אם נשאל את Siri מה זה cringe-worthy, דהיינו – איזה מן דבר יכול לגרום לנו להתכווץ מרוב מבוכה, סיכוי לא רע שנזכה לשמוע את הדברים שנשא השבוע בנימין נתניהו בכנס למיגור אלימות נגד נשים:

״נשים זה לא בעל חיים שאתה יכול להכות בו, והיום אנחנו אומרים גם בבעלי חיים אתה לא מכה״.

נתניהו באירוע לציון היום הבינ״ל למיגור אלימות כלפי נשים: נשים הן בעלי חיים (ולכן גם אותן לא צריך להכות). באמת שאין מלים כבר (h/t @matan_amirr)pic.twitter.com/CBuDRRn4wO

— Noa Landau נעה לנדאו (@noa_landau) November 23, 2020

הרשת, כהרגלה, יצאה מגדרה. רבים מיהרו להכריז שנתניהו איבד את זה סופית, אחרים סברו שכשל בלשונו בצל הנוכחות מזרה האימה של רעייתו, ואף היו כאלה שחשדו כי מדובר בסימן ראשוני לדמנציה. אך ההסברים הללו מייצגים משאלות לב, ואילו ההסבר פשוט בהרבה: כך נראה אדם המתקשה לחוש חמלה, בשעה שהוא מנסה לזייף אותה. לא תיתכן תוצאה אחרת זולת תאונת הרכבת המפוארת שבה חזינו, ואל מול ההפתעה שהדברים עוררו אין לנו אלא לשאול: מה חשבתם שייצא? קולה?

כך נראה אדם המתקשה לחוש חמלה, בשעה שהוא מנסה לזייף אותה. לא תיתכן תוצאה אחרת זולת תאונת הרכבת המפוארת שבה חזינו, ואל מול ההפתעה שהדברים עוררו אין לנו אלא לשאול: מה חשבתם שייצא? קולה?

בעלי חיים אינם זרים למשפחת נתניהו. אמנם כלבתם האהובה קאיה זצ״ל כבר לא איתנו, אבל לאחרונה התבשרנו על ״כלב קטן״ אחר שמכשכש סביב בני המשפחה – או שלפחות כך הם מכנים בחדרי חדרים את נפתלי בנט, ספק אם בגלל נאמנותו הבלתי מותנית.

הקלטות ניר חפץ נחשפות – נתניהו על בנט: "הוא כלב קטן" • האזינו >> https://t.co/HpeaqlhH55@RavivDrucker pic.twitter.com/4H8PdwPQIF

— חדשות 13 (@newsisrael13) November 14, 2020

נתניהו, יודע כל דרדק, מדמה עצמו לווינסטון צ׳רצ׳יל. ואף שהדמיון בין השניים מוגבל ביותר, לשניהם היו ״כלבים״. אך בעוד שלנתניהו יש ״כלב קטן״, לצ׳רצ׳יל היה ״כלב שחור״.

״הכלב השחור״ של צ׳רצ׳יל לא היה כלב בשר ודם אלא הכינוי שהעניק למחלת הדיכאון אשר ממנה סבל לאורך חייו. התקפי הדיכאון היו שבים ופוקדים אותו מעת לעת, ולעתים השביתו אותו במשך חודשים. גם כאשר שככו, מעולם לא באמת משו מצדו – ומכאן הכינוי.

נתניהו, כידוע, מדמה עצמו לצ׳רצ׳יל. ואף שהדמיון בין השניים מוגבל, לשניהם היו ״כלבים״. בעוד שלנתניהו יש ״כלב קטן״, לצ׳רצ׳יל היה ״כלב שחור״. זה לא היה כלב בשר ודם אלא הכינוי שהעניק למחלת הדיכאון שלו

מנקודת מבט פסיכואנליטית, דיכאון מתפתח על רקע קושי לשאת אשמה לא-מודעת. מקורה ברגשות שנאה שאנחנו מוּעדים להרגיש כלפי אנשים שאותם אנחנו גם אוהבים. ההכרה בכך שאנחנו יכולים לשנוא אדם שאותו אנחנו גם אוהבים היא מחשבה קשה לעיכול, והיכולת לשאת אותה מהווה הישג התפתחותי חשוב.

