באוגוסט 2018, לפני מעט יותר משנתיים, החל לכהן בבית המשפט העליון השופט אלכס שטיין. בטקס השבעתו בבית הנשיא, צהלה שרת המשפטים דאז, איילת שקד ממינויו של מי שנתפש כשופט שמרן, ואמרה: "זהו יום חג לעולם המשפט הישראלי. אחת התכונות המייחדות את שטיין היא עצמאותו, הוא אינו פוסע בהכרח בתלם שנחרש לפניו".
שנתיים חלפו, והמציאות טופחת על פניה של שקד.
אתמול הורה בית המשפט לשר המשפטים אבי ניסנקורן וליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט להעמיד לדין משמעתי את רב העיר צפת שמואל אליהו בשל התנהגות שאינה הולמת רב עיר.
פסק דינו של בג"ץ משקף את כל מה ששקד לא רצתה: מצד אחד, הליכה בתלמו של בית המשפט העליון בסוגיית מידת ההתערבות בשיקול דעתם של גורמי התביעה ביחס להעמדה לדין משמעתי; ומצד שני – פסק דין שעל-פי השיח הפוליטי הרווח, ניתן להגדיר אותו כאקטיביזם שיפוטי דרמטי, נוכח הפיכת ההחלטה של שרי המשפטים להימנע מהעמדתו לדין של אליהו. שני שרי משפטים שקלו את העניין הזה ובחרו לנקוט כלפיו גישה רחומה: אמיר אוחנה ושקד עצמה.
נוכח העובדה שפסק הדין נכתב על-ידי השופט שטיין, נמנעה אתמול שקד מלהטיח את הביקורת הרגילה שלה על בית המשפט העליון. בראיון לבן כספית ואריה אלדד היא הסתפקה בהסתייגות לאקונית בלתי אופיינית: "פסק דין מאוד מעניין", היא אמרה, "אני לא מסכימה איתו".
ככה זה בבית המשפט העליון: לאלפי פסקי הדין שניתנו לאורך השנים יש כוח משלהם. השופטים של הדור הנוכחי עומדים על כתפיהם של קודמיהם, מצטטים מתוך פסיקות העבר, מיישמים את ההלכות הוותיקות, ורק לפעמים צועדים עוד פסיעה מהוססת קדימה. אפילו אלכס שטיין.
ככה זה בבית המשפט העליון: לאלפי פסקי הדין שניתנו לאורך השנים יש כוח משלהם. השופטים של הדור הנוכחי עומדים על כתפיהם של קודמיהם, מצטטים מתוך פסיקות העבר ומיישמים את ההלכות הוותיקות
בפסק הדין הוא מרבה לצטט מפסיקות בית המשפט העליון מכל התקופות, כאילו כדי להצהיר: אינני מהפכן, אינני ממציא את הגלגל בכל פסק דין. אני שוזר בנסיבות הנוכחיות את העקרונות השיפוטיים שנטבעו זה מכבר.
הזכות הבסיסית של חופש הביטוי
העתירה להעמיד לדין משמעתי את שמואל אליהו הוגשה לפני ארבע שנים על ידי המרכז הרפורמי לדת ומדינה, לאחר שנים רבות שבהן כיהן אליהו בתפקידים ציבוריים ושבמהלכן השמיע עמדות גזעניות וחשוכות – כלפי ערביי ישראל, הפלסטינים, קהילת הלהט"ב ועוד.
שתי השאלות שעמדו במוקד פסק הדין היו – היקף ההתערבות של בית המשפט בהחלטת הגורמים המוסמכים, שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה, לעניין העמדה לדין משמעתי של רבני ערים; ושאלת חופש הביטוי של רבני עיר, הנחשבים לעניין זה כעובדי מדינה, שכן חלק משכרת משולם מקופת המדינה – על רקע הוראות חוק שירות המדינה האוסר על פעילות פוליטית ומפלגתית.
את התבטאויותיו של אליהו חילק שטיין לכמה קטגוריות: דברים שהם בגדר איומים, הסתה, לשון הרע ודברים בגנות אוכלוסיות שלמות; התבטאויות בשדה הפוליטי, דוגמת תמיכה בפוליטיקאי זה או אחר; ביקורת על מוסדות המדינה ופועלם. ולצד אלה – דברים "קשים ומקוממים" נוספים, שלגישת שטיין חוסים תחת חופש הביטוי של אליהו.
בפסק דינו, הילך השופט שטיין על הגבול שבין המגבלות החלות על עובדי ציבור בהתבטאויות בנושאים פוליטיים לבין החופש היחסי שצריך להינתן לרבני ערים מתוקף תפקידם כמורי הלכה רוחניים לצאן מרעיתם המוניציפלי. "את חופש הביטוי של הרב אליהו כרב עיר", כתב שטיין, "אין לצמצם מעבר לנדרש למילוי תפקידיו או באופן שעלול ליצור אפקט מצנן ביחס לפעילות דתית-הלכתית שרבני ערים אמונים עליה".
"את חופש הביטוי של הרב אליהו כרב עיר, אין לצמצם מעבר לנדרש למילוי תפקידיו או באופן שעלול ליצור אפקט מצנן ביחס לפעילות דתית-הלכתית שרבני ערים אמונים עליה"
שטיין מעלה על נס בפסק דינו את הזכות הבסיסית של חופש הביטוי, ומתמקד בהיותה חירות שאינה מטילה על הזולת כל חובה. ירצה – יאזין, לא ירצה – לא יאזין. מתוך זכותו הזו של הזולת להתעלם, בונה שטיין את הכרעתו בנסיבות הקונקרטיות של ענייננו: לגישתו, נוכח מעמדו של הרב אליהו כרבה של צפת, לא נתונה לתושבי העיר האפשרות המעשית להתעלם מדבריו, ולכן מוטלת עליו אחריות לצמצם את חופש הביטוי שלו בהקשרים פוגעניים מסוימים:
"זכות ההתעלמות אשר הוכיחה את עצמה כאפקטיבית, על פי רוב, ביחסים שבין אדם לחברו, איננה אפקטיבית ברוב המגעים שבין אזרח לשלטון – זאת, בשל היות האזרחים מן השורה קהל שבוי".
נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות והשופט יצחק עמית הצטרפו לתוצאת פסק הדין של שטיין אך הביעו הסתייגות מגישתו זו. "דעתי שונה", כתבה חיות, "לשיטתי ההצדקה העיקרית להגבלת חופש הביטוי של רב עיר היא החשש לפגיעה באמון הציבור ובתדמית השירות הציבורי, בשל התבטאויות פוגעניות".
ואילו עמית כתב: "איני סבור כי הזכות להתעלם היא שמכוננת את הרציונל העיקרי שבבסיס חופש הביטוי. איני סבור כי המבחן של 'קהל שבוי' הוא המבחן שלאורו יש לבחון את התבטאויותיו של אליהו". בכך ששני השופטים הנוספים בהרכב משכו את השטיח מתחת לטיעונו המרכזי של שטיין, הם גם וידאו שדבריו אלה לא יהפכו להלכה שניתן יהיה להיסמך עליה בעתיד.
מהלומה ליועמ"ש
מעבר לסוגיית חופש הביטוי וגבולותיה בתפקידים ממלכתיים, עומדת הסוגייה הנפיצה של הפיכת ההחלטה שלא להעמיד את אליהו לדין משמעתי. לא מדובר אמנם בתחום הפלילי – שם ההתערבות בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה שמורה למקרים נדירים ביותר, שאירעו עד היום רק פעמיים בכל ההיסטוריה המשפטית; ועדיין, אף שהשאלה מתמקדת בהעמדה לדין משמעתי, הנטייה הברורה היא לכבד את שיקול דעתם של הגורמים המוסמכים.
שקד ואוחנה, כל אחד בתורו, העדיפו להסתפק בשיחות אזהרה עם אליהו. שטיין, ועמו חיות ועמית, הגדירו את שיקול דעתם כלוקה ב"חוסר סבירות קיצוני המחייב את התערבותנו".
עם זאת, בית המשפט נזהר שלא לחצות את גבולות האקטיביזם. סמכות ההתערבות בהחלטות שלא להעמיד לדין – פלילי או משמעתי – נטועה רק במקרים חריגים ביותר, שבהם ההחלטה להימנע מהעמדה לדין לוקה ב"פגם היורד לשורשו של עניין". גם היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט חוטף כאן מהלומה. הרטוריקה השיפוטית המעודנת באה לוודא שזו לא תיראה ככואבת יתר על המידה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואלכס שטיין היה, לקראת מינויו כשופט עליון, יורד של ממש, עשרות שנים הוא היה גר ברה"ב ושם עסק במסגרות אקדמיות ללא כל קשר למשפט ישראלי, אף בניו לא התחיילו ועקב סיבות אלו ואחרות הצעתה של שקד למינוי שטיין גרמה להתנגדות לא רק מגורמים משפטיים וחברתיים שונים אלא גם מחבריו המיועדים בבית משפט העליון, זכור כי שטיין היה צריך להתחייב -בין היתר- שבניו יתגייסו לצה"ל וכן לקבוע את ישראל כמרכז חייו וענייניו. אך, בכל זאת, הוא מצטייר כשופט ענייני, מקצועי ועצמאי אשר יותר מהר מאשר לאט כבש את הערכה של הגורמים הרלבנטיים. להורות על העמדת לדין של רב אשר מתנהג ומתבטאה בצורה לא ראויה איננה החלטה קשורה לעמדות או אידילוגיות אלא מהפעלת שיקולים משפטיים ראויים.
מה שברור לעין הוא שבתחום המשפט שאיננו נמנה על המדעים המדויקים אין ,וכנראה לעולם לא תהייה , אחדות דעים בבחינת היגיון אחד ברור ומוחלט. האם זה מחליש את ביהמ"ש או מחזק אותו היא שאלה פילוסופית במהותה. בפרקטיקה זה יוצר בלבול ואי-נחת בקהל. לדעתי חשיפת היתר לחילוקי הדעות שבין השופטים הם בבחינת כניסה מיותרת למטבח במהלך הבישול, מצב שכידוע לא אחת מחסל את התיאבון והאמון.