בערב ה-12 בנובמבר 1974, איש העסקים הניו יורקי בן ה-34 ג'ק טייך נחטף באיומי אקדח משביל הגישה לביתו בפרוור קינג'ס פוינט שבמחוז נסאו. "אתה יהודי, נכון?", זוכר טייך ששאלו אותו חוטפיו. "הם ידעו שאני יהודי", הוא אומר בריאיון לזמן ישראל שהתקיים באמצעות הזום. "הם ידעו יותר משהם גילו".

התיק של טייך, שכונה על ידי ה-FBI "מבצע ג'קנאפ" (שילוב של המילים ג'ק וחטיפה באנגלית), היה אחד אז מתיקי החטיפה ודרישת הכופר הגדולים בארצות הברית; דמי הכופר עמדו על 750 אלף דולר, סכום המקביל ל-4 מיליון דולר היום.

בספרו "מבצע ג'קנאפ: סיפור אמיתי על חטיפה, סחיטה, כופר וחילוץ", טייך, כיום בן 80, שובר שתיקה של יותר מ-45 שנה וחושף פרטים מכאיבים מהשבוע שבו היה כלוא בתוך ארון בדירה ברובע ברונקס, כשידיו אזוקות, רגליו כבולות בשלשלאות ועיניו מכוסות בתחבושות רפואיות.

זיכרונותיו הכתובים של טייך מתקופת השבי שלו נשמעים כמו דרמת פשע מהתקופה – השוטרים שמתכנסים בחדר האורחים בהמתנה לדרישת הכופר, הלחיצה על כפתור ההקלטה בטייפ סלילים כאשר הטלפון מצלצל ועידוד בני המשפחה להישאר על הקו זמן ממושך מספיק כדי לאתר את השיחה.

ג'נט לפני מסירת הכסף בתחנה (צילום: באדיבות ה-FBI)

סיפור החטיפה נכלל ברומן של ג'יימס פטרסון "שעת העכביש", שמאוחר יותר עובד לסרט עם מורגן פרימן. האיש שתכנן את המארב מחוץ לביתו של טייך, ריצ'רד וורן ויליאמס, התעמת עם טייך בנוגע לחברותו בליגה להגנה יהודית, ואמר לטייך כי ה"מעצר" שלו הוא תגובה לפשעים נגד עניים. כשהוא ממלמל כינויי גנאי כמו "בעלי דירות יהודים", ויליאמס האשים את היהודים ואת ישראל בכל, מתכנון התנקשות בחיי ערפאת ועד הטלת פצצות על כפרים באפריקה.

ויליאמס, שכינה את הכופר "קנס" על פשעים אלה ואחרים, אמר לטייך כי הכסף מיועד "לעזור לפלסטינים ולעניים". "הם היו אנטישמיים בצורה בוטה, והקצינו בעקבות תנועת הכוח השחור בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70", אומר טייך על ויליאמס ואחד משותפיו, חבר הילדות שלו צ'רלס ברקלי.

לברקלי, עובד לשעבר בחברת Acme Architectural Products של טייך בברוקלין, היה מידע פנימי על כספי החברה, דבר ששימש תמריץ לחטיפה.

טייך מזכיר שלא היה מדובר בסתם עברייני רחוב, ומציין כי "ריצ'רד ויליאמס היה סוכן נדל"ן מבריק ומצליח. הוא לימד בקולג', הוא היה טייס. ברקלי היה צנחן, איש משפחה עם אישה וארבעה ילדים".

החוטף אמר לטייך כי ה"מעצר" שלו הוא תגובה לפשעים נגד עניים. כשהוא ממלמל כינויי גנאי כמו "בעלי דירות יהודים", ויליאמס האשים את היהודים ואת ישראל בכל, מתכנון התנקשות בחיי ערפאת ועד הטלת פצצות על אפריקה

טייך עבד על הספר שלו במשך שנתיים, לאחר שהחליט כי הוא מוכן סוף סוף לספק תשובות לשלושת ילדיו הבוגרים ולחבריו הקרובים.

45 שנים לאחר החטיפה (משמאל לימין) ג'ק וג'נט עם חבריהם מאז, הבלש סמל דיק מק'גווייר והשופט אד מק'קרתי

לצד זיכרונות חיים, שהרשימו אפילו את ה-FBI בחקירה שנערכה עמו לאחר שחרורו, טייך נעזר בחמש מגירות מלאות בחומרים שעוררו בו זיכרונות רדומים, כדי לשחזר את החטיפה, את לכידתו של ויליאמס, את המשפט שלו ואת שחרורו המפתיע. החומרים כללו את הקלטות דרישת הכופר; תמלילים מהמשפט, שנמשך 17 שבועות (בהם 342 עמודים מפיו של עד אחד בלבד); הערות מ-34 שעות של היפנוזה; וגזירי עיתונות על הסיפור, ששלט בכותרות בעיר ניו יורק במשך חודשים.

טייך אמר שהוא מעולם לא דיבר על החטיפה שלו עם ג'נט, אשתו מזה 55 שנים והגיבורה הלא צפויה בסיפור של בעלה. "בשנים הראשונות שלאחר מכן, הכאיב לה מדי לדבר ולי להקשיב, והכאיב לי לדבר ולה להקשיב", הוא אומר.

באדי טייך, לפני מסירת הכסף (צילום: באדיבות ה-FBI)

ג'נט, שהייתה אז רק בת 30, נענתה, יחד עם אחיו של ג'ק, באדי, לדרישת החוטפים להשאיר להם את דמי הכופר – 8,200 שטרות בערכים מוגדרים – בתא אחסון בתחנת הרכבת פן (פנסילבניה) בניו יורק. אף על פי שהיא מתארת את עצמה אז כצעירה "לא מאוד בטוחה בעצמה", ג'נט משחזרת כיצד היא סירבה להצעה של סוכנת FBI להשאיר את הכופר במקומה, והתעקשה לעשות זאת עם באדי, בהתאם להנחיות המוקפדות של החוטפים.

"אם לא הייתי משאירה את הכופר והוא לא היה חוזר, איך הייתי חיה עם עצמי, איך חיים עם האשמה?", היא שואלת. "התבגרתי בן לילה".

קלסתרון משטרתי של החשודים בתיק החטיפה של ג'ק טייך (צילום: באדיבות משטרת מחוז נסאו)

כפי שגילה טייך לאחר החוויה הקשה שעבר, אחיו באדי, שנפטר בינואר האחרון בגיל 91, היה המטרה המקורית של החוטפים. קיים תיעוד של קשר טלפוני שהחוטפים יצרו עם באדי כמה פעמים בזהות בדויה, בניסיון לפתותו למלכודת.

"באדי היה יותר איש המכירות של החברה", מסביר טייך את השותפות בין שני האחים בעסק המשפחתי. "אני יותר ניהלתי את העסק ביומיום. באדי בילה הרבה בעיר, בארוחות ערב וצהריים או באירועי צדקה. אני הייתי חוזר הביתה כל יום בסביבות 7 בערב להגיד לילה טוב לילדים. החיים שלי היו יותר שגרתיים".

באותו הזמן לטייך היו שני בנים, בני 6 ושנתיים; לאחר החטיפה נולדה לו עוד בת. לאחר שוויליאמס וברקלי כשלו מלהפיל את באדי בפח, הם הסתמכו על לוח הזמנים הצפוי של ג'ק כדי לתפוס אותו.

"אין ספק, הוא הפנה כלפינו אצבע מאשימה", אומר טייך על ויליאמס. "במילים פשוטות, אנחנו היינו אלה שיש להם, והם היו אלה שאין להם".

כריכת הספר "מבצע ג'קנאפ" (צילום: courtesy)

כשהוא משוכנע שלעולם לא יצא מזה בחיים, ושחוטפיו "ישליכו גפרור בוער אל תוך החדר וכל טביעות האצבע ייעלמו", טייך התפלל וחשב על ילדיו ועל ג'נט, שאותה פגש לראשונה בדרך לבית הכנסת ביום כיפור של 1964 ונישא לה ב-1965.

לא היה לו מושג ש-200 סוכני FBI ושוטרים ממחוז נסאו שילבו כוחות כדי למצוא אותו, וכמה מהם אף עברו להתגורר עם ג'נט בבית המשפחה במהלך המצוד אחר החוטפים. כמה מהם אף הפכו לידידי המשפחה לאחר שחלום הבלהות הסתיים.

לבד מכמה תקלות מעוררות חרדה כמו השארת הכסף על ידי באדי בתא הלא נכון ומכשירי האזנה שלא עבדו בתחנת הרכבת התת-קרקעית, הכופר שולם בהצלחה וג'ק שוחרר בסופו של דבר.

כשהוא משוכנע שלעולם לא יצא מזה בחיים, ושחוטפיו "ישליכו גפרור בוער אל תוך החדר וכל טביעות האצבע ייעלמו", טייך התפלל וחשב על ילדיו ועל ג'נט, שאותה פגש לראשונה בדרך לבית הכנסת ביום כיפור של 1964

אפילו כשהחוטפים דחפו את טייך מרכב המילוט, במרחק כמה רחובות ממוטל ג'ייד איסט בקרבת נמל התעופה קנדי בקווינס, האפשרות שהם יירו בו בגבו חלפה לנגד עיניו, שהיו עדיין מכוסות. "ראיתי את שלט הניאון ממרחק, וכשהגעתי לבית המלון ידעתי שאני חופשי, שאני חי", אומר טייך, כיום סב לחמישה.

מכונית הלינקולן של ג'ק טייך בשביל הגישה לביתו, משם הוא נחטף באיומי אקדח (צילום: באדיבות משטרת מחוז נסאו)

נראה לטייך לא הוגן שקריאה של אחר צהריים תסכם שבעה ימים של חיים בפחד וציפייה למוות, וכן את ההתפתחויות הדרמטיות ומלאות המתח בתיק, שנמשך יותר מ-20 שנה – מהמצוד אחר ויליאמס, שהתנהל על פני מדינות שונות, ועד מעצרו, הרשעתו וגזירת דינו למאסר של 25 שנים עד מאסר עולם. משפטו של ויליאמס הוא עדיין אחד הארוכים ביותר שתועדו במחוז נסאו, והוא כלל יותר מ-350 בקשות של ההגנה לפסילת המשפט.

בתפנית שומטת לסת בעלילה, גזר הדין של ויליאמס בוטל אחרי 21 שנים, והוא שוחרר ב-1997 על בסיס הטענה שבחירת המושבעים הייתה מוטית מבחינה גזעית. ויליאמס גם הגיש תביעה נגד מחוז נסאו כשעוד ישב בכלא, וזכה בסכום של 35,501 דולר ב-1984 עבור חוסר צדק לכאורה, בין השאר משום שלא קיבל את משקפי הקריאה שלו מהר מספיק ונאזק לאסירים אחרים במשך שעות. הוא גם קיבל פיצוי של דולר אחד על כך שקיבל את המגזין ניוזוויק באיחור.

גזר הדין של ויליאמס בוטל אחרי 21 שנים, והוא שוחרר ב-1997 על בסיס הטענה שבחירת המושבעים הייתה מוטית מבחינה גזעית. ויליאמס גם זכה בתביעה נגד מחוז נסאו, לאחר שבין היתר קיבל את המגזין ניוזוויק באיחור

רק חלק קטן מדמי הכופר בסך 750 אלף דולר אותר בתוך קרון נגרר בקליפורניה, וטייך מציע פרס לכל מי שיעזור לאתר את יתרת הכסף וכן את שני החשודים האחרים בשותפות לפשע. הוא יודע שהן ויליאמס והן ברקלי כבר מתים.

קורבן החטיפה ג'ק טייך עם ג'נט, רעייתו מזה 55 שנה (צילום: Courtesy/מייק טייך)

"בשלב מוקדם של התיק, הצעת פרס עזרה למצוא את ריצ'רד וורן ויליאמס", אומר טייך. "אחיו, רודי, הוא זה שמסר את המידע. מישהו יודע משהו. זה יכול להיות מישהו אחר שהיה מעורב, זו יכולה להיות רעיה לא מרוצה. הפרס עשוי להניע משהו. זה עבד בעבר, אז אולי זה יעבוד שוב". בין אם זה יעבוד או לא, טייך תמיד דוחה את ההאשמות האנטישמיות של החוטפים. "חיינו חיים טובים והגונים", הוא אומר. "מעולם לא הוצאנו משהו ממישהו במרמה". ג'נט מוסיפה: "במקום להיות ידוע כ'ג'קנאפ', הייתי רוצה שג'ק יהיה ידוע כאב טוב, כסב טוב וכאדם טוב".