המחלה של צ׳רצ׳יל – שכללה גם מופעי מאניה – הסבה לו סבל אדיר, אבל יתכן שגם תרמה ליכולתו לשאת באחריות המונומנטלית שההיסטוריה הפילה על כתפיו. אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות אם מאבקו באשמה לא-מודעת שיחק תפקיד, אבל רמזים לכך טמונים בנאומיו המלכדים: מי שנודר להילחם בכל מקום ולעולם לא להיכנע הוא מי שחווה על בשרו את המאבק המתמשך בייאוש. מי שמסוגל להפיח תקווה דרך הבטחה לדם, יזע ודמעות הוא מי שיודע להישיר מבט אל כאב וסבל.

כמה שלא ירצה להידמות לו, נתניהו אינו צ׳רצ׳יל. בשונה מצ׳רצ׳יל, פגמיו האישיותיים מונעים ממנו כל מפגש עם אשמה או חמלה. צ׳רצ׳יל לא היה חף מגרנדיוזיות, אבל הנרקיסיזם שלו לא היה ממאיר. נרקיסיזם כזה לא מסוגל לשאת כל ביטוי של הזדקקות; הוא פועל ללא-רחם וכל אימת שנתקל בצורך בחמלה הוא בז לו כחולשה, לועג לו, משתעמם ממנו. לא בכדי האורטור המחונן שלנו כשל אפילו בהגיית המילה ״חוֹמל״: שיבוש המילה היא הדרך שבה נפשו הרחיקה מעצמה את הקונספט המאיים.

מעניין לציין כי עקב מחלתו, צ׳רצ׳יל נמנע ככל האפשר מלהתקרב למרפסות. בצל סבלו הוא חשש שהפיתוי לקפוץ מאחת יגבר עליו. ואילו אצלנו, הצ׳רצ׳יל wannabe מעולם לא כבש את יצרו והתרחק מהמרפסת, הוכחה לכך שאשמה היא ממנו והלאה – ועל חמלה בכלל אין מה לדבר.

כמה שירצה להידמות לו, נתניהו אינו צ׳רצ׳יל. פגמיו האישיותיים מונעים ממנו כל מפגש עם אשמה או חמלה. הנרקיסיזם שלו לא מסוגל לשאת הזדקקות, ולכן כשנתקל בצורך בחמלה הוא בז לו כחולשה, לועג לו, משתעמם ממנו

אבל אם בכל זאת ננסה לדבר, נשמע משהו כזה:

״נשים הן בעלי חיים, ילדים הם בעלי חיים, בעלי חיים עם זכויות. והדבר הזה צריך לעבור מן העולם״.

מהו "הדבר הזה"? כל חולשה הזקוקה לחמלה, כמובן.

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.

האלוף במיל. גיא צור מספר שרואיין במשך 45 דקות בידי שרה נתניהו לתפקיד מזכירו הצבאי של רה"מ.

אם זה נכון, זוהי עבירה פלילית חוזרת של הפרת אמונים לכאורה מצד הנוכל המשסה. האם היועצת המשפטית לממשלה תפעל? האם אחוזי התמיכה בנתניהו ובליכוד יצנחו? האם הפתולוגיה הזו מעניינת מישהו? לא נעצור את הנשימה.

האלוף במיל. גיא צור מספר שרואיין במשך 45 דקות בידי שרה נתניהו לתפקיד מזכירו הצבאי של רה"מ – עבירה פלילית חוזרת של הפרת אמונים. האם היועמש"ית תפעל? האם התמיכה בליכוד תצנח? לא נעצור את הנשימה

רק הגילוי הזה – בלי המכלול העצום של אלפי הפתולוגיות מהן נאלצנו לסבול – אמור להניב פרידה מהחיים הפוליטיים של כל מנהיג או איש ציבור במדינות דמוקרטיות סבירות. ודאי של מועמד לראש הממשלה. אדם בעל הגינות מינימלית היה מניח את המפתחות על השולחן.

ב-2012 התמודד גיא צור לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, ומצא את עצמו בראיון אל מול רעייתו. https://t.co/yUmJ812LbW

— ערוץ 7 (@arutz7heb) June 26, 2022

מדינות דמוקרטיות סבירות אמרנו. אדם בעל הגינות מינימלית אמרנו.

אך ישראל לא אמרנו. כי אין דמוקרטיה ששוללת אזרחות ופוגעת בזכויות אדם של מיליונים הנתונים לשליטתה ומקיימת שתי מערכות חוק לפי מוצא אתני. לא קיימת חיה כזו. ואין גרם של הגינות בנתניהו שריסק ועלול לסיים את מלאכת הריסוק של ההיבטים הליברל-דמוקרטיים שעדיין נותרו כאן.

וגם עדותו ביום 20 ביולי בוועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון – שכמובן תהיה מביכה, חלולה ומלאת כזבים – לא תגרע דבר מהתמיכה בפוליטיקאי הנורא הזה.

אמרנו מדינות דמוקרטיות סבירות ואדם בעל הגינות מינימלית. אך אין דמוקרטיה שפוגעת בזכויות אדם של מיליונים תחת שליטתה ומקיימת שתי מערכות חוק לפי מוצא אתני, ואין גרם של הגינות בנתניהו

ריקבון. מק וריקבון. ופתולוגיה.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

אז מסתבר ששופטי בית המשפט העליון האמריקאי הטעו את הסנאט, כאשר בתור מועמדים הבטיחו לא לבטל את הזכות להפלות. גם שמרנים וגם שקרנים? מזעזע!

אבל אם נשים בצד את הרגש, אפשר לראות את ביטול הפסיקה מ-1972 הידועה בשם "רו נגד ווייד" (אשר קבעה שהחוקה מגנה על זכות האישה לבצע הפלה) כך: השמרנים טוענים שאין זכות חוקתית להפלות, ושהנושא הוא פוליטי.

אפשר לראות את ביטול הפסיקה מ-1972 הידועה בשם "רו נגד ווייד" (שקבעה כי החוקה מגנה על זכות האישה לבצע הפלה) כך: השמרנים טוענים שאין זכות חוקתית להפלות, והנושא הוא פוליטי

למרות שטיעון זה בא מבית מדרשם הקודח של הרפובליקאים, הוא לא בהכרח מטורף, והוא גם מספק לדמוקרטים פתח לא רע לבחירות אמצע הקדנציה בנובמבר.

הרעיון שהזכות להפלה לא מעוגן בחוקה הוא הרבה פחות מטורף, למשל, מההתעקשות שלכל טמבל כן יש זכות חוקתית לשאת תת-מקלע בקניון השכונתי (ולאחרונה בית המשפט שוב תמך בגרסה זו). אינני משפטן, אבל אני יודע לעשות חיפוש, ולא מצאתי את המילה הפלות בחוקה. כל השאר זה פרשנות.

במהלך חצי המאה האחרונה הסוגייה עוותה לחלוטין על ידי כל הצדדים, כולל ליברלים שמתעקשים שההתנגדות להפלות היא סוג של קונספירציה לשעבד נשים ולשלול מהן זכויות על גופן באופן כללי. הם מתעקשים לקרוא לעמדתם "הזכות לבחור" כאילו שמדובר בטעמים של גלידה, ולא מעיזים לומר את האמת: הם תומכים בזכות לבצע הפלות – קרי בהפלות.

ריבונו של עולם, קראו לילד בשמו! הציבור מזהה בהיסוס כזה חולשה – בארה"ב כמו בארץ בנושאים אחרים – וככה זה נגמר.

אני מאמין לשמרנים שהם באמת ובתמים רואים בהפלה סוג של רצח, או למצער הריגה. אני לא מסכים עם הדעה הזו, אבל אני גם חושב שלמילים יש משמעות ושעדיף לדייק. לכן אני לא "תומך בבחירה" – אני תומך בזכות לבצע הפלות (גם עד שלב מאוחר למדי בהריון).

אני מאמין לשמרנים שהם באמת רואים בהפלה סוג של רצח או הריגה. אני לא מסכים עם דעה זו, אבל גם חושב שלמילים יש משמעות ושעדיף לדייק. לכן אני לא "תומך בבחירה" – אני תומך בזכות לבצע הפלות

וכן, אני מודה שיש כאן סוגיה מוסרית לא פתורה וכנראה לא פתירה. אינני  לגמרי בטוח שזו לא הריגה; אבל אני מסיק שגם אם כן זה עדיף על להכריח אישה לשאת עובר שאיננה רוצה בו עד הלידה.

אם אתה רואה בזה רצח אז יש להניח, בהקשר האמריקאי, שאתה גם תומך בעונש מוות – שהוא גם כן רצח. החיים לא מושלמים, וגם המוות לא, ואין בחירות קלות, וכולנו צריכים להירגע.

זה לא כל כך מוזר, אם כך, להסיק שהמחלוקת בין נקודת המבט שלי לבין זו שמתנגדת להפלות היא באמת פוליטית יותר מאשר משפטית. החלטת בית המשפט העליון משנת 1972 הייתה סובייקטיבית כמו זו שביטלה אותה בסוף השבוע שעבר. "רו" סיפקה פשוט דרך נוחה להבטיח את הזכות להפלות תוך עקיפת הפוליטיקאים, שבארה"ב הם חכמים עוד פחות ממקביליהם הישראלים.

נראה שהרפובליקאים מעדיפים כעת שבתי המחוקקים במדינות השונות הם שיחליטו בעניין הפלות. זה, שוב, לא לגמרי בלתי הגיוני. אבל יש בזה גם משהו אנטי-לאומי, כאילו שארה"ב איננה מדינה אלא סתם אוסף של טריטוריות אוטונומיות; רפובליקאים רבים באמת גורסים כך. אם הימין בארץ (שטוען שהוא המחנה הלאומי) הוא בפועל המחנה הדו-לאומי, הימין בארה"ב הוא המחנה הרב-לאומי. שם כמו כאן הם לא מבינים עד הסוף את המהות של עצמם; בלבול שאינו מודע לבלבולו.

מי שבאמת מאמין בארה"ב כמדינה יכול לטעון שחקיקה פדרלית היא זו שצריכה לתת להפלות את הכיסוי הנדרש. וזו אכן עמדתי.

כך או כך, זה בסדר גמור. רוצים שהנושא יהיה פוליטי? אז אדרבא, שיהיה פוליטי ועוד איך. הזעם על כך שמחצית המדינות עומדות לאסור על הפלות אכן צריך להבהיר לאזרחים (שחלקם הניכר עצלנים מבחינה אינטלקטואלית) שלהצבעות שלהם (וגם להימנעות) יש השלכות. זה צריך לדרבן החלטות פוליטיות המבוססות על הבנה בוגרת של סיבה ומסובב (שם כמו בישראל; רוצים איראן ישראלית וסוף למדינה היהודית? תצביעו לימין!)

נראה שהרפובליקאים מעדיפים כעת שבתי המחוקקים במדינות השונות יחליטו בעניין הפלות. זה לא בלתי הגיוני. אבל יש בזה גם משהו אנטי-לאומי, כאילו שארה"ב אינה מדינה אלא אוסף טריטוריות

סקרים מראים שרוב עצום בקרב האמריקאים לא רצה בביטול פסיקת רו ונבעת מאיסורים על הפלות. עד היום היה קשה לרתום את הרוב הזה, בין היתר בגלל שהם היו שאננים. הרי כמועמד לכס המשפט ברט קוואנו אמר לסנאט שרו מהווה תקדים חשוב מאוד. האמינו לו. עכשיו יש להגיש חשבון.

אין סיבה להתייאש ואין סיבה לפחד מהבחירות. כזכור, בארה"ב יש כל שנתיים בחירות לכל בית נבחרים ולשליש מהסנאט. צריך להזכיר לבוחרים שדעותיהם לא יתאימו באופן מושלם לאף מפלגה פוליטית; יש לבחור בהתאמה המרבית ולתעדף נושאים. עבור אמריקאים שאכפת להם מביזיון ההפלות, סביר מאוד שהזכות להפלות תהפוך לנושא המרכזי בבחירות באמצע הקדנציה.

זאת ועוד: מי שתומך בזכות להפלות כנראה גם שייך לרוב שתומך במגוון נושאים חברתיים ליברליים כולל גישה רחבה יותר לשירותי בריאות ובקרה הדוקה יותר על נשק. בנושא אחרון זה, שימו לב שאפילו החקיקה המינימלית שהתקבלה בסנאט בימים האחרונים זכתה להתנגדות של 70% מהסנאטורים הרפובליקאים – כלומר 35 מהם. מלבד קומץ שדרך נס הצטרפו ל-50 הדמוקרטים כדי להעביר את החקיקה, רוב הרפובליקאים לא התרשמו ממעשי הטבח והזוועה שהאמריקאים חווים מדי שבוע.

העמדות הרפובליקאיות בנושאים שלעיל, בתוספת התנגדותם לצעדים נגד שינויי האקלים, עם בונוס בצורת הסכנה הברורה שהם ומנהיגם דונלד טראמפ מהווים לדמוקרטיה, אמורים להוציא את הבוחרים לקלפיות.

תמיכה ברפובליקאים (במיוחד כאשר לכל מדינונת שמרנית יש את אותם שני סנאטורים כמו שיש לקליפורניה וניו יורק הליברליות) מובילה לבית משפט עליון שמנותק מהמציאות, מהתקופה ומהעם.

העמדות הרפובליקאיות בנושאים כהפלות ונשק, בתוספת התנגדותם לצעדים נגד שינויי האקלים, עם בונוס בצורת הסכנה שהם ומנהיגם טראמפ מהווים לדמוקרטיה, אמורים