יש פוליטיקאים, ולאחרונה אלה מהצד הימני של המפה הפוליטית, שאומרים שאסור להרשות שיועץ משפטי לממשלה יבחר ראש ממשלה. מדובר בדמגוגיה זולה. הרי איש אינו טוען שהיועמ"ש צריך לקבוע מי יהיה רה"מ, אלא רק שהיועץ צריך להכריע מי לא יהיה רה"מ. הוא יכול (וחייב) להכריע שאדם שמואשם בפלילים לא יכול להנהיג את המדינה אפילו אם הרוב הדמוקרטי בוחר בו. הוא יכול וחייב להכריע שאדם שמנצל את מעמדו כראש ממשלה לא יורשה להחריב את מערכות החוק ומוסדות הדמוקרטיה תוך שימוש במעמדו ובכוחו.

יש פוליטיקאים האומרים שאסור להרשות שיועמ"ש יבחר רה"מ. מדובר בדמגוגיה זולה. הרי איש אינו טוען שהיועמ"ש צריך לקבוע מי יהיה רה"מ, אלא רק שעליו להכריע מי לא יהיה רה"מ. הוא יכול (וחייב) להכריע שנאשם בפלילים לא יכול להנהיג את המדינה

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אילו הייתה במדינת ישראל מערכת איתנה ויעילה של איזונים ובלמים, לא היינו מגיעים כלל לנקודה הזו והמערכת בעצמה הייתה בולמת אדם כזה מלהנהיג את המדינה. אילו הייתה פה חוקה, למשל, לא היה נוצר מצב של הצטברות כוח משחית בידיים של אדם בודד, באופן שעלול אף לסכן את המשך קיומה של הדמוקרטיה עצמה. אבל אין פה חוקה ואין אפילו מערכת של שני בתי פרלמנט שיכולים לעתים לאזן זה את זה.

אפילו תפקיד יו"ר הכנסת, שפעם נחשב היה לממלכתי ביותר בהיותו אף ממלא מקום נשיא המדינה, תפקיד בו שימשו אנשים אשר חדלו מפעילות מפלגתית מרגע היבחרם לכס היו"ר, איבד לחלוטין את המימד הממלכתי שלו כאשר היו"ר הנוכחי יריב לוין משתתף באופן פעיל בישיבות סיעת הליכוד ומנצל את מושבו הרם כדי להתנצח עם שר המשפטים תוך כדי נאומו של השר במליאה.

בעיה נוספת נעוצה בטבעה של המערכת הפרלמנטרית בישראל, בה רוב בכנסת, המתקיים על ידי גוש של מפלגות (ולעולם לא רוב מוחלט של מפלגה בודדת) – מאפשר למנהיג אחד לעשות כמעט ככל העולה על רוחו מחשש פן המבנה הקואליציוני יקרוס והשותפים לקואליציה יפסידו (מושבים, כוח ותקציבים). ממילא, האינטרס שלהם בריסון המנהיג מופחת עד כדי נעלם, שכן התעמתות עמו תביא בהכרח ובסך סכום אפס להפסד גדול עבורם.

גם מערכת המשפט יכולה (ולפעמים מצליחה) לרסן את המנהיג, אך זאת רק עד גבול מסויים. לעתים מעדיפה הרשות השופטת להימנע (לעתים אף בצדק) מעימותים טריטוריאליים עם הרשות המחוקקת או עם הרשות המבצעת. מטעמים של שמירה על הפרדת רשויות ושל הליכה על הקו הדק המתקרב לעימות מבלי לחצות אותו, נמנעת הרשות השופטת לעתים קרובות מלהביע עמדה נחרצת בכל הקשור לריסון המנהיגות. הדבר משרת את האינסטינקט הטבעי של שימור כוחה ומעמדה של הרשות השופטת אך ספק אם הוא מגן באופן מספק על טובתה של המדינה.

גם הרשות השופטת נמנעת לעתים קרובות מעמדה נחרצת לגבי ריסון המנהיגות. הדבר משרת את האינסטינקט הטבעי של שימור כוחה ומעמדה של הרשות השופטת אך ספק אם מגן באופן מספק על טובת המדינה

לכן קיים מצב של היעדר מערכת של איזונים ובלמים אשר תרסן ותווסת את כוחו של המנהיג ותמנע ממנו לפגוע ביסודות השלטון הדמוקרטי כל אימת שהדבר משרת את צרכיו האישיים. בהינתן מצב שכזה, אין ברירה אלא לאפשר לגורם אחד, במקרה זה היועמ"ש, לייצג את הממלכתיות ואת הצורך הציבורי בריסון השלטון. לכן היועמ"ש לא יקבע מי צריך להיות ראש ממשלה אבל הוא בהחלט חייב לקבוע מי לא יהיה ראש ממשלה – שכן אם לא הוא, מי יעשה זאת?

עפר בבלי היה דיפלומט בשנים 1991-2014 ושירת בשגרירויות ישראל במדריד וברומא. היה יועץ מדיני לשני שרי חוץ וקונסול כללי של ישראל בפלורידה ופורטו ריקו. כיום משמש כנציג הפדרציה היהודית של שיקגו בישראל. הוא גם צלם אמנות שהציג עד כה שלוש תערוכות יחיד. חלק מעבודותיו מופיעות פה: https://oferbavly.tumblr.com/

בשבוע שעבר, י' בטבת, 10 בינואר 2025, צמתי, כמדי שנה, כחלק מעם שזוכר דרך הגוף אובדן וחורבן מלפני 2,613 שנה וחיבר אליו את יום הקדיש הכללי.

טקסטים על האסון ההומניטרי בעיר ירושלים מלווים אותנו לאורך הדורות כמסר נגד השחתה חברתית ומוסרית. חכמים קבעו עבורנו ארבעה ימי צום בלוח השנה, כאשר כל אחד מהם מתייחס לנקודת ציון אחרת של החורבן, ובכך הזכירו לנו שהתפרקות היישוב היהודי בארץ ישראל לא אירעה ביום אחד.

יעלה מזור היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. מובילה את תחום החינוך לחיים משותפים, במסגרתו הובילה מהלכי שינוי מדיניות, קמפיינים ציבוריים ובניית וריכוז של קואליציות רבות משתתפים. יעלה מנחה קבוצות בנושאים של שינוי חברתי, זכויות אדם וניהול דיונים קונפליקטואליים בכיתה בארגונים כמו מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג, המרכז לחינוך הומניסטי בלוחמי הגטאות, ICCI ועוד. היא בעלת תואר שני בחברה ואמנויות ותואר ראשון בערבית ומקרא מהאוניברסיטה העברית, וחיה בירושלים עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.

הספרטנים היו פלג מהשבט הדורי, שבצל התמוטטות המרחב בסוף תקופת הברונזה נדדו (בערך במקביל לתקופת ההתנחלות שלנו בכנען) מצפון יוון לדרומה, לארץ אותה הבטיח להם אביהם המיתולוגי הרקולס – לספרטה. שם הם השתלטו על נחלת העם המקורי ששכן שם, ההלוטים, ופיתחו להם תרבות חיים ייחודית ומשגשגת.

התרבות הספרטנית הייתה תרבות מגויסת שנבנתה למטרה אחת, והיא יצירת כוח צבאי החזק והמאיים ביותר האפשרי. לצורך-כך, מצד אחד הם בנו לילדיהם מערכת חינוך בדמות פנימיות צבאיות (האגוגה) שהפכה את כל הבוגרים לחיילים מקצועיים, ומהצד השני, כדי לתחזק ולהזין את התרבות הצבאית הזו, הם שעבדו להם את האוכלוסייה המקומית ההלוטית שנאלצה לשרתם תחת חוד כידוני וחרבות הצבא.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.

ככל שההיתכנות לעסקה עולה, עולים קולות הימין והימין הקיצוני והמופרע וטוענים נגד "המחיר" שישולם לחמאס תמורת השבת החטופים. בואו רגע נדון בשאלת המחיר. ובשאלה החשובה יותר: מי צריך לשלם את המחיר על מחדל 7 באוקטובר? על קונספציית "חמאס הוא נכס"?

הרי לא שמעתם את בצלאל סמוטריץ' חוזר בו, או מבקש סליחה על אמירותיו ש"חמאס הוא נכס". לא שמעתם את בנימין נתניהו חוזר בו ומתנצל על מדיניותו ואמירותיו מ-2018, לפיהן הכסף הקטארי לחמאס הוא החלטה מנהיגותית נכונה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.