מדינת הלכה או מרחב לנשימה

 (צילום: יובל קרניאל 2017)
יובל קרניאל 2017

"ישראל לא תהיה מדינת הלכה", קבע ראש הממשלה בנימין נתניהו השבוע, בציוץ חד משמעי, אבל כדי שזה יקרה צריך לשנות את מסלול ההתנהלות הקיים. אם לא נעשה זאת, נגיע בקרוב לתחנת היעד של החרדים והמשיחיים, שכוחם הפוליטי הולך וגדל, כלומר כינונה של מדינת הלכה.

במדינת ישראל יש היום מגוון רחב של זהויות תרבותיות ושל אמונה דתית. אנחנו לא רק ארבעת השבטים עליהם מדבר הנשיא, רובי ריבלין, שאיבד השבוע את נחמה אשתו, אלא ספקטרום רחב ומגוון של דתות, תרבויות, מנהגים, ארצות מוצא, הרגלים ואמונות.

השאלה היא איך אנחנו רוצים לחיות ביחד בארץ הזאת? לאחרונה, ובעקבות ההתבטאות הברורה של בצלאל סמוטריץ', נהיה ברור שיש כאן ציבור רחב ששואף להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה יהודית, שתתנהל על פי הערכים והפסיקות של ההלכה היהודית האורתודוקסית.

האמירות האלה מחייבות את כולנו לחשוב על האפשרויות האחרות, שאינן מדינת הלכה, ולגבש את המתכונת הדמוקרטית הראויה לחיים משותפים, לצד הרבה אנשים דתיים.

החיים המשותפים מזמנים לנו מפגש במרחב הציבורי, לפעמים גם במרחבים פרטיים, או חצי פרטיים.

במרחב הפרטי, גם הגישה הליברלית, וגם האמונה הדתית השמרנית, מגיעות ברוב המקרים לתוצאות דומות: איש באמונתו יחיה, ורשאי לעצב את המרחב הפרטי שלו בדרכו. אנו קוראים לזה חופש דת.

המשמעות היא שמרחבים פרטיים רבים בישראל מתנהלים כבר היום כמדינת הלכה. גבולות חופש הדת הם רק במקרים של פגיעה קשה באוטונומיה של הפרט, בזכויות ילדים, אלימות קשה, ומקרים קיצוניים של דיכוי או כפייה. רק במקרים אלה יש הצדקה לחברה להתערב בנעשה במרחב הפרטי של אדם מאמין, בביתו, במשפחה, וגם בקהילה הומוגנית.

במרחבים פרטיים של קהילות דתיות קובעת היום ההלכה יותר מהחוק, רבנים ולא שופטים, בד"צ ולא בג"צ. לפעמים הדבר כרוך בדיכוי של ממש של ילדים, נשים, גרים, וספק יהודים, שכפופים למרחב הפרטי הדתי.

במרחב הציבורי המפגש הוא טעון במיוחד ושנוי במחלוקת. הדבר נובע מפער בהגדרה ובמשמעות של המרחב הציבורי לקהלים השונים, ובפער אידאולוגי וערכי עמוק בנוגע להסדרה הראויה שלו. קיימות גישות שונות ודעות שונות בשאלה האם המרחב הציבורי צריך להיות ניטרלי, פתוח וחופשי לכל, או לשקף ולבטא עמדה אחת שלטת.

בין השניים קיימים מרחבים קהילתיים מגוונים, מעין ציבוריים, של קבוצה או קהילה, שמבקשת אוטונומיה לעצמה, אך עושה שימוש גם במשאבים ציבוריים או במרחבים ציבוריים. גם כאן יש התנגשות חמורה, ואי הסכמה על מהותו של המקום, האם הוא ציבורי או פרטי, על הנורמות הראויות בו, ועל הזכות או החובה לממן באופן ציבורי, מכספי הציבור כולו, פעולות דתיות של קבוצה או אמונה אחת.

את המרחב הציבורי במדינת ישראל אנו מנהלים עד היום במחלוקת, באי הסכמה, ולמעשה בכפייה הדדית. במרחב הפרטי אנו מאפשרים גם לזרמים קיצוניים של כתות דתיות, להתנהל באופן עצמאי, כמעט במנותק מהחוק הישראלי הכללי.

הנוהג בישראל של היום הוא של כיפופי ידיים, כפייה הדדית, שימוש בחוקים, במשטרה, או במקרים לא מעטים באלימות של ממש. למעשה יש מאבק מתמשך על דמותו של המרחב הציבורי, מאבק שגולש לפעמים להפגנות ואלימות, אך גם ברגעים השקטים מתנהל כקרב משפטי, פוליטי, וחברתי, שמייצר זהות נפרדת וכואבת לכל הצדדים.

בעלי האמונה השונה מתייצבים משני הצדדים של המחלוקת הפוליטית, והקרב המפלגתי על משאבים ואינטרסים וכך הופכים את האמונה, ואת חיי הרוח שלהם, לכלי ומכשיר פוליטי, במאבק אינסופי. הסטטוס קוו המפורסם הוא לא באמת נוהג מוסכם ומקובל, אלא חזית נמשכת של מאבק, שמאחוריה חוסר הבנה, כעס ואפילו שנאה.

כן שנאה. התוצאה של המצב הנוכחי היא הגברה של השנאה בין המגזרים, עד כדי חשש לאלימות קיצונית. אלימות שמתפרצת לפעמים ברחובות, בהפגנות, בסגירת כבישים או באלימות כלפי נשים, אך קיימת הרבה יותר בלבבות.

יש הקוראים לזה הסתה, אך זוהי אינה רק הסתה לשמה, אלא המשך המאבק על דמותה של החברה, באמצעים אחרים. כל צד חש שהוא חייב לדבוק באמונה שלו, ולשמוט את הלגיטימציה לצד האחר, כי מתחולל קרב על תקציבים, נורמות הלבוש, גיוס לצבא, שמירת השבת, נישואין על פי ההלכה, כשרות במזון, ולמעשה קרב על אופייה של המדינה, ועל ניהולה הלכה למעשה.

המדינה היא המנהלת חלקים גדולים בעולם הדת, למשל הרבנות הראשית ורבני הערים והצבא, והפוליטיקה של הדת הופכת מחלוקות של אמונה לקרבות פוליטיים.

אנו צריכים מתכונת אחרת, חדשה לניהול המחלוקות והזהות התרבותית והרוחנית שלנו. מתכונת ששמה דגש על המשותף, מכבדת את כל האמונות ואורחות החיים, ומוציאה מחוץ למשחק הפוליטי והכוחני את חילוקי הדעות הנוגעים לאמונה ולדת.

איך עושים זאת?

לפנינו ארבעה מודלים עיקריים ליחסים בין הדת היהודית למדינת ישראל:

  1. מדינה יהודית האוכפת על האזרחים נורמות דתיות, ודאי במרחב הציבורי ואולי גם הפרטי. (מדינת הלכה).
  2. הסטטוס קוו הקיים, עם התכתשויות ומאבקים פוליטיים ואזרחיים המתלקחים מיידי יום.
  3. מדינה חילונית דמוקרטית, מדינת כל אזרחיה, שאין בה ביטוי ממוסד לאופייה היהודי, מלבד הרוב הדמוגרפי.
  4. מדינה יהודית דמוקרטית, שבה היהדות באה לידי ביטוי בהיבטים הלאומיים ותרבותיים, אך לא בכפייה דתית, או בפגיעה בערכי הדמוקרטיה.

אפשר להבין מדוע יש בין שומרי המצוות, דתיים וחרדים רבים המעדיפים את המודל הראשון. אפשר גם להניח כי בהיותם מיעוט לאומי ודתי רבים מהאזרחים הערבים יעדיפו את השלישי. עדיין מדובר במיעוטים ובעמדות קיצון. רוב רובו של הציבור בישראל אינו מעוניין במדינת הלכה, או במדינת כל אזרחיה, הנוטשת את תפקידה ההיסטורי כמדינת היהודים.

המודל השני, הקיים, פשוט לא עובד יותר וגורם נזקים קשים לחברה. קיימת גם סכנה של ממש שהמודל הזה הולך וגולש יחד עם התהליך הדמוגרפי והפוליטי, לעבר מדינת הלכה, או לפחות מדינה שכופה את עיקרי הדת וערכיה על כל הציבור. זהו מצב לא רצוי ואף מסוכן לציבור החילוני. ספק אם ניתן לקיים מדינה מודרנית עם כלכלה משגשגת וחופשית, כאשר החוקים כפופים להלכה יהודית נושנה.

אני סבור שבשלה העת לגבש את המודל הרביעי, למעשה אנו בדקה ה 90 של גיבוש מודל חילופי למציאות הלא טובה הנוכחית, ולמגמות הפוליטיות הצפויות.
אפשר עדיין לגבש הסכמה רחבה יחסית בקרב רוב שבטי ישראל, על המודל הרביעי. מודל זה מבוסס על הרעיון של הפרדת הדת מהמדינה, כלומר מהפוליטיקה, בלי להפריד ממנה את הלאום והתרבות היהודית.

חשוב לזכור ולדעת שהיותה של ישראל מדינת היהודים מבוססת באופן היסטורי לא על תפיסה דתית ואמונית של היהדות אלא על גישה לאומית ותרבותית. אפשר לשמר ואף לחזק את היסוד הזה לקיומה ולאופיה של המדינה, מבלי לגלוש לכפייה דתית, לחיוב של אמונה, או של נורמות הנובעות ממנה בחוק או בפועל. כפייה כזאת מביאה בהכרח לפגיעה קשה בזכויות הפרט של הציבור שאינו שומר מצוות, ויוצרת את מלחמות הדת והפוליטיקה שאנו חווים.

למה בעצם דרושה כפייה דתית?

מאחורי הדרישה לקיום של נורמות דתיות במרחב הציבורי עומדת המחשבה שעל כל יהודי לקיים מצוות. זוהי דרישה שאין אפשרות ואפילו אסור לאדם חילוני להשלים איתה, והיא לא יכולה להיות בסיס להידברות ולהסכמה. זהו פטרנליזם המוצג כערבות הדדית, אך משמעותו כפייה בלתי נסבלת.

אפילו הדורשים כאן מדינת הלכה לא מבקשים הרי לאכוף את הציווי הדתי על מי שאינם יהודים. מכאן שאין מדובר, בדרך כלל וברוב המקרים, בפגיעה ברגשות שנובעת מכך שאדם אחר אינו יהודי (דתי) או בהפרעה לקיום המצוות אצל האדם המאמין, אלא כפייה של דת, פשוטה כמשמעה על היהודי החילוני.

זוהי גישה מתנשאת לפיה חובתו של כל יהודי היא לקיים מצוות ומותר לאכוף זאת עליו בכוח המדינה. זה לא מקובל, לא ניתן ולא ראוי במדינה חופשית ודמוקרטית, שאינה מדינת הלכה כמו איראן, לכפות נורמה של אמונה וציווי דתי בכפייה של כוח, חוק, ומשטרה.

מה כן ראוי לשיחה, לדיון, לליבון ולהסכמה?

קיומו של מקום ישראלי שמאפשר באמת ובתמים לכל אדם, ולכל יהודי, שמירת מצוות, שמאפשר את חופש הדת לכל אדם מאמין, מבלי שהדבר יגרום לו נזק.

למשל, איסור על אפליה מטעמי דת, או שמירת מצוות. למשל, קיומו של מזון כשר במקומות שאנו נאלצים להיות בהם: בצבא, בבתי החולים, לכל הפחות כאופציה (לא כחובה לכולם), אפשרות של הכרה בנישואין כדת משה וישראל, וכבוד לצורך של אדם לשמור על מצוות דתו, גם במחיר של הכרה בימי שבתון, צום או חובה למלא טקסי דת כאלה או אחרים.

קו הגבול כאן יכול וצריך להיות ברור, אך מחייב אכן פירוט וליבון מדויק. זכותו של אדם מאמין ודתי לשמור את מצוות דתו, יכולים לחול עליו, ולשחרר אותו, בנסיבות מסוימות, מחובות אחרים, אך לא יכולים לחייב אדם אחר, שאינו מאמין, לציית לנורמות או לכללים, שאינם מקובלים עליו. זכותו של אדם דתי לא לאכול חמץ בפסח, אך אין לו זכות לכפות זאת עלי, גם לא במרחב ציבורי המשותף לשנינו.

מה עוד ניתן לשיחה ולהסכמה?

אופיה של המדינה כמדינה יהודית וקיומו של מרחב ציבורי נעים נוח ומכבד לכל יהודי. כאן ניתן לעשות שימוש בכר נרחב של סמלים, והסכמות שנוגעות ללאום ולתרבות היהודית, מבלי לגלוש לכפיה של נורמה דתית.

בראש ובראשונה הבטחת רוב גדול של אזרחים ותושבים הרואים את עצמם כחלק מהלאום היהודי במדינה, למשל באמצעות חוק השבות, וגם באמצעות הסדרי שלום עם השכנים שיבטיחו זאת.

גם במישור התרבותי יש מקום לחיזוק אופיה של המדינה כמדינה יהודית, בראש ובראשונה באמצעות מקומה הבולט של השפה העברית, באמצעות חינוך ממלכתי שמדגיש את חשיבותה של התרבות וההיסטוריה היהודית בחינוך, וגם מגוון של הסדרים וחוקים אחרים כמו תאגיד השידור הציבורי, חוק הסמל והדגל, המנון המדינה, ציון חגי ישראל, ומוסדותיה השונים של המדינה היהודית כמו הכנסת, יד ושם, המבטאים מחויבות לשמירת המורשת והתרבות היהודית, בלי כל קשר הכרחי לקיום מצוות או נורמות דתיות.

גם בתחומים נוספים ניתן להבטיח את מעמדה וייחודה של ישראל כמדינה יהודית, וגם להקל על השתלבותם המלאה של שומרי המצוות ולאפשר להם חופש דת מלא במובן המהותי. עדיין אין בכך, בהכרח, כפייה דתית. בין ההסדרים האלה: חוק שעות העבודה והמנוחה, הקובע שהשבת היא יום המנוחה בישראל. ניתן לעשות זאת בלי לגלוש לכפייה דתית, כלומר בלי איסור על עבודה בשבת ליהודים בלבד, וכמובן ההכרה, הלימוד והיחס לחגי ישראל כחגים לאומיים.

הרעיון הוא הפרדת הדת מהמדינה, בלי להפריד ממנה את הלאום והתרבות. האמונה הדתית תהיה עניינו של הפרט, ועניינה של הקהילה הדתית הקטנה, לא של המדינה. המדינה מבטיחה חופש דת וחופש מדת.

לפי המודל הזה אסור לעשות שימוש בחוקי המדינה ובכוחה של המשטרה כדי לכפות על אדם אחר לקיים מצוות. מותר לכל יהודי, לנסוע בשבת, לאכול לא כשר, להתחתן באופן אזרחי, והמדינה חייבת לאפשר לו זאת, בדיוק כמו שהיא מאפשרת לכל יהודי שומר מצוות, לא לנסוע בשבת, לאכול מזון כשר, ולהתחתן כדת משה וישראל.

לצורך כך יש לנתק את הזיקה ההדוקה שנשמעת היום לפיה מאפייניו של הלאום ומאפייניה של התרבות היהודית הם שמירת המצוות וכפיית נורמות הדת. לא כך היא. וגם אם יש מי שמאמין שכן, אסור לעשות שימוש בחוק כדי לאכוף זאת.
קיום תחבורה ציבורית בשבת ובחג, אכילת חמץ בפסח, ונישואין אזרחיים, אינם מפחיתים מאופייה של ישראל כמדינה יהודית.

חלק גדול מהיהודים בישראל אינם שומרי מצוות, וזה לא הופך אותם לפחות יהודים. הבסיס חייב להיות הכרה שיש יותר מדרך אחת נכונה לבטא ולקיים את הזיקה לעם היהודי, לא רק בהלכה האורתודוקסית.

אין עוד מקום למונופול של הרבנות הראשית בנושאי נישואין, כשרות, והמדינה לא צריכה לקיים אותה כלל. בתי הדין הרבניים יכולים להמשיך לפעול רק על בסיס הסכמה הדדית של כל המתדיינים, על יסוד חוק הבוררות, לא מכוח סמכות המדינה.

הכפייה הדתית מרחיקה את היהדות מהיהודים שאינם שומרי מצוות. חופש דת מלא יאפשר לכל אדם לקיים את האמונה והמצוות שלו, בחייו הפרטיים, בלי להיפגע, ותקטין את העוינות והשנאה בין חלקי העם. הגיע העת להפרדת הדת מהמדינה.

איש באמונתו יחיה. המדינה שלנו תמשיך לשמור על אופיה היהודי, הדמוקרטיה והחופש ישמרו ואפשר יהיה לנשום לרווחה.

ד"ר יובל קרניאל, משפטן וחוקר תקשורת תרבות וטכנולוגיה. רקטור בצלאל לשעבר, ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,686 מילים
כל הזמן // יום ראשון, 26 במאי 2024
מה שחשוב ומעניין עכשיו
היום ה־232 ללחימה ● 125 חטופים עדיין בעזה

עינב צנגאוקר, שבנה חטוף: ללא עסקה, תכפה הפסקת המלחמה – והחטופים יישארו ברצועה

ראש המוסד שב מפריז, שם נועד עם ראש ה־CIA ועם ראש ממשלת קטאר; בפגישתם סוכם שהמשא ומתן בין ישראל לחמאס יחודש בימים הקרובים על בסיס הצעות חדשות של קטאר ומצרים ● לוחם נפצע באורח קשה בקרב בצפון הרצועה ● חרף האיסור מאות מתפללים הגיעו לקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון

עוד 26 עדכונים

להיות עם חופשי מנתניהו

האיש המכונה ראש הממשלה מככב בהצגת חייו. המדינה קרועה והוא מקונן על עצמו. זה תמיד עליו. לא טוב לו הזמן הזה, כל היום אבלים ושכולים ומוחים, והעם עומד קרוב מדי וזה לא נעים לו.

כמה אפשר להעמיד פנים וללבוש את ההבעה היחידה שיש לו בארסנל חוץ מעפעפיים שמוטים במאמץ לפקוח עיניים – ההבעה הקפואה, המעושה? והוא עוד אחד שלא מצליח לפקוח עיניים גם אם מושכים בדש בגדו. ומשכו, אוהו כמה שמשכו, אבל הוא חשב שזו שרה, והוא רגיל לשתוק כשהיא מושכת. מה הפעם? זאת כמו העם, כל הזמן תלונות. אכלו לי שתו לי.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
אוי כרמלה כרמלה. כמה שאת צודקת. כמה שאת מדויקת וכמה יפה שאת כותבת. (ומתחשק לי להשוות אותך ללאה גולדברג, שאהבותיה הנכזבות הזינו את יפי כתיבתה. נראה שאהבתך למדינה-שהיתה מעירה בך את הנימים... המשך קריאה

אוי כרמלה כרמלה. כמה שאת צודקת. כמה שאת מדויקת וכמה יפה שאת כותבת.
(ומתחשק לי להשוות אותך ללאה גולדברג, שאהבותיה הנכזבות הזינו את יפי כתיבתה. נראה שאהבתך למדינה-שהיתה מעירה בך את הנימים הנסתרים של הנפש).

עוד 1,066 מילים ו-2 תגובות
אמיר בן-דוד
הזמן הירוק
הזמן הירוק
סיכום השבוע בסביבה

ממשלת ישראל ממשיכה לדהור אל הקצה הדתי-משיחי

חסימה משולבת של נתיבי איילון ושל מסילת הרכבת היא יריקה בוטה של הממשלה בפרצופם של הישראלים והחיילים המשרתים ● לעומת זאת, מדינת גוש דן מרחיבה את האוטונומיה החילונית-ליברלית עם הצטרפות רעננה והרצליה ל"נעים בסופ"ש" ● בזמן שעיריות מבטלות אירועי ל"ג בעומר, בבית שמש עוד לפני שהובער הגיץ הראשון כבר יש אדמה חרוכה ● והמלצות לטיול ירוק בפראג

עוד 1,024 מילים
מירוץ 2020
המרוץ לבית הלבן

ההצעה של ביידן לשני עימותים מול טראמפ חושפת חולשה

הציפייה השנה הייתה שדווקא טראמפ יתחמק מעימות מול ביידן. במקום זאת, הוא קפץ על ההצעה מייד ● לא שהמילה של טראמפ שווה משהו: במשפטו הפלילי התחייב שוב ושוב לעלות על דוכן העדים - אבל בסוף ויתר ● בינתיים, שינויים טקטוניים בחברה האמריקאית, כמו גם עדכונים בתשתית הבחירות בארה"ב, פועלים לרעת הדמוקרטים ● ורגע אנושי מרשים של ביידן השבוע

עוד 1,196 מילים

למקרה שפיספסת

גימיקים לא יפצו על מחסור במשאבים והיעדר מדיניות

לא צריך להיות מומחה ביחסים בינלאומיים כדי להבין שחלה התדרדרות חמורה במצבה של ישראל, מעין סופה חזקה המתרחשת עלינו מכל עבר, ולדעת שהנזק הנרחב יורגש לאורך זמן.

מה עושים? לכתחילה ייאמר שישראל ויהודים הם מיעוט זעום בעולם. מולם ניצבת עוינות מובנית בקרב מוסלמים וערבים רבים ולצדה אנטישמיות. גם כאשר היא לא ניכרת מעל פני השטח, היא תמיד מבעבעת מתחתיו.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 549 מילים

המדינה הפלסטינית כבר יוצאת לדרך – עם או בלי הסכמתה של מדינת ישראל ● הנשיא ראיסי מת, המשטר האיראני מחפש מחליף ● האם רוסיה תשלח זרמים של פליטים לוביים אל חופי אירופה? ● סטארבקס תורמת מיליון ארוחות לפלסטינים בניסיון לסיים את החרם ● והשבוע ב-1967 – מצרים חוסמת את מצרי טיראן ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזרח התיכון

עוד 1,179 מילים ו-1 תגובות

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

עקורים

חמישה מ-15 שופטי בית הדין הבינלאומי לצדק, כולל אהרן ברק, ליוו את החלטת בית הדין אתמול בפרשנות - וארבעה מהם קבעו כי הצו המורה לעצור את הלחימה ברפיח למעשה מוגבל רק למובן מאליו: הימנעות מפעולות שיש בהן חשש להשמדת עם ● השורה התחתונה היא שבפעם הרביעית ברציפות, בית הדין למעשה דחה את הבקשה של דרום אפריקה לעצור את הלחימה ברצועת עזה ● פרשנות

עוד 1,203 מילים ו-2 תגובות

המרתון של ג'יין פונדה

הארכיון של רוןזמן ישראל נובר בארכיון של העיתונאי הוותיק רון מיברג ומפרסם מחדש מבחר מכתבותיו, שקריאה בהן היום מספקת פרספקטיבה איך הגענו עד הלום ● והשבוע: ב-1990, ג'יין פונדה הייתה מעדיפה לשכוח את הריקוד הפאלי עם התותח הצפון־וייטנאמי, אך את מה שעשתה אין להשיב - והמראה המטריד נצרב בתודעה האמריקאית

עוד 1,927 מילים

הפרסומאי גיל סמסונוב מתאר בספרו החדש "הבגינים" את הסבל והעינויים שחווה הדור של אביו – יוצאי מחתרות האצ"ל והלח"י – מצמרת הממסד המפא"יניקי ● הוא משוכנע שהחשיפה תביא לפרספקטיבה ולהדחקת השנאה בין המחנות ("עובדה שבגין, שהיה האיש השנוא ביותר, הפך לסמל הדמוקרטיה בפי השמאל") ● על נתניהו, לו ייעץ במשך שנים בבחירות, הוא אומר: "דור המרד בחר בו כיורש כי כמוהם הוא חש קיפוח היסטורי"

עוד 3,597 מילים ו-2 תגובות

לפי חוקת רומא, בית הדין הפלילי בהאג לא מתערב במצב שבו חשדות לפשעי מלחמה מטופלים על ידי מערכת המשפט במדינת החשודים ● בהחלטתו השבוע, התובע הראשי כרים קאן הצהיר למעשה כי ישראל אינה עושה את תפקידה ולא נוקטת בהליכים משפטיים עצמאיים וחסרי פניות ● זהו כתב אישום חריף נגד היועמ"שית - ונגד העליון ● פרשנות

עוד 886 מילים ו-1 תגובות
היום ה־231 ללחימה ● 125 חטופים עדיין בעזה

דיווח: נתניהו דחה הצעת הפרקליטה הצבאית להתאים את הפעילות ברפיח לצו בית הדין

החלטת בין הדין לעצירת הלחימה ברפיח בלב מחלוקת משפטית; השופט ברק: הצו מתייחס רק לפעולה שתביא לרצח עם; ישראל בתגובה להחלטה בהאג: לא נקיים ברפיח פעילות שתוביל להשמדת אוכלוסייה ● חמאס: מברכים על ההחלטה ● צה"ל חילץ מעזה את גופותיהם של אוריון הרננדס ראדו, חנן יבלונקה ומישל ניסנבאום ● דיווח: היועמ"שית צפויה להורות על בדיקה נגד מירי רגב

עוד 51 עדכונים

ברקת בטוח שיביס את נתניהו בפריימריז

ניר ברקת משוכנע שנתניהו לא יוכל להתרומם בסקרים, ואם יתמודד בבחירות הוא ינחל תבוסה ויוביל את הליכוד לאבדון ● בהינתן כל המשתנים הללו, ברקת משוכנע כי הוא יכול להביס את נתניהו בפריימריז לראשות הליכוד ● בינתיים, ברקת משמר את היריבות מול נתניהו על קו מתח גבוה - אבל הוא לא שובר את הכלים, לא יוצא למרד גלוי ולא מתפטר מהממשלה כדי לא להרגיז את חברי הליכוד שעדיין מסרבים להפנות עורף לנתניהו ● פרשנות

עוד 743 מילים ו-1 תגובות

יורשת בלתי צפויה

קלאודיה שיינבאום, מדענית אקלים בת 61 וראשת עיריית מקסיקו סיטי לשעבר, מסתמנת כמועמדת המובילה להיות נשיאת מקסיקו הבאה ● היא מובילה כעת בסקרים לנשיאות עם רוב מכריע של 57% מהקולות ● אם תזכה בבחירות, היא תעמוד בפני ציפיות אדירות, בעוד החברה המקסיקאית הולכת ונעשית מפולגת יותר מתמיד

עוד 2,337 מילים

החברה להגנת הטבע שינתה קונספציה ועלתה להתקפה

לגדל דגים בישראל זה כבר לא ריווחי ● לעומת זאת הצמא למאגרי מים טבעיים הולך וגדל ● תעשו אחד ועוד אחד ותקבלו את מגמת Rewild – הפיכה של בריכות דגים נטושות למקווי מים שוקקי חיים ועופות נודדים ● זה קורה בכפר רופין שעל גבול ירדן, במעגן מיכאל שלחוף הים התיכון – ובחברה להגנת הטבע מקווים שזו רק ההתחלה

עוד 1,547 מילים ו-3 תגובות

איראן נערכת לעידן פוסט-ראיסי

ההערכה היא כי יורשו של הנשיא האיראני ראיסי יהיה בדמותו ורוחו: שמרן שלא יקרא תיגר על מה שנשאר מכהונתו של המנהיג העליון, וידע לנווט בין משמרות המהפכה והדרג הפוליטי ● גם מחליפו של שר החוץ צפוי לשמר על אותה מדיניות ● השאלה הגדולה היא כמה מאזרחי איראן בכלל יטרחו לצאת להצביע ● פרשנות

עוד 716 מילים
היום ה־230 ללחימה ● 128 חטופים עדיין בעזה

דובר צה"ל לתצפיתניות שנחטפו: "נכשלנו בלהגן עליכן; אנחנו מחויבים להשיב אתכן הביתה"

צה"ל ושב"כ התנקשו במנהרה בג'באליה בחיי מפקד גדוד בית חאנון בחמאס ● הממונה על חופש המידע בצה"ל מסרה, במענה לפנייה שקיבלה, שאגף המודיעין העביר לנתניהו ארבעה מסמכי התרעה; לשכת ראש הממשלה: באף אחד מהמסמכים אין התרעה מפני מתקפה של חמאס ובחלקם נטען שפני הארגון להסדרה ● מנכ"ל משרד החוץ נזף בשגרירי ספרד, נורווגיה ואירלנד

עוד 45 עדכונים
סגירה
בחזרה לכתבה