"ישראל לא תהיה מדינת הלכה", קבע ראש הממשלה בנימין נתניהו השבוע, בציוץ חד משמעי, אבל כדי שזה יקרה צריך לשנות את מסלול ההתנהלות הקיים. אם לא נעשה זאת, נגיע בקרוב לתחנת היעד של החרדים והמשיחיים, שכוחם הפוליטי הולך וגדל, כלומר כינונה של מדינת הלכה.
במדינת ישראל יש היום מגוון רחב של זהויות תרבותיות ושל אמונה דתית. אנחנו לא רק ארבעת השבטים עליהם מדבר הנשיא, רובי ריבלין, שאיבד השבוע את נחמה אשתו, אלא ספקטרום רחב ומגוון של דתות, תרבויות, מנהגים, ארצות מוצא, הרגלים ואמונות.
השאלה היא איך אנחנו רוצים לחיות ביחד בארץ הזאת? לאחרונה, ובעקבות ההתבטאות הברורה של בצלאל סמוטריץ', נהיה ברור שיש כאן ציבור רחב ששואף להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה יהודית, שתתנהל על פי הערכים והפסיקות של ההלכה היהודית האורתודוקסית.
האמירות האלה מחייבות את כולנו לחשוב על האפשרויות האחרות, שאינן מדינת הלכה, ולגבש את המתכונת הדמוקרטית הראויה לחיים משותפים, לצד הרבה אנשים דתיים.
החיים המשותפים מזמנים לנו מפגש במרחב הציבורי, לפעמים גם במרחבים פרטיים, או חצי פרטיים.
במרחב הפרטי, גם הגישה הליברלית, וגם האמונה הדתית השמרנית, מגיעות ברוב המקרים לתוצאות דומות: איש באמונתו יחיה, ורשאי לעצב את המרחב הפרטי שלו בדרכו. אנו קוראים לזה חופש דת.
המשמעות היא שמרחבים פרטיים רבים בישראל מתנהלים כבר היום כמדינת הלכה. גבולות חופש הדת הם רק במקרים של פגיעה קשה באוטונומיה של הפרט, בזכויות ילדים, אלימות קשה, ומקרים קיצוניים של דיכוי או כפייה. רק במקרים אלה יש הצדקה לחברה להתערב בנעשה במרחב הפרטי של אדם מאמין, בביתו, במשפחה, וגם בקהילה הומוגנית.
במרחבים פרטיים של קהילות דתיות קובעת היום ההלכה יותר מהחוק, רבנים ולא שופטים, בד"צ ולא בג"צ. לפעמים הדבר כרוך בדיכוי של ממש של ילדים, נשים, גרים, וספק יהודים, שכפופים למרחב הפרטי הדתי.
במרחב הציבורי המפגש הוא טעון במיוחד ושנוי במחלוקת. הדבר נובע מפער בהגדרה ובמשמעות של המרחב הציבורי לקהלים השונים, ובפער אידאולוגי וערכי עמוק בנוגע להסדרה הראויה שלו. קיימות גישות שונות ודעות שונות בשאלה האם המרחב הציבורי צריך להיות ניטרלי, פתוח וחופשי לכל, או לשקף ולבטא עמדה אחת שלטת.
בין השניים קיימים מרחבים קהילתיים מגוונים, מעין ציבוריים, של קבוצה או קהילה, שמבקשת אוטונומיה לעצמה, אך עושה שימוש גם במשאבים ציבוריים או במרחבים ציבוריים. גם כאן יש התנגשות חמורה, ואי הסכמה על מהותו של המקום, האם הוא ציבורי או פרטי, על הנורמות הראויות בו, ועל הזכות או החובה לממן באופן ציבורי, מכספי הציבור כולו, פעולות דתיות של קבוצה או אמונה אחת.
את המרחב הציבורי במדינת ישראל אנו מנהלים עד היום במחלוקת, באי הסכמה, ולמעשה בכפייה הדדית. במרחב הפרטי אנו מאפשרים גם לזרמים קיצוניים של כתות דתיות, להתנהל באופן עצמאי, כמעט במנותק מהחוק הישראלי הכללי.
הנוהג בישראל של היום הוא של כיפופי ידיים, כפייה הדדית, שימוש בחוקים, במשטרה, או במקרים לא מעטים באלימות של ממש. למעשה יש מאבק מתמשך על דמותו של המרחב הציבורי, מאבק שגולש לפעמים להפגנות ואלימות, אך גם ברגעים השקטים מתנהל כקרב משפטי, פוליטי, וחברתי, שמייצר זהות נפרדת וכואבת לכל הצדדים.
בעלי האמונה השונה מתייצבים משני הצדדים של המחלוקת הפוליטית, והקרב המפלגתי על משאבים ואינטרסים וכך הופכים את האמונה, ואת חיי הרוח שלהם, לכלי ומכשיר פוליטי, במאבק אינסופי. הסטטוס קוו המפורסם הוא לא באמת נוהג מוסכם ומקובל, אלא חזית נמשכת של מאבק, שמאחוריה חוסר הבנה, כעס ואפילו שנאה.
כן שנאה. התוצאה של המצב הנוכחי היא הגברה של השנאה בין המגזרים, עד כדי חשש לאלימות קיצונית. אלימות שמתפרצת לפעמים ברחובות, בהפגנות, בסגירת כבישים או באלימות כלפי נשים, אך קיימת הרבה יותר בלבבות.
יש הקוראים לזה הסתה, אך זוהי אינה רק הסתה לשמה, אלא המשך המאבק על דמותה של החברה, באמצעים אחרים. כל צד חש שהוא חייב לדבוק באמונה שלו, ולשמוט את הלגיטימציה לצד האחר, כי מתחולל קרב על תקציבים, נורמות הלבוש, גיוס לצבא, שמירת השבת, נישואין על פי ההלכה, כשרות במזון, ולמעשה קרב על אופייה של המדינה, ועל ניהולה הלכה למעשה.
המדינה היא המנהלת חלקים גדולים בעולם הדת, למשל הרבנות הראשית ורבני הערים והצבא, והפוליטיקה של הדת הופכת מחלוקות של אמונה לקרבות פוליטיים.
אנו צריכים מתכונת אחרת, חדשה לניהול המחלוקות והזהות התרבותית והרוחנית שלנו. מתכונת ששמה דגש על המשותף, מכבדת את כל האמונות ואורחות החיים, ומוציאה מחוץ למשחק הפוליטי והכוחני את חילוקי הדעות הנוגעים לאמונה ולדת.
איך עושים זאת?
לפנינו ארבעה מודלים עיקריים ליחסים בין הדת היהודית למדינת ישראל:
- מדינה יהודית האוכפת על האזרחים נורמות דתיות, ודאי במרחב הציבורי ואולי גם הפרטי. (מדינת הלכה).
- הסטטוס קוו הקיים, עם התכתשויות ומאבקים פוליטיים ואזרחיים המתלקחים מיידי יום.
- מדינה חילונית דמוקרטית, מדינת כל אזרחיה, שאין בה ביטוי ממוסד לאופייה היהודי, מלבד הרוב הדמוגרפי.
- מדינה יהודית דמוקרטית, שבה היהדות באה לידי ביטוי בהיבטים הלאומיים ותרבותיים, אך לא בכפייה דתית, או בפגיעה בערכי הדמוקרטיה.
אפשר להבין מדוע יש בין שומרי המצוות, דתיים וחרדים רבים המעדיפים את המודל הראשון. אפשר גם להניח כי בהיותם מיעוט לאומי ודתי רבים מהאזרחים הערבים יעדיפו את השלישי. עדיין מדובר במיעוטים ובעמדות קיצון. רוב רובו של הציבור בישראל אינו מעוניין במדינת הלכה, או במדינת כל אזרחיה, הנוטשת את תפקידה ההיסטורי כמדינת היהודים.
המודל השני, הקיים, פשוט לא עובד יותר וגורם נזקים קשים לחברה. קיימת גם סכנה של ממש שהמודל הזה הולך וגולש יחד עם התהליך הדמוגרפי והפוליטי, לעבר מדינת הלכה, או לפחות מדינה שכופה את עיקרי הדת וערכיה על כל הציבור. זהו מצב לא רצוי ואף מסוכן לציבור החילוני. ספק אם ניתן לקיים מדינה מודרנית עם כלכלה משגשגת וחופשית, כאשר החוקים כפופים להלכה יהודית נושנה.
אני סבור שבשלה העת לגבש את המודל הרביעי, למעשה אנו בדקה ה 90 של גיבוש מודל חילופי למציאות הלא טובה הנוכחית, ולמגמות הפוליטיות הצפויות.
אפשר עדיין לגבש הסכמה רחבה יחסית בקרב רוב שבטי ישראל, על המודל הרביעי. מודל זה מבוסס על הרעיון של הפרדת הדת מהמדינה, כלומר מהפוליטיקה, בלי להפריד ממנה את הלאום והתרבות היהודית.
חשוב לזכור ולדעת שהיותה של ישראל מדינת היהודים מבוססת באופן היסטורי לא על תפיסה דתית ואמונית של היהדות אלא על גישה לאומית ותרבותית. אפשר לשמר ואף לחזק את היסוד הזה לקיומה ולאופיה של המדינה, מבלי לגלוש לכפייה דתית, לחיוב של אמונה, או של נורמות הנובעות ממנה בחוק או בפועל. כפייה כזאת מביאה בהכרח לפגיעה קשה בזכויות הפרט של הציבור שאינו שומר מצוות, ויוצרת את מלחמות הדת והפוליטיקה שאנו חווים.
למה בעצם דרושה כפייה דתית?
מאחורי הדרישה לקיום של נורמות דתיות במרחב הציבורי עומדת המחשבה שעל כל יהודי לקיים מצוות. זוהי דרישה שאין אפשרות ואפילו אסור לאדם חילוני להשלים איתה, והיא לא יכולה להיות בסיס להידברות ולהסכמה. זהו פטרנליזם המוצג כערבות הדדית, אך משמעותו כפייה בלתי נסבלת.
אפילו הדורשים כאן מדינת הלכה לא מבקשים הרי לאכוף את הציווי הדתי על מי שאינם יהודים. מכאן שאין מדובר, בדרך כלל וברוב המקרים, בפגיעה ברגשות שנובעת מכך שאדם אחר אינו יהודי (דתי) או בהפרעה לקיום המצוות אצל האדם המאמין, אלא כפייה של דת, פשוטה כמשמעה על היהודי החילוני.
זוהי גישה מתנשאת לפיה חובתו של כל יהודי היא לקיים מצוות ומותר לאכוף זאת עליו בכוח המדינה. זה לא מקובל, לא ניתן ולא ראוי במדינה חופשית ודמוקרטית, שאינה מדינת הלכה כמו איראן, לכפות נורמה של אמונה וציווי דתי בכפייה של כוח, חוק, ומשטרה.
מה כן ראוי לשיחה, לדיון, לליבון ולהסכמה?
קיומו של מקום ישראלי שמאפשר באמת ובתמים לכל אדם, ולכל יהודי, שמירת מצוות, שמאפשר את חופש הדת לכל אדם מאמין, מבלי שהדבר יגרום לו נזק.
למשל, איסור על אפליה מטעמי דת, או שמירת מצוות. למשל, קיומו של מזון כשר במקומות שאנו נאלצים להיות בהם: בצבא, בבתי החולים, לכל הפחות כאופציה (לא כחובה לכולם), אפשרות של הכרה בנישואין כדת משה וישראל, וכבוד לצורך של אדם לשמור על מצוות דתו, גם במחיר של הכרה בימי שבתון, צום או חובה למלא טקסי דת כאלה או אחרים.
קו הגבול כאן יכול וצריך להיות ברור, אך מחייב אכן פירוט וליבון מדויק. זכותו של אדם מאמין ודתי לשמור את מצוות דתו, יכולים לחול עליו, ולשחרר אותו, בנסיבות מסוימות, מחובות אחרים, אך לא יכולים לחייב אדם אחר, שאינו מאמין, לציית לנורמות או לכללים, שאינם מקובלים עליו. זכותו של אדם דתי לא לאכול חמץ בפסח, אך אין לו זכות לכפות זאת עלי, גם לא במרחב ציבורי המשותף לשנינו.
מה עוד ניתן לשיחה ולהסכמה?
אופיה של המדינה כמדינה יהודית וקיומו של מרחב ציבורי נעים נוח ומכבד לכל יהודי. כאן ניתן לעשות שימוש בכר נרחב של סמלים, והסכמות שנוגעות ללאום ולתרבות היהודית, מבלי לגלוש לכפיה של נורמה דתית.
בראש ובראשונה הבטחת רוב גדול של אזרחים ותושבים הרואים את עצמם כחלק מהלאום היהודי במדינה, למשל באמצעות חוק השבות, וגם באמצעות הסדרי שלום עם השכנים שיבטיחו זאת.
גם במישור התרבותי יש מקום לחיזוק אופיה של המדינה כמדינה יהודית, בראש ובראשונה באמצעות מקומה הבולט של השפה העברית, באמצעות חינוך ממלכתי שמדגיש את חשיבותה של התרבות וההיסטוריה היהודית בחינוך, וגם מגוון של הסדרים וחוקים אחרים כמו תאגיד השידור הציבורי, חוק הסמל והדגל, המנון המדינה, ציון חגי ישראל, ומוסדותיה השונים של המדינה היהודית כמו הכנסת, יד ושם, המבטאים מחויבות לשמירת המורשת והתרבות היהודית, בלי כל קשר הכרחי לקיום מצוות או נורמות דתיות.
גם בתחומים נוספים ניתן להבטיח את מעמדה וייחודה של ישראל כמדינה יהודית, וגם להקל על השתלבותם המלאה של שומרי המצוות ולאפשר להם חופש דת מלא במובן המהותי. עדיין אין בכך, בהכרח, כפייה דתית. בין ההסדרים האלה: חוק שעות העבודה והמנוחה, הקובע שהשבת היא יום המנוחה בישראל. ניתן לעשות זאת בלי לגלוש לכפייה דתית, כלומר בלי איסור על עבודה בשבת ליהודים בלבד, וכמובן ההכרה, הלימוד והיחס לחגי ישראל כחגים לאומיים.
הרעיון הוא הפרדת הדת מהמדינה, בלי להפריד ממנה את הלאום והתרבות. האמונה הדתית תהיה עניינו של הפרט, ועניינה של הקהילה הדתית הקטנה, לא של המדינה. המדינה מבטיחה חופש דת וחופש מדת.
לפי המודל הזה אסור לעשות שימוש בחוקי המדינה ובכוחה של המשטרה כדי לכפות על אדם אחר לקיים מצוות. מותר לכל יהודי, לנסוע בשבת, לאכול לא כשר, להתחתן באופן אזרחי, והמדינה חייבת לאפשר לו זאת, בדיוק כמו שהיא מאפשרת לכל יהודי שומר מצוות, לא לנסוע בשבת, לאכול מזון כשר, ולהתחתן כדת משה וישראל.
לצורך כך יש לנתק את הזיקה ההדוקה שנשמעת היום לפיה מאפייניו של הלאום ומאפייניה של התרבות היהודית הם שמירת המצוות וכפיית נורמות הדת. לא כך היא. וגם אם יש מי שמאמין שכן, אסור לעשות שימוש בחוק כדי לאכוף זאת.
קיום תחבורה ציבורית בשבת ובחג, אכילת חמץ בפסח, ונישואין אזרחיים, אינם מפחיתים מאופייה של ישראל כמדינה יהודית.
חלק גדול מהיהודים בישראל אינם שומרי מצוות, וזה לא הופך אותם לפחות יהודים. הבסיס חייב להיות הכרה שיש יותר מדרך אחת נכונה לבטא ולקיים את הזיקה לעם היהודי, לא רק בהלכה האורתודוקסית.
אין עוד מקום למונופול של הרבנות הראשית בנושאי נישואין, כשרות, והמדינה לא צריכה לקיים אותה כלל. בתי הדין הרבניים יכולים להמשיך לפעול רק על בסיס הסכמה הדדית של כל המתדיינים, על יסוד חוק הבוררות, לא מכוח סמכות המדינה.
הכפייה הדתית מרחיקה את היהדות מהיהודים שאינם שומרי מצוות. חופש דת מלא יאפשר לכל אדם לקיים את האמונה והמצוות שלו, בחייו הפרטיים, בלי להיפגע, ותקטין את העוינות והשנאה בין חלקי העם. הגיע העת להפרדת הדת מהמדינה.
איש באמונתו יחיה. המדינה שלנו תמשיך לשמור על אופיה היהודי, הדמוקרטיה והחופש ישמרו ואפשר יהיה לנשום לרווחה.
ד"ר יובל קרניאל, משפטן וחוקר תקשורת תרבות וטכנולוגיה. רקטור בצלאל לשעבר, ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה.
הכותרות הראשיות עכשיו
גלידה (בערבית: בּוֹזַה) בכדאש הפכה למוקד גאווה לאומית סורית. מדוע הסורים, מכל הקשת הפוליטית ומכל העדות, מעריצים כל כך את הגלידה, עד כדי סיכון חייהם במחאה נגד סגירתה? הכירו את ההיסטוריה של הפנינה הקולינרית המתוקה של דמשק.
לפני ארבעה חודשים הלך לעולמו מֻוַּפַק בַּכְּדַאש, הבעלים ממוצא כורדי של הגלידה הידועה בסוריה ואולי הטובה ביותר במזרח התיכון. בכדאש אינה עוד גלידה אלא מוסד עם עבר היסטורי מפואר.
לפני ארבעה חודשים הלך לעולמו מֻוַּפַק בַּכְּדַאש, הבעלים של הגלידה הידועה בסוריה ואולי הטובה ביותר במזרח התיכון. בכדאש אינה עוד גלידה אלא מוסד עם עבר היסטורי מפואר
הגלידה ממוקמת בשוק חמידייה העתיק המקורה' המוביל למסגד האומיי. רוב הסורים "עלו לרגל" לאתר הגלידה הדמשקאי מתישהו בחייהם בבילוי בבירה, בהם דורות של אנשים שהמקום נקשר עם זיכרונות הילדות שלהם.
במקום ישבו מפורסמים, ידוענים ופוליטיקאים סורים ומהעולם הערבי ובכלל, בהם המלך פייסל' שמלך חמישה חודשים על סוריה ב-1920 ולורנס איש ערב.
מסורת ערבית
בניגוד לרוב הגלידות באזור והניסויים לחקות את ההצלחה (כמו "אייס קרים אומייה"), שומר בכדאש על הטכניקות המסורתיות הישנות להכנת מה שמכנים הסורים "אל-בּוזַה אל-ערבייה אל-אַסְלִייַה" (הגלידה הערבית המקורית).
הבעלים של בכדאש לא מוכנים להכניס מכונות חדישות אלא מעדיפים בעבודת יד להכין את הגלידה ע"י המִהְבַּאג', (מעין מכתש ועלי), כלי העץ בו גם טוחנים קפה ערבי, וגם להכין בהקצפה ידנית את ה"קִשְטַה", השמנת המתוקה.
הבעלים של בכדאש לא מוכנים להכניס מכונות חדישות אלא מעדיפים בעבודת יד להכין את הגלידה ע"י המִהְבַּאג', כלי העץ בו גם טוחנים קפה ערבי, וגם להכין בהקצפה ידנית את ה"קִשְטַה", השמנת המתוקה
היסטוריה מפוארת
הסיפור מתחיל בשנת 1895, כאשר מחמד חמדי בכדאש, אביו של מופק, פתח בגיל 28 את הגלידה באישורו של מושל דמשק נאזם פאשא, שלא פעם הגיע להתפנק בגלידה קרה ביום חם.
בכדאש יצר את התערובות המיוחדות של הגלידה ע"י שילוב פרחי הסחלב שהיה מביא מהאזורים ההרריים, יחד עם חלב שהקפיד שיהיה תמיד טרי. מייסד הגלידה מכר טעמים שונים של גלידה מפירות שונים וגם משקה סחלב חם ועוגיות שונות.
בשנים הראשונות להכנת הגלידה המשימה לשמור על הקירור הייתה מסובכת. פלאחים שעבדו אצל בכדאש היו מביאים קרח מהר החרמון בחביות נחושת על עגלות רתומות לחמורים בדרך לחנות בדמשק.
ב-1930 הוקל מאד על הפעלת החנות, כאשר העיר דמשק חוברה לראשונה לרשת חשמל והובאו המקררים הראשונים מאיטליה. כשהתראיין חמדי בכדאש הזקן לפני שנים, טען כי מומחים לגלידה באו מאירופה, בעיקר מצרפת ומאיטליה, ללמוד את שיטותיו ולייצאן למערב.
מופק בכדאש הבן שהתראיין אף הוא לפני כמה שנים, סיפר כי הסולטן עבד אל-חמיד השני, ששמע על הגלידה המצליחה בדמשק, ביקש מבכדאש האב להקים סניפים באיסטנבול ובאנקרה ב-1897.
בדמשק עצמה היו עוד בתקופה העות'מנית מזמינים מבכדאש עגלות עמוסות בגלידה לאירועים כגון חגים וחתונות. לטענתו של מופק בכדאש הוא מיצרני הגלידה הראשונים במזרח התיכון.
בשנים הראשונות להכנת הגלידה המשימה לשמור על הקירור הייתה מסובכת. פלאחים שעבדו אצל בכדאש היו מביאים קרח מהר החרמון בחביות נחושת על עגלות רתומות לחמורים בדרך לחנות בדמשק
למעשה, לגלידה עצמה יש היסטוריה הרבה יותר עתיקה והכינו אותה כבר בפרס הקדומה וברומא העתיקה. לפי אחד הסיפורים הביא מרקו פולו את שיטת הכנת הגלידה לאיטליה ממסעו במזרח הרחוק במאה ה-13. הגלידות המתועדות הראשונות בספרי מתכונים באירופה קדמו במאתיים שנה לגלידה של בכדאש בדמשק, בעיקר בצרפת ובאיטליה והגיעו לאנגליה במאה ה-18.
בבכדאש ישבו חלק מהוגי הנהד'ה, התחייה הלאומית הערבית והלאומנים הסורים שתכננו את המרד נגד העות'מנים. אח"כ ליקקו גלידה בבכדאש גנרלים סורים שערכו את גל ההפיכות של שנות ה-50 וה-60, כולל רה"מ הראשון שוכרי אל-קוותלי.
סאמי מרואן מביד, הנחשב בעולם הערבי להיסטוריון המוביל בימינו לחקר ההיסטוריה של דמשק, כתב כי חוסיין בן טלאל מלך ירדן (אביו של המלך הנוכחי עבדאללה השני) פגש אישית את מופק בכדאש כאשר אכל גלידה בדמשק. חוסיין אמר אחרי ביקורו בהלצה: "המקום הזה (גלידת בכדאש) יותר ישן מהרפובליקה הסורית, ממלכת ירדן ומהסכמי סייקס-פיקו גם יחד".
גלידה תחת אש
גלידת בכדאש הייתה תחנה קבועה לכל תייר שהיה מבקר בדמשק. המקום נפגע קשה במלחמת האזרחים שהחלה ב-2011, ולא רק מבחינה כלכלית. למרות שלאחר שבע שנים נראה היה כי המלחמה הולכת להסתיים והבירה דמשק מוגנת, התפרצה בינואר 2018 מחאה ברשתות החברתיות בסוריה ובעיקר בבירה בשל הכוונה לסגור את גלידת בכדאש.
גלידת בכדאש הייתה תחנה קבועה לכל תייר שביקר בדמשק. המקום נפגע קשה במלחמת האזרחים שהחלה ב-2011, ולא רק כלכלית. בינואר 2018 פרצה מחאה ברשתות החברתיות בסוריה בשל הכוונה לסגור אותה
עיריית דמשק החלה להפיץ ידיעות כוזבות כי הגלידה אינה עומדת עוד בתנאים סניטרים ויש במקום עכברים וג'וקים. המוחים סיכנו את חייהם במחאה גלויה נגד השלטון, במאמץ להשאיר את פינת גן העדן בגיהינום הסורי.
במחאה ברשת נחשפה האמת, כי מאחורי ההאשמות של העירייה עומדת כוונה למכור את המקום לאיראנים, המשתלטים על נדל"ן בבירה הסורית למטרות אסטרטגיות.
אחת הטענות המגוחכות של השלטונות הייתה שבנוסף לזוהמה במקום, מרמים את הלקוחות בבכדאש ומערבבים פיסטוקים עם בוטנים זולים. על כך הגיב בהומור אחד המוחים ברשת וכתב:
"מה הבעיה לערבב פיסטוקים עם בוטנים, הרי אתם (שלטון הנשיא בשאר אל-אסד) ערבבתם את החיילים הסורים עם החיילים האיראנים, הלבנונים, האפגנים, הפקיסטנים העיראקים והרוסים ודווקא יצא לכם מצוין…".
המזימה האיראנית נתקלה בהתנגדות עממית סורית והשלטונות החליטו להיכנע ולבטל את מכירת המקום.
עיריית דמשק החלה להפיץ ידיעות כוזבות כי הגלידה אינה עומדת עוד בתנאים סניטרים ויש במקום עכברים וג'וקים. המוחים סיכנו את חייהם במחאה גלויה נגד השלטון, במאמץ להשאיר את פינת גן העדן בגיהינום הסורי
ב-2013 פתח בכדאש לראשונה סניף בעמאן בירת ירדן, אולי כדי להביא משהו מטעמיה של סוריה לפליטים הרבים שברחו ממלחמת האזרחים לממלכה ההאשמית. הסניף עובד עד היום.
מקור גאווה
דווקא כעת, בתקופת השפל הקשה בה מצוי העם הסורי, גלידת בכדאש מסמלת מופת למצוינות ואיכות סורית, כזו היכולה לשמש דוגמה למדינות האזור. בכדאש ממוקמת באופן סמלי ליד סמלים של האסלאם, שהפכו גם לסמלי הלאומיות הערבית: קברו של המצביא הכורדי סלאח א-דין מהמאה ה-12 שניצח את הצלבנים והמסגד האומיי, המזכיר לסורים את תקופת הזוהר של כמעט מאה שנה בה נשלטה הח'ליפות המוסלמית האומיית מהעיר דמשק (מאות 7-8 לספירה).
לפני ארבעה חודשים הקדישה העיתונות הערבית מאמרי פרידה וצער ממי שכונה "השיח' (לא השף) של הכנת הגלידה". ההיסטוריון סאמי מביד כתב כי מותו של מופק בכדאש הוא אבדה גדולה למורשת ההיסטורית של העיר. אולי מותו מסמל את מצבה העגום של סוריה בסופה של מלחמת אזרחים נוראית שנמשכה שנים והותירה מדינה הרוסה וענייה.
ההיסטוריון סאמי מביד כתב כי מותו של מופק בכדאש הוא אבדה גדולה למורשת ההיסטורית של העיר. אולי מותו מסמל את מצבה העגום של סוריה בסוף מלחמת אזרחים נוראית שנמשכה שנים והותירה מדינה הרוסה וענייה
אך בבכדאש ממשיכים להגיש את הגלידה, וההיסטוריה של המזרח התיכון בכלל ושל דמשק בפרט תמשיך לנוע לכיוונים בלתי צפויים כרגיל. ומי יודע? אולי יום אחד יישבו בגלידה בכדאש גם תיירים ישראלים? אנשאללה.
ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. היה פרשן לענייני ערבים בויינט, ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" (2010) ו"השיעים בארץ ישראל" (2019) יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC. לפודקאסט של ירון "השבוע במזרח התיכון": https://did.li/mAz5q
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
למקרה שפיספסת
הפוסטים הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
-
11
חמאס מנסה להעכיר את היחסים הטובים בין המוסד הישראלי לבין המודיעין הטורקי באמצעות תחקיר מפוברק בערוץ אל-ג'זירה על פעילות המוסד באיסטנבול. חמאס מודאגת מההתקרבות של טורקיה לישראל, אך טורקיה הבהירה לה כי הדבר לא ישפיע על יחסה אליה ואף נתנה לה ערבויות בכל הקשור להמשך פעילותה בטורקיה.
תנועת חמאס עוקבת בדאגה אחר ההתקרבות המחודשת בין טורקיה לישראל ואחר המאמצים המשותפים של המודיעין הטורקי "מיט" ביחד עם המוסד הישראלי לסכל פיגועים של המודיעין האיראני נגד ישראלים בטורקיה. מאמצים שנשאו פרי והידקו את הקשר בין שני ארגוני המודיעין.
חמאס עוקבת בדאגה אחר ההתקרבות המחודשת בין טורקיה לישראל והמאמצים המשותפים של המודיעין הטורקי והמוסד הישראלי לסכל פיגועים של המודיעין האיראני נגד ישראלים בטורקיה
הנהגת חמאס חוששת שההתקרבות הזו של טורקיה לישראל תפגע ביחסים שלה עם ההנהגה הטורקית. לח'אלד משעל, מנהיג חמאס בחו"ל, יש קשרים מצוינים עם הנשיא ארדואן וכך גם למנהיג התנועה אסמעיל הניה.
העיתון "ראי אליום" דיווח ב-1 ביולי כי במגעים שהיו באחרונה בין תנועת חמאס להנהגה בטורקיה לובן נושא ההתקרבות בין טורקיה לישראל.
על פי הדיווח, ההנהגה הטורקית הסבירה להנהגת חמאס את שיקוליה ומניעיה להתקרבות המחודשת לממשלת ישראל הנוכחית.
הנהגת חמאס קיבלה מההנהגה הטורקית ערבויות לכך שהאסטרטגיה שלה כלפי תנועת חמאס לא השתנתה בשלב הזה וכי היחס שלה לחמאס איננו מושפע מהעמדה הישראלית.
טורקיה אף נתנה הוכחות לכך שאין שינוי ביחסה כלפי חמאס. השלוחה של הזרוע הצבאית של חמאס באיסטנבול ממשיכה לפעול כרגיל למרות הדרישה הישראלית לסגור אותה.
השלוחה של הזרוע הצבאית של חמאס באיסטנבול ממשיכה לפעול כרגיל למרות הדרישה הישראלית לסגור אותה.
טורקיה נתנה ערבויות לחמאס שהיא לא תיכנע ללחץ הישראלי בנושא פעילות חמאס בטורקיה וכי הטורקים הדגישו כי אין שינוי בעמדתם כלפי המצור הישראלי על רצועת עזה, ירושלים ומסגד אל-אקצא. pic.twitter.com/xfMGUGb5tc— יוני בן מנחם yoni ben menachem (@yonibmen) July 5, 2022
את השלוחה הזו מפעילים מחבלים שגורשו מהשטחים במסגרת "עסקת שליט" והיא מכווינה פיגועים בשטחי הגדה ובישראל.
על פי הדיווח, טורקיה נתנה ערבויות לחמאס שהיא לא תיכנע ללחץ הישראלי בנושא פעילות חמאס בטורקיה, והטורקים הדגישו כי אין שינוי בעמדתם כלפי המצור הישראלי על רצועת עזה, ירושלים ומסגד אל-אקצא.
טורקיה נתנה ערבויות לחמאס שהיא לא תיכנע ללחץ הישראלי בנושא פעילות חמאס בטורקיה, והטורקים הדגישו כי אין שינוי בעמדתם כלפי המצור הישראלי על רצועת עזה, ירושלים ומסגד אל-אקצא
ההערכות בחמאס הן כי עד לבחירות ב-2023 שיתקיימו בטורקיה אין חשש ליחסים בין התנועה לטורקיה והם ימשכו כרגיל. אם הנשיא ארדואן לא ייבחר פעם נוספת זה כבר סיפור אחר וייתכן שחמאס תצטרך לצמצם את פעילותה בטורקיה ולהעביר את השלוחה של הזרוע הצבאית מאיסנטבול למקום אחר.
ניסיון להכפיש את פעילות המוסד בטורקיה
בחמאס מבינים היטב כי למוסד הישראלי יש יכולות מודיעיניות מצוינות וכי הוא גם סיפק למודיעין הטורקי הוכחות כי שלוחת חמאס באיסטנבול עוסקת בטרור וגם בחתירה נגד שלטון הרש"פ בגדה.
השלוחה הזו מפעילה בין היתר חדר האזנה ומעקב אחר פעילות הרש"פ וגורמים מסוימים בישראל. המידע המודיעיני מועבר להנהגת חמאס ברצועת עזה, לחזבאללה בלבנון וגם למודיעין האיראני ולכוח "קודס".
לכן הנהגת חמאס מנסה כעת להכניס טריז בין המוסד הישראלי למודיעין הטורקי.
ערוץ אל-ג'זירה, אחד השופרות של חמאס המשדר מקטאר, שידר ב-1 ביולי "תחקיר" ארוך הנקרא "פעילות המוסד באיסטנבול".
ערוץ אל-ג'זירה, אחד השופרות של חמאס המשדר מקטאר, "תחקיר" ארוך הנקרא "פעילות המוסד באיסטנבול".
ב"תחקיר", הוצגו מסמכים, הקלטות ועדויות של אנשים, שלטענת אל-ג'זירה היו מטרות של המוסד על אדמת טורקיה.ما خفي أعظم- الموساد في إسطنبول https://t.co/VEHBSlg7Bx דרך @YouTube
— יוני בן מנחם yoni ben menachem (@yonibmen) July 5, 2022
ב"תחקיר", שהיה למעשה תשדיר תעמולה לתנועת חמאס, הוצגו מסמכים, הקלטות ועדויות של אנשים, שלטענת אל-ג'זירה היו מטרות של המוסד על אדמת טורקיה. האנשים האלה דיווחו לשלטונות הטורקים על הפעילות של המוסד.
ב"תחקיר", שהיה למעשה תשדיר תעמולה לחמאס, הוצגו מסמכים, הקלטות ועדויות אנשים, שלטענת אל-ג'זירה היו מטרות של המוסד על אדמת טורקיה. אנשים אלה דיווחו לשלטונות הטורקים על פעילות המוסד
באוקטובר 2020 עצר המודיעין הטורקי 15 חשודים בריגול עבור המוסד. רוב החשודים היו סטודנטים שנשלחו ללמוד בטורקיה. המוסד, לטענת הטורקים, התמקד בפעילות גיוס של בני הקהילות הערביות המתגוררים בטורקיה והקשר עימם היה בעיקר באמצעות הרשתות החברתיות והוא ניסה לקבל מידע על פעילי חמאס בטורקיה.
אולם על פי גורמים ביטחוניים בירושלים, מי שהיה דווקא הפעיל בגיוס הרשת הזו הגנרל מאג'ד פרג', ראש המודיעין הפלסטיני.
המודיעין הטורקי החרים גם סכום כסף גדול באיסטנבול, שהגיע ממנגנון המודיעין הפלסטיני כדי לממן את פעילות הסטודנטים הפלסטינים שגויסו על ידו.
הנשיא ארדואן זעם על הפעילות של מאג'ד פרג' בתוך טורקיה ונזף ביו"ר הרש"פ מחמוד עבאס.
אבל באותה התקופה היה נוח מאוד לנשיא ארדואן לתקוף את ישראל, והתקשורת הטורקית תודרכה כי מדובר בסוכנים של המוסד הישראלי, למרות שאף אחד מהחשודים והעצורים לא היה ישראלי.
המודיעין הטורקי מבין היטב את כללי המשחק, הרוח הנושבת כעת מלשכת הנשיא ארדואן היא להדק את היחסים עם המוסד הישראלי ולסכל כל פעילות טרור איראנית על אדמת טורקיה, שעלולה לסכן את האינטרסים המדיניים והכלכליים של טורקיה.
המודיעין הטורקי מבין את כללי המשחק, הרוח הנושבת כעת מלשכת ארדואן היא הידוק היחסים עם המוסד הישראלי וסיכול טרור איראני על אדמת טורקיה, שעלול לסכן את האינטרסים המדיניים והכלכליים שלה
גורמי יודעי דבר אומרים כי הניסיון של חמאס להעכיר את היחסים בין המוסד הישראלי לבין המודיעין הטורקי באמצעות "תחקירים" מפוברקים בערוץ התעמולה אל-ג'זירה הוא פתטי ומגוחך.
הניסיון של חמאס להעכיר את היחסים בין המוסד הישראלי לבין המודיעין הטורקי באמצעות "תחקירים" מפוברקים בערוץ התעמולה אל-ג'זירה הוא פתטי ומגוחך, המודיעין הטורקי יודע את האמת והניסיון הזה מעיד על תסכול גדול בהנהגת חמאס עקב ההתקרבות ביחסים בין ישראל לטורקיה. pic.twitter.com/2jngD3QcvE
— יוני בן מנחם yoni ben menachem (@yonibmen) July 5, 2022
המודיעין הטורקי יודע את האמת והניסיון הזה מעיד על תסכול גדול בהנהגת חמאס עקב ההתקרבות ביחסים בין ישראל לטורקיה.
יוני בן מנחם הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מזרחן, עיתונאי, מנ"כל רשות השידור לשעבר, מרצה למזה"ת ותקשורת (צילום: דוד וינוקר)
תגובות אחרונות
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
היו מנהיגים שהביאו למהפכים – אולי לפיד כזה, הלוואי. ברור שצריך לשמור על ישראל חזקה ומעורבת נכון בכלכלה העולמית – זה ברור, הנסיבות מחייבות. יחד עם זאת, כדה"א מתקדם למטמורפוזה שכל מה שהיה עד עתה ייתהפך וכללים חדשים לחלוטין ייווצרו – דגש על 'ואהבת לרעך כמוך' עולמי, כלכלה עולמית המושתתת על רצון טוב למען שיוויון כללי/כלכלי מוחלט בין כל בני האדם באנושות ללא הבדלי תפקיד, מעמד או כל גורם כלשהו (משמעות הכסף תהפוך לאחרת לחלוטין). והכי חשוב: המחשבה! הכל קשור במחשבה – כנראה שהתדר החדש יהיה של מחשבה שמפרגנת לשיתופיות והרמוניה. אולי, אולי, הלוואי
הסיפור של ייקור המחיה הוא גלובלי ומושפע מבעיות בשרשת אספקה כתוצאה מה קורונה, התייקרות הדלקים והחיטה כתוצאה מפלישת רוסיה לאוקראינה. הסיפור של יוקר המחיה מתודלק על ידי המפלגה הרפובליקנית כנגד ביידן והאדון נתניהו עושה העתק הדבק לזירה המקומית
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם