעליו קמו ונפלו ממשלות, מפלגות – כולל מפלגת-האם של יש עתיד, זו שהקים אביו המנוח של יאיר לפיד – ותילי תילים של דיונים ציבוריים סוערים. סוגיית גיוס החרדים לצה"ל, ולמעשה סוגיית שירות החובה כולה, והאתוס המכונן של "צבא העם".
רק אתמול נשא יאיר לפיד את דגל "השוויון בנטל", ונלחם על "סנקציות פליליות למשתמטים". רק שלשום כתב חברי ליחידה את המכתב שהפך ויראלי (זה היה ב-1986, הרבה לפני עידן האינטרנט והרשתות החברתיות) על "החייל הקרבי פראייר לאומי".
בג"ץ חייב את ממשלות ישראל, ברפיסות מחזורית של מדי כמה שנים, ליצור מודל שירות צבאי שלא יפגע בעקרון השוויון ולא יצור "אפליה בין דם לדם". וועדות שונות כגון וועדת טל קיימו דיונים כבדי ראש וחיברו מסמכים עבי כרס, טיוטות חקיקה נוסחו ושופצו ואף עברו בכנסת, והעוול בעינו עומד.
אז מה הפתרון הישראלי החדשני לסוגיית מדיניות ציבורית מן המעלה הראשונה? כזו שמערבת את היסודות הבסיסיים ביותר של קיומינו הקולקטיבי, צבא ההגנה לישראל, ערכי יסוד כדוגמת ערך השוויון, חיים ומוות, יהדות אורתודוכסית קנאית מול צרכי הבטחון של הדמוקרטיה המאוימת ביותר בעולם?
רק אתמול נשא לפיד את דגל "השוויון בנטל" ונלחם על "סנקציות פליליות למשתמטים". רק שלשום ב-1986 כתב חברי ליחידה מכתב ויראלי: "החייל הקרבי פראייר לאומי", ובג"ץ חייב ממשלות במודל ללא "אפליה בין דם לדם"
הפתרון עד עתה היה עצימת עיניים, טמינת הראש בחול ושימור הסטטוס קוו בכל מחיר. רק כאשר קיים דדליין של בג"ץ, ותמיד בדקה ה-90, שולחת הממשלה התורנית את הפרקליט התורן לבקש דחייה או להסביר בתירוצי קש את העיכובים.
אבל עידן הקורונה וסבבי הבחירות התכופים יצרו הזדמנויות חדשות ושינו את מרחב האפשרויות של הממשלה. אולי זה הקשב הציבורי שהתמעט עוד יותר והתמקד בנושאי הקורונה והבחירות. אולי זה חלוף הזמן ואפקט הסתגלנות הממאיר של הציבוריות הישראלית, אולי זו פשוט הפוליטיקה הקטנה והדילים שלה, מתחת לשולחנות ומעל הראש של הציבור. מכל מקום, הדיון הציבורי מוסגר מחדש דרך קוף המחט של הורדת גיל הפטור משירות צבאי לחרדים, מ-24 ל-21. והדיון כולו מתנהל במישור האוצרי והכלכלי – כמה חרדים ייכנסו למעגל העבודה ואף "ישתלבו בחברה הישראלית" בעקבות ההורדה, וכמה כסף יתווסף או ייחסך לאוצר המדינה.
מדיון על ערכים מוסריים, על אתוס ועל דם, עברנו לדיון על ערכים מספריים, על שקלים ועל דמים. והמאפשרת הגדולה של ההקטנה והגימוד היא תיזת ה"אין ברירה". התיזה הזו נשלפת תכופות ממגירות מקבלי ההחלטות, ביחד עם "אין מנוס", ו"נכפה עלינו". כאילו בכוח עליון עסקינן, ולא בפחדנות ציבורית ובקומבינטוריקה פוליטית בזויה. המהלך הלוגי הוא כזה –
- ברור שהחרדים לא יתגייסו לעולם (ברור למי? על סמך מה? זה נוסה בעבר?).
- ברור שאין ולא יהיה שוויון בנטל (רגע, אבל בג"ץ הרי קבע כבר כמה פעמים שזהו עקרון מתחייב).
- ברור שאם לא נוריד את גיל הפטור החרדים לא ייצאו לעבוד (אבל הרי ידוע שרבים מהם כן עובדים, רק בשחור).
מדיון על ערכים מוסריים, על אתוס ודם, עברנו לדיון על ערכים מספריים, שקלים ודמים. והמאפשרת הגדולה היא תיזת ה"אין ברירה". כאילו בכוח עליון עסקינן ולא בפחדנות ציבורית ובקומבינטוריקה פוליטית בזויה
ברור שחייבים לגרום לחרדים לצאת לעבוד משום ששיעורם באוכלוסיה גדל ויגיע לשיעורים מבהילים שיעמידו בספק את יכולתה של הכלכלה הישראלית לשאת את עצמה (אבל ידוע שלא כל מי שנולד חרד מת חרד, ורבים מהם משנים את אורח חייהם. ומי אמר שהדרך היחידה לאלץ חרדים לעבוד היא הורדת גיל הפטור? הרי היה כבר נסיון מוצלח עם הקטנת קצבאות הילדים למשל).
ולכן –
אין מנוס מהורדת גיל הפטור (ברור שיש מנוס, אבל אל תבלבלו אותנו עם חלופות לא פחדניות ועם עובדות לא נעימות).
ברור את מי משרתת הצרת היקף הדיון ותפירתו המדויקת לצרכי הפוליטיקאים דה-ז'ור. וברור גם במי היא פוגעת – בכל אלה שממשיכים להתגייס לצה"ל, ולמעשה גם בציבור החרדי. הוא נפגע במובן זה שהיא מחזקת את אחיזתם של העסקנים והפוליטיקאים החרדים בצאן מרעיתם, ומשמרת את הדפוסים ההרסניים של האורתודוקסיה המשתמטת והנצלנית. וזו אכן יוצרת נטל הולך וגדל על הכלכלה הישראלית ועל הציבור היצרני ושומר החוק.
ואם כל זה לא מקומם מספיק, חלופה רצינית למדיניות הפחדנית הזו קיימת, ועד לא מזמן אף עמדה בלב הדיון הציבורי. חוק גיוס חדש, שיעמוד בהנחיות בג"ץ וישנה את כלל מודל השירות הצבאי, הלאומי והאזרחי.
זוהי המסגרת הנכונה שבה אמור היה הדיון להתנהל, ולא אחר מאשר שר הבטחון הנוכחי והקודם, בני גנץ, מנסה לקדם אותו, על בסיס עבודה מקצועית שנעשתה במערכת הבטחון עוד בימי שר הבטחון ליברמן.
אמנם יש פגם חמור בכך שוועדה צה"לית-בטחונית נטו עסקה בסוגייה הזו, ולא וועדה כלל-אזרחית, אבל יש כאן לפחות התמודדות עם סוגיית היסוד של מודל השירות, והמתח שבין האתוס שהפך למיתוס – "צבא העם" (מזה שנים רבות רוב בני ה-18 לא מתגייסים לצה"ל או לא מסיימים את שירותם בו) – לבין צורכי הצבא והבטחון הלאומי, הכלכלה והציבור.
המיתווה המוצע הוא יצירת מסלולים שונים לשירות צבאי, לאומי ואזרחי, על בסיס מקצועי וערכי, כאשר צה"ל מקבל "זכות סירוב ראשונה". זהו מיתווה מורכב, שכמו כל פתרון של בעיה סבוכה פותר חלק מבעיות המצב הקיים אך יוצר בעיות חדשות. אבל הדיון הציבורי אמור היה להתנהל עליו, ולא על קוף המחט של הורדת גיל הפטור.
מצב שבו שר בטחון לא מצליח להשמיע את קולו בדיון ציבורי על סוגיה בטחונית הוא נדיר מאוד במחוזותינו. אבל עובדה, גנץ הושאר מחוץ לקוף המחט, ואילו השטריימל – מעשה שטן – כמעט מועבר דרכו. מה רבו מעשיך השם.
מצב שבו שר בטחון לא מצליח להשמיע קול בדיון ציבורי על סוגיה בטחונית – נדיר מאוד במחוזותינו. אבל עובדה, גנץ הושאר מחוץ לקוף המחט, ואילו השטריימל – מעשה שטן – כמעט מועבר דרכו. מה רבו מעשיך השם
נכון ללפני מספר ימים החליטה הממשלה לבטל את הורדת גיל הפטור, אבל המילה האחרונה טרם נאמרה. האם תשכיל הציבוריות הישראלית לנהל את הדיון החשוב הזה שלא דרך קוף המחט?
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה,
אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם