ב-31 בדצמבר 1999, כשהמילניום החדש עמד בפתח, הסופרת וההיסטוריונית אן אפלבאום ערכה מסיבה בבית האחוזה הקטן שלה בחוביילין, בצפון-מזרח פולין.

היא ובעלה, ראדק שיקורסקי, אז סגן שר החוץ בממשלת המרכז-ימין של פולין, הרגישו שלהם ולאורחים שלהם יש הרבה סיבות לחגוג. הקומוניזם הובס, הדמוקרטיה והשווקים החופשיים היו בעלייה, ופולין הייתה על סף הצטרפות למערב. אבל, כפי שכותבת אפלבאום בספרה החדש, "דמדומי הדמוקרטיה: כישלון הפוליטיקה והתפלגות החברים", מצב הרוח הזה התקלקל מאז.

"כמעט שני עשורים לאחר מכן, הייתי עוברת היום לצד השני של הרחוב כדי להימנע מחלק מאותם אנשים שנכחו במסיבה שלי", היא כותבת. "הם, בתורם, לא רק היו מסרבים להיכנס אל ביתי, אלא הם היו נבוכים להודות שהם אי-פעם היו שם. למעשה, כחצי מהאנשים האלה כבר לא היו מדברים היום עם החצי האחר".

אורחיה – שרובם היו פולנים, אבל היו ביניהם גם כמה חברים ועמיתים מלונדון, ממוסקבה ומניו יורק – נחלקו מאז לשני צדיו של מה שהיא מכנה "פילוג עמוק".

"דמדומי הדמוקרטיה: כישלון הפוליטיקה והתפלגות החברים" מאת אן אפלבאום (צילום: Courtesy)

זהו פילוג אשר, גם אם בדרכים שונות במקומות שונים, חצה את הפוליטיקה האירופית, וכמוה את זו של ארה"ב, מולדתה של אפלבאום. חלק מהאנשים, כמו אפלבאום ובעלה, נותרו נאמנים לשורשים המרכז-ימניים שלהם. אבל אחרים פנו בדרך שונה לגמרי ואימצו את מפלגות הימין הקיצוני הפופוליסטיות והאוטוריטריות ששולטות כעת בהונגריה ובפולין, שמתמודדות על השלטון בצרפת, באיטליה ובספרד ושעיצבו מחדש את הפוליטיקה בבריטניה ובארה"ב.

אף על פי שאפלבאום כותבת כי הניכור בין אנשים הוא "פוליטי ולא אישי", למעשה הוא שני הדברים גם יחד. אחת מאורחיה ערב המילניום מבלה כעת את זמנה בהפצת תיאוריות קונספירציה אנטישמיות במדיה החברתית – בכלל זאת שהיהודים היו אחראים לשואה. אורח אחר מתארח דרך קבע בתחנת הטלוויזיה הציבורית של פולין, תוקף את היהודים כ"נבזים" ו"חמדנים", מכנה ארגונים יהודיים "סחטנים" וחזר בו מתמיכתו בישראל. ועמית לשעבר מהונגריה הוא תועמלן נלהב של ההשמצות נגד ג'ורג' סורוס, שמפיצה ממשלתו של ויקטור אורבן.

אילוסטרציה, הפגנה מול מעון רה"מ בירושלים, 5 בספטמבר 2020 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

אפלבאום, שכתבה ספרים זוכי שבחים על ההיסטוריה של הקומוניזם המזרח-אירופי והסובייטי, ועבדה עבור מגזינים ועיתונים רבים בארה"ב ובבריטניה, מספרת כי ב-30 השנים הראשונות למגוריה בפולין היא מעולם לא חוותה אנטישמיות. אבל המצב השתנה כאשר המפלגה הפופוליסטית "חוק וצדק" עלתה לשלטון ב-2015. כשכתבות ביקורתיות על מחטפיה השונים של המפלגה החלו להתפרסם מעבר לים, כך היא כותבת, היא צוירה בטלוויזיה ובמגזינים הפרו-ממשלתיים – שבחלקם עבדו חבריה לשעבר – "כמתאמת חשאית יהודייה של העיתונות הבינלאומית וכמנהלת הסודית של הסיקור השלילי שלה על פולין".

"ההתקפות עליי היו אנטישמיות בבירור", היא אומרת לי. הן החלו לדעוך, היא מעירה בספר בסרקזם, כאשר "הכיסוי השלילי של פולין בעיתונות העולמית נהיה רחב מכדי שאישה אחת, אפילו יהודייה אחת, תוכל לתאם אותו בכוחות עצמה". אף על פי כן, שיקורסקי, ששימש במשך 7 שנים כשר החוץ בממשלה שהוחלפה על ידי "חוק וצדק", עדיין נשאל לפעמים על "פעילותה האנטי-פולנית" של רעייתו.

לצד הומופוביה ארסית, האנטישמיות מילאה תפקיד גלוי במסע התעמולה של הנשיא, אנדז'יי דודה, לקראת סבב הבחירות השני שהתקיים הקיץ בפולין. ערב ניצחונו ברוב מועט, דודה הבטיח להטיל וטו על חקיקה לתשלום פיצויים ליהודים שאיבדו את נכסיהם בשואה, בעוד הטלוויזיה הציבורית האשימה את יריבו הליברלי, ראש עיריית ורשה רפאל צ'אסקובסקי, כי הוא מוכן להיכנע ל"דרישות היהודים" (פולין היא המדינה היחידה באיחוד האירופי שלא העבירה חקיקה ארצית מקיפה להשבת רכוש פרטי שהוחרם ע"י הנאצים או מתן פיצויים בגינו).

לצד הומופוביה ארסית, האנטישמיות מילאה תפקיד גלוי בקמפיין של הנשיא, אנדז'יי דודה. הוא הבטיח להטיל וטו על פיצוי יהודים שאיבדו את נכסיהם בשואה, והטלוויזיה האשימה את יריבו כי הוא מוכן להיכנע ל"דרישות היהודים"

הטקטיקות של מפלגת "חוק וצדק" לא ממש היו מפתיעות. ב-2018 המפלגה העבירה חוק שנוי במחלוקת שאוסר להאשים את פולין או את העם הפולני בשותפות לפשעי המלחמה של הנאצים, ושנה לאחר מכן עוררה מחלוקת דיפלומטית עם ישראל בנושא הפיצויים לנפגעי השואה.

אולם, אפלבאום מציינת, לפני 2015, פולין של אחרי הקומוניזם דווקא פעלה רבות לפיוס בין הפולנים ליהודים. "פולין הקדימה כמעט את כולם באירופה. בפולין יש עניין רחב בהיסטוריה היהודית, וההיסטוריה היהודית נלמדה היטב בבתי הספר. יש מוזיאון מצוין להיסטוריה יהודית בוורשה", היא אומרת. "היו אינסוף ועדות ממשלתיות ופרויקטים היסטוריים משותפים, ובמשך 25 שנה הייתה השקעה עצומה מצד פולין ביחסים עם הקהילה היהודית, עם יהדות אמריקה, עם ישראל".

אורבן בעצרת בחירות בהונגריה, אפריל 2018 (צילום: לאסלו באלוג/ Getty Imagesבאמצעות סוכנות הידיעות היהודית)

הממשלה של "חוק וצדק", לדבריה, שברה "באופן ציני" את המסורת הזו, שנמשכה רבע מאה, כדי לבנות "את הפרנויה של תומכיה" ולרמוז שיש "'יהודים משוערים' שהולכים להחרים את הרכוש שלהם". אולם היא סבורה כי לקמפיין הזה "אין הרבה קשר ליהודים אמיתיים", אלא זה ניסיון להצגת היהודים כחלק מקנוניה זרה רחבה יותר, בעלת מטרות המנוגדות לאינטרסים ולערכים של פולנים מן השורה.

אפלבאום מקפידה להדגיש כי "לפחות חצי מהמדינה מזועזעת מזה". ההשקעה ארוכת השנים בחינוך ובלימודי היסטוריה "תנצח בסופו של דבר, יש לקוות", היא אומרת. היא גם לא מאמינה שהיהודים בפולין נתונים כעת בסכנה כלשהי. "אני לא פוחדת. אין אלימות כלפי יהודים. הרבה מזה זה סוג של איתות. שליחת מסר לקבוצה שלך לגבי דמותה של הקבוצה ויצירת פחד מפני מה שנמצא מחוץ לה".

לא מדובר, לדבריה, בחזרה ל"פוליטיקת הרחוב" של שנות ה-30.

"עכשיו אלה אנשים בטוויטר שמארגנים קבוצות אספסוף בטוויטר. זה יכול להיות לא נעים להיות מותקף ברשת, אבל זה לא באמת מפחיד", אומרת אפלבאום, לפני שהיא מזהירה: "זה לא אומר שזה לא יכול להפוך למפחיד במקומות מסוימים".

באופן כללי, טיב התפקיד שממלאת האנטישמיות בפוליטיקה האוטוריטרית החדשה הוא "שאלה מסובכת", לדבריה. "בחלקה, האנטישמיות היא פשוט פונקציה של הסוג הזה של רטוריקה פופוליסטית: 'אנחנו האנשים האמיתיים נגד הזרים, נגד הנוכרים, נגד האליטות'. מבחינה היסטורית, היהודים הם שמילאו את התפקיד הזה. עכשיו ממלאים אותו באותה מידה מהגרים מוסלמים".

"עכשיו אלה אנשים בטוויטר שמארגנים קבוצות אספסוף בטוויטר. זה יכול להיות לא נעים להיות מותקף ברשת, אבל זה לא באמת מפחיד. "זה לא אומר שזה לא יכול להפוך למפחיד במקומות מסוימים"

תיאורית הקונספירציה נגד סורוס, "המשתוללת והמאוד פופולרית" – שלמעשה רומזת כי היהודים זוממים בחשאי להביא מוסלמים לאירופה כדי להחליש את הנצרות – "העניקה בסיס חדש לאנטישמיות", סבורה אפלבאום (נוסף על פעילותו הפילנתרופית למען זכויות אדם וערכים ליברל-דמוקרטיים, סורוס הציע תמיכה נדיבה לארגוני הסיוע למהגרים במהלך משבר הפליטים באירופה).

ככל שתיאורית הקונספירציה הזו עשויה להישמע מגוחכת, אפלבאום מאמינה שהיא הפכה ל"חלק חשוב מהאידאולוגיה האידנטיטרית והימנית הקיצונית באירופה". ועדיין, לדבריה, "זה עוסק ביהודים תאורטיים יותר מאשר באמיתיים. זה עוסק בסורוס שמתקיים רק כסמל, ואין לזה הרבה קשר לסורוס האמיתי.

"זה בעיקר עוסק במיתוסים ובאיומים על הקבוצה שצריך לערער או להדגיש, יותר מבאנשים אמיתיים", היא אומרת. אבל, כפי שמתאר ספרה, הרטוריקה של אורבן על סורוס ועל המהגרים הלא-קיימים להונגריה משרתת מטרה פוליטית חשובה, בכך שהיא מסיטה את תשומת הלב מהשפעתה הגוברת של רוסיה במדינה ומההאשמות שלפיהן חבריו ומקורביו של רה"מ מעורבים בשחיתות. "השיטה של אורבן עובדת: דבר על עניינים מעוררי רגש. הצג את עצמך כמגן הציביליזציה המערבית, בעיקר בחו"ל. כך לא ישימו לב לנפוטיזם ולשוחד מבית", היא כותבת.

מנהיג מפלגת השלטון הימנית בפולין, ירוסלב קצ'ינסקי, משמאל, מצביע בסבב השני לבחירות לנשיאות כשעל פניו מסכה להגנה מפני נגיף הקורונה, לצד אדם העוטה מסכה בדמותו של קצ'ינסקי, ורשה, פולין, 12 ביולי 2020 (צילום: AP)

כמובן, המצב בכל מדינה שונה. אפלבאום מאמינה כי בהונגריה מפלגת אופוזיציה אינה יכולה לנצח כרגע בבחירות הכלליות. בפולין, היא טוענת, המצב שונה. "יש כאן עדיין תקשורת בלתי תלויה, ויש אופוזיציה מאוד פעילה ונמרצת", היא אומרת. אף על פי כן, היא חוששת כי "המטרה של מפלגת השלטון היא לא להפסיד יותר… והם ניסו לעצב את הנוף האלקטורלי כך שהם לא יוכלו להפסיד".

לפיכך, מפלגת "חוק וצדק" הצרה את צעדיה של הרשות השופטת, פיטרה עובדי ציבור, דיפלומטים וקציני צבא שלא נשאו חן בעיניה,  והחליפה, השעתה או הכבידה את ידה על מנהלי מוסדות תרבות ומוזיאונים (בכלל זאת המוזיאון לתולדות יהודי פולין) החשודים כמי שאינם תומכים בערכיה.

לדברי אפלבאום, התקשורת הממלכתית הממומנת מכספי המסים היא כעת "ממש תעמולה ארסית מהסוג שמזכיר את מה שרואים במדינות אוטוריטריות: שום יומרה לאובייקטיביות, שום ייצוג לאופוזיציה בטלוויזיה, מאוד אגרסיבית".

אילוסטרציה: אלפי לאומנים פולנים צועדים אל שגרירות ארצות הברית בוורשה, פולין, ב-11 במאי 2019, במחאה נגד הלחץ האמריקאי על פולין לפצות יהודים שמשפחותיהם איבדו את רכושן במהלך השואה (צילום: AP/צ'ארק סוקולובסקי)

איך הגענו לכאן?

אבל הספר של אפלבאום אינו רק מבקש לתאר את הנוף הפוליטי המשתנה באירופה ובארצות הברית; אפלבאום גם מנסה להסביר ולהבין כמה מאותם אנשים שהיא החשיבה פעם לחברים, לבעלי ברית ולעמיתים הצטרפו לקבוצת המעודדים של הפופוליזם האוטוריטרי שהיא מתעבת ורואה בו סכנה לדמוקרטיה. לא מדובר בתרגיל אינטלקטואלי גרידא.

אפלבאום מאמינה כי ההיסטוריה מראה שמנהיגים אוטוריטריים ודמגוגים אינם זקוקים רק למידה מסוימת של תמיכה ולאנשים ש"יקדמו את המהומות או יפתחו בהפיכה", הם גם זקוקים לחברים ב"אליטה האינטלקטואלית והמשכילה".

"הם זקוקים לאנשים שיכולים להשתמש בשפה משפטית מתוחכמת, אנשים שיכולים לטעון שהפרת החוקה או עיוות החוק הם הדבר הנכון לעשות", היא כותבת. "הם זקוקים לאנשים שייתנו קול למרמור, יבצעו מניפולציות על תחושות של חוסר שביעות רצון, יתעלו את הכעס והפחד וידמיינו עתיד שונה".

"מנהיגים כאלה זקוקים לאנשים שיכולים להשתמש בשפה משפטית מתוחכמת, אנשים שיכולים לטעון שהפרת החוקה או עיוות החוק הם הדבר הנכון לעשות. הם זקוקים לאנשים שייתנו קול למרמור, ויתעלו את הכעס והפחד"

אפלבאום מבהירה כי אותם אלה שהיא רואה כסייענים לעליית הפופוליזם הם לא אנשים ש"נותרו מאחור" בחברה – עניים, כפריים או בני "המעמד התחתון המרושש". ההפך הוא הנכון: מדובר בעירוניים בעלי השכלה גבוהה.

"טינה, כעס ופסימיזם הם מכנה משותף לכל התנועות הפוליטיות מהסוג הזה", היא אומרת. "מסיבה זו או אחרת, אלה הם אנשים שלא אוהבים את המערכות הפוליטיות שלהם, ושיש להם ביקורת רדיקלית או אפוקליפטית כלפיהן".

עבור חלקם, המוטיבציה היא קרייריסטית – אולי בשילוב עם הבנה טובה לאן נושבת הרוח הפוליטית – אבל זה רחוק מלהיות כל הסיפור, סבורה אפלבאום. בהקשר זה היא מזכירה את ההיסטוריון היהודי יליד גרמניה פריץ שטרן, שהיגר לארה"ב ב-1938. ספרו מ-1961, "הפוליטיקה של הייאוש התרבותי", בוחן את האקלים האינטלקטואלי של סוף המאה ה-19, שבהמשך סייע בעליית הנאציזם.

לדבריה, "הוא מתאר אנשים שהוטרדו וחשו מצוקה לנוכח המודרניות, התיעוש והשינויים הכלכליים-חברתיים המהירים. נראה לי שאנו חיים בעידן דומה מאוד".

ההשלכות, היא סבורה, עלולות להיות מרחיקות לכת. "אם אתה חושב שהחברה שלך נמצאת במדרון תלול ושהיא מידרדרת לאבדון וגוססת, אז אתה נהיה הרבה יותר פתוח לאמצעים קיצוניים מאוד כדי לשנות את המצב", היא אומרת.

דודה, משמאל, ורעייתו אגתה קורנהאוזר-דודה מנופפים לתומכים בפולין, 12 ביולי 2020 (צילום: AP/צ'ארק סוקולובסקי)

ברקזיט, טראמפ ומה שצפוי בהמשך

"הייאוש התרבותי" אינו מוגבל בשום אופן למזרח אירופה. אפלבאום מזהה אותו באופן שבו חלק מהשמרנים בבריטניה אימצו הן את הברקזיט והן, במהלך ארבע השנים האחרונות, אמצעים קיצוניים יותר ויותר לשווק אותו.

אפלבאום מכירה את העולם הזה היטב כמי שעבדה בשנות ה-90 כסגנית עורך הספקטייטור, מגזין הבית של המפלגה השמרנית בבריטניה, שהפך מאוחר יותר לקול מוביל לטובת פרישתה של הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי.

"חברי אגף הברקזיט במפלגה השמרנית מוכנים לשבור טאבואים ולתקוף מוסדות שהם החשיבו פעם לקדושים, כמו ה-BBC, בית הלורדים והרשות השופטת", היא אומרת. "המשחק שהם שיחקו עם השעיית הפרלמנט בסתיו שעבר היה חסר תקדים". לדבריה, תומכי הברקזיט השמרנים גם אימצו "שפה פוליטית בעלת סגנון אוטוריטרי", שמנסה להסית את "האנשים האמיתיים" נגד "האליטות המזויפות".

"חברי אגף הברקזיט במפלגה השמרנית מוכנים לשבור טאבואים ולתקוף מוסדות שהם החשיבו לקדושים, כמו ה-BBC, בית הלורדים והרשות השופטת. המשחק שהם שיחקו עם השעיית הפרלמנט היה חסר תקדים"

אפלבאום מזהה, כמובן, מגמה דומה בארצות הברית. המפלגה הרפובליקנית, שהיא תמכה בה בעבר, נטשה, כך היא סבורה, את האופטימיזם והאידאליזם של רונלד רייגן לטובת מה שהיא מכנה "הנוסטלגיה של שחזור העבר" מבית טראמפ.

הנשיא הנוכחי, טוענת אפלבאום, מציע רק "חזרה לשנאת הזרים ולבדלנות של שנות ה-20". היא מזכירה את הדוגמה של מנחת פוקס ניוז לורה אינגרהאם – מכרה שלה לשעבר מהמעגלים השמרניים הצעירים שהיא השתייכה אליהם פעם – שכיום מפיצה "פסימיזם אפוקליפטי המשותף לכה רבים אחרים".

מנהיג מפלגת הברקזיט, נייג'ל פרג', במסע הבחירות לפרלמנט האירופי במאי 2019 (צילום: דני לוסון/PA באמצעות AP)

הציביליזציה המערבית, על פי אינגרהאם, "ניצבת על סף תהום". אינגרהאם, מתנגדת תקיפה להגירה (על אף היותה אם מאמצת לשלושה ילדים מהגרים), הייתה מתומכיו המוקדמים והקולניים של הנשיא.

אבל אפלבאום מאמינה כי זו תהיה טעות לחשוב שהשבר הפוליטי הנוכחי הוא ייחודי. היא מותחת אנלוגיה בין העידן שלנו לבין פרשת אלברט דרייפוס הידועה לשמצה, שזעזעה את צרפת של סוף המאה ה-19 וקרעה את החברה הצרפתית. לקיטוב שחל בעקבות המשפט וההרשעה השגויה של הקצין היהודי שתויג כבוגד לאחר שהואשם בהדלפת סודות לגרמניה, יש תהודה רבה גם היום, היא אומרת.

דונלד טראמפ (צילום: AP Photo/Evan Vucci, File)

אפלבאום משווה את אותם אלה שהמשיכו להחזיק בקול רם באמונתם באשמתו של דרייפוס, גם זמן רב לאחר שחפותו הוכחה, לפופוליסטים מהימין הקיצוני של היום. לתיאוריות הקונספירציה, לדימויים האנטישמיים ולהאשמות נגד האליטה ה"זרה" והבוגדנית שהופצו על ידי "העיתונות הצהובה" של צרפת – המקבילה ל"פעולות ההטרלה של הימין הקיצוני" היום – יש הדים רבים בימינו, היא טוענת.

מצדו השני של הקרע עמדו תומכיו של דרייפוס, שכמו מתנגדיו של הימין הפופוליסטי כיום, כך היא כותבת, "תפסו את האומה לא כשבט אתני אלא כהתגלמותה של מערכת אידיאלים: צדק, יושר, אובייקטיביות, הניטרליות של בתי המשפט". לפיכך מה שעמד על הפרק לא היה רק חפותו או אשמתו של חייל יהודי אחד, אלא סדק רחב יותר בעצם טבען של האומה ושל המדינה.

"משפט דרייפוס נראה לי עכשווי באופן לא ייאמן, וקווי החלוקה בין האנשים היו כל כך מוכרים", אומרת אפלבאום. "מה שעוד סקרן אותי בסיפורו היה האופן שבו הוא פילג משפחות ואנשים שקודם לכן היו פחות או יותר באותו צד… וזה מאוד הזכיר לי את החיים בלונדון או בוושינגטון או בוורשה ב-30 השנים האחרונות".

אן אפלבאום, מחברת "דמדומי הדמוקרטיה: כישלון הפוליטיקה והתפלגות החברים" (צילום: רחיל אחמד)