אירועי השבת השחורה, אשר מוראותיהם ימלאו לבטח את כל ימי החול שבין שואה לזיכרון, נובעים כמובן מקונספציות צבאיות ומדיניות קשות, מתמשכות ובלתי נסלחות, ועליהן ידובר עוד רבות – בעיתונים, באולפנים, בוועדות החקירה. וזה מבלי לדבר על הבוץ האסוני, מעשה-ידי-אדם, שהביאה ממשלת ישראל השלושים ושבע בקוצר ראייתה.
אני הקטן לא מתיימר להבין לעומק את הכשלים הללו, אם כי אדבר בהם מעט במאמרי זה. חשוב לי לשים את האצבע גם על קונספציות חברתיות וחינוכיות.
בערך מאז שנות התשעים הורגלנו לחשוב כי מדינת עולם ראשון אנחנו, במידה רב של צדק: ההייטק, העלייה באיכות החיים, הגעתן של רשתות שיווק בינלאומיות, צמצום האבטלה, הנסיעות המרובות להכל-כלול-בחו"ל, ומה לא. זוהי מציאות נפלאה, ובה בעת – מסנוורת ומעוורת.
מדינת עולם ראשון היא לעד מדינת עולם ראשון, לא רק למקוטעין; האמירות הכואבות של תושבי הדרום "זה 95% גן עדן ו-5% גיהינום" שמהדהדות כבר שנים רבות ולא עניינו איש, הן לב לבה של הבעיה.
מדינת עולם ראשון היא לעד מדינת עולם ראשון, לא רק למקוטעין; האמירות הכואבות של תושבי הדרום "זה 95% גן עדן ו-5% גיהינום" שמהדהדות כבר שנים רבות ולא עניינו איש, הן לב לבה של הבעיה
הנוחות שהביא איתו העולם החדש – ולדעת בנימין נתניהו הכל בזכותו, בהפכו את ישראל משביל קליפות התפוזים למכונה להדפסת דולרים – סימאה את עיני כולנו מפני הסכנות האורבות.
אפקט ההטיה הטבעי והמובן מאליו שבו תמיד יבחר אדם באופציה הפשוטה והנוחה, וידחה עוד ועוד את צרותיו הבלתי דחופות, מנמיך את סף הערנות הלאומי. שלא לומר, שימש כחומר מרדים.
יומיים לפני מתקפת הפתע ביקרתי חבר יקר, בן דור המייסדים שמתגורר במכון ויצמן. דיברנו הרבה על ישראל שהייתה פעם, זו שהתקיימה לפני שנולדתי והייתי שמח לבקר בה. בדרכנו החוצה מביתו פגשנו את שכנתו, שאולה פרנקל הנושקת לגיל תשעים, ונערכה בינינו היכרות קצרה. אישה מאירת פנים, שהספיקה בדקות אחדות להרעיף עלינו שלל ברכות ומילים חמות לרגל החג.
שאולה ופרופ' אביעזרי פרנקל, יבדלו לחיים ארוכים, הם הסבתא והסבא של נפתלי פרנקל ז"ל, אחד משלושת הנערים שנחטפו ונרצחו ב-2014, מעט לפני מבצע צוק איתן. אני זוכר היטב את יום השישי הזה שטלטל מדינה שלמה ואת שבועות הלחימה שבאו לאחריו. חשבנו אז שזה השיא, לא הבנו שתמיד אפשר יותר – גם בכמות וגם באכזריות.
הנוחות שהביא איתו העולם החדש – ולדעת בנימין נתניהו הכל בזכותו, בהפכו את ישראל משביל קליפות התפוזים למכונה להדפסת דולרים – סימאה את עיני כולנו מפני הסכנות האורבות
"הסימנים המעידים" הם שם כל הזמן, הם שם כבר מאה שנה ויותר – והרי נפגעי פעולות האיבה נמנים עוד מהיציאה מחומות ירושלים. אבל תמיד נוח לנו להגיד "תושבי ההתנחלויות", "תושבי העוטף", "תושבי קו העימות בצפון". אף אחד לא משווה בנפשו שהצימאון לדם יהודי יגיע לסף דלתו; אף אחד לא רוצה להאמין שיכולים להיות רגעים בחיים שבהם כל המשמעות לעשייה היומיומית מתרוקנת מתוכן, כי 1400 מבני עמך נמחקו (כך למשל אני חש, כמו גם רבים מחבריי).
אלא שהזמן שחולף משכיח את ההיסטוריה. לא רק אצל ההנהגה, אלא גם אצלנו, האזרחים. נוח להתעסק בהבלי היומיום, נוח לחיות בתחושה מערפלת שהכל יהיה בסדר. מספיק לשמוע את חבר הכנסת יואל חסון מתריע מבעוד מועד ונתקל בלעג של חבר בממשלה.
הנביא יואל חסון. 2017. מצמרר pic.twitter.com/D4HLcKYuFA
— Ben Caspit בן כספית (@BenCaspit) October 21, 2023
וכאן אם יורשה לי, בהחלט ניכר שהתפיסה הזו חדרה גם לצבא. מספיק לראות את אזהרותיו של אלוף במילואים איציק בריק, בוגר מלחמת יום הכיפורים שעמד והתריע בשער – כן, בסדר, גם אם לא במדויק על מה שקרה לבסוף – ולהבין את הקשר בין הקונספציה החברתית לקונספציה הצבאית; אף אחד לא רוצה לקבל ביקורת, נוח לעגל פינות, והכי נוח לקחת ויכוח אידיאולוגי ועקרוני אל המחוזות האישיים, להרוג את השליח.
כולם פתאום אומרים שהאלוף בריק חזה במדוייק את תרחיש נפילת הישובים. אבל מה הוא בדיוק אמר?
מצאתי את הקטע המדובר. תעשו לעצמכם טובה ותקשיבו היטב למה שיש לאיש הזה לומר: pic.twitter.com/uEIKMIc8NM
— Eyal Gordon (@GordonEyal) October 7, 2023
התפיסה החברתית השגויה, שניתן לסכמה במילים המדממות "יהיה בסדר", מלווה אותנו הישראלים בכל אשר נלך; אחותה הגדולה, תרבות ה"סמוך" וה"אחי", שמהווה מודל עסקי לשלל נותני שירותים ולעיתים קרובות מלווה בזריקת אחריות, הוכחה הפעם במלוא קטלניותה.
עליה מבוססת תפיסת ההזנחה בגזרתנו הצפונית ותפיסת הכסף הקטארי בעזה. למען האמת, אינני בטוח שבידינו להיפטר ממנה בדורנו. אך יתכן שיש לה מזור בפעולה חינוכית וערכית ארוכת טווח.
התפיסה החברתית השגויה, שניתן לסכם במילים המדממות "יהיה בסדר", מלווה אותנו הישראלים בכל אשר נלך; אחותה הגדולה, תרבות ה"סמוך" וה"אחי" – הוכחה הפעם במלוא קטלניותה
אני חייב להגיד שדווקא עולם המחקר המדעי הוא מחנך טוב לספקנות סיזיפית ולרפלקציה עצמית. כשאדם מנהל את עצמו וצריך לספק תשובות לעצמו יותר משהוא צריך לספקן למנהליו, אין לו שופט מר ואכזר יותר מעצמו. אי אפשר לזרום עם טעויות, אי אפשר לעגל פינות, כי המחיר המצטבר תמיד מוצא את הרגע הנכון להתפוצץ לך בפנים.
הצבא והדרג המדיני סברו בטעות כי מותרת הטכנולוגיה על האדם ובכך מכרו לכולנו תחושת ביטחון כוזבת. ההתנהלות הזו, שמקורה בדיוק באותה קונספציה חברתית, מזכירה לי את מילותיו של ברטולט ברכט:
"גנרל, הטנק שלך הוא רכב חזק
הוא רומס את היער, הוא מוחץ מאה אנשים
אבל יש לו חסרון אחד:
הוא זקוק לנהג".
גם דוד בן-גוריון ראה חשיבות רבה ביתרונה המדעי והטכנולוגי של ישראל הצעירה. בוודאי הרבה יותר ממה שראה כל מנהיג אחר. לראיה, ב"ג היה נוהג להגיע אפילו לכנסים מדעיים זניחים כדי להראות נוכחות, וגם קשר קשרים אמיצים עם מדענים בכירים בארץ ובעולם. הוא שאף לייסד בנגב את אוקספורד הישראלית (שהייתה למציאות) והאמין בכל לבו כי מציון ייצא מדע, שהמדע הוא סלע קיומה של התחייה הישראלית. אך הוא גם ידע ידוע היטב, שבלי ה"נהג" אין למדע ולטכנולוגיה משמעות.
בן-גוריון גם ידע היסטוריה, ובפרט – ידע לעשות היסטוריה, במהלכים אמיצים ומשני מציאות. ההיכרות שלו מכלי ראשון את הסביבה בה חי העם היהודי, כמו גם האחריות המנהיגותית שלו, נבעו בלי ספק מתודעה היסטורית רחבה. מדינת ישראל הייתה ונותרה פלא, נס היסטורי ללא אח ורע, אך את הנס הזה צריך לתחזק. אין מקום לפוסט-ישראליות.
טוב יעשה הדור הבא של ההנהגה הישראלית אם ישריש את הערכים שמלמד אותנו המדע, ואת הצניעות שמלמדת אותנו ההיסטוריה, וישריש אותם בתפיסה החינוכית החל מגיל אפס.
בן גוריון שאף לייסד בנגב את אוקספורד הישראלית והאמין בכל לבו כי מציון ייצא מדע, ושהמדע הוא סלע קיומה של התחייה הישראלית. אך הוא גם ידע היטב, שבלי ה"נהג" אין למדע ולטכנולוגיה משמעות
אין זה אומר כמובן, שהדור הנוכחי של צעירי ישראל איננו ערכי. בדיוק להפך, התברכנו כאן בדורות מצוינים וערכיים ביותר, שנכונים להקרבה עבור מדינה שזנחה מזמן את האידיאלים של תל חי; אך מול אויבים עלובים, ערמומיים ולצערנו גם בעלי כוח צבאי בלתי מבוטל ובלתי ניתן לזלזול, נדרש שידוד מערכות חינוכי. ובאין הנהגה מתפקדת שתעשה זאת בקרוב או ברחוק, על העם להיות אוטודידקט למען עתידו שלו.
יהונתן ברקהיים הוא דוקטורנט במחלקה לפיזיקה כימית וביולוגית במכון ויצמן. בוגר חטיבת דובר צה"ל, לשעבר דובר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת ת"א והכתב המדעי של האוניברסיטה, כיום כתב מדעי במכון דוידסון לחינוך מדעי. מקדיש חלק ניכר מזמנו להנגשת מדע וידע חופשי, גם במסגרת ויקיפדיה העברית בה הוא כותב ועורך. מדריך בקורסי עריכה לגמלאים ולנוער מטעם עמותת ויקימדיה ישראל. חובב מושבע של היסטוריה, אקטואליה ופוליטיקה. (צילום: שחר שחר)
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוהזלזול באויב
×+×+×+×+×
מאת: ד"ר אברהם בן- עזרא
הזלזול באויב הוא חלק מהלוחמה הפסיכולוגית נגד האויב, והקריאות של מדינאים, אנשי צבא ופרשנים שלא לזלזל באויב לא תורמות כלום ורק עלול להזיק על ידי כך שקריאות אלו מייחסות לאויב תכונות חיוביות. זמן מלחמה אינו העת לתת קרדיט כלשהו לאויב.
גם בזמן של היעדר מלחמה זה לא חכם במיוחד לשבח את האויב.
ראו לדוגמא מתאבקים סינים או יפניים, או קרבות אגרוף או קרבות WWE- לא תמצאו שם לוחם שכהקדמה משבח את יריבו או סוקר לעיני כל את ההישגים של היריב בקרבות קודמים.
עקבו אחרי קרבות האגרוף של מוחמד עלי.
הניתוח של יכולותיו של האויב חייב להיעשות, אך בהחלט לא בפרהסיה, כלומר, לא בזירה, לא בעיתונות, לא באמצעי התקשורת. אין לי ספק כי מוחמד עלי חקר היטב את הרקע של כל יריב בזירת האגרוף, אולם מה שהוא דקלם לציבור הרחב היה משהו אחר…
חיל המודיעין והשירות החשאי חייב לאסוף מידע על אודות אמצעי הלחימה ועל אודות יכולותיו של האויב כל הזמן ברציפות אך מידע זה חסום לפרסום. המידע רגיש וחסוי, בדרגת סיווג עליונה. על סמך מידע זה גורמי הצבא יכינו את העימות המלחמתי, את כלי המלחמה והאסטרטגיה בה הצבא ינקוט.
אין שום קשר לכך עם ההצהרות של הלוחמים ומפקדיהם, עם העיתונות, עם הטלוויזיה.
עולם אחר.
הזלזול באויב שהוא לעתים מועיל וחיוני (זכרו – "רבין מחכה לנאצר, איי איי איי…) – לא קשור להערכת האויב מבחינה מקצועית, ועל הערכה זו חלים מגבלות של צנזורה. רק מעט מההערכה יהיה חופשי לפרסום.
הזלזול באויב לעתים קרובות הוא נחוץ ונדרש, כשמדובר באורח חיים, רמה חברתית ומוסרית, פאנאטיות, תרבות רצח, ועוד. הלא נזלזל בדעש על כך שהם עורפים ראשים – של אזרחים וחיילים, ומשדרים את העריכה בערוצים תקשורתיים בהם צופים כולם, גם ילדים?! הלא נזלזל ברפי הדעת אשר הופכים לפצצות בתקווה לפגוש פ"ב בתולות בעולם הבא?!
נזלזל בהם, בכל האמצעים ובפרהסיה. בד בבד נחקור ונבדוק מהן יכולותיהן הצבאיות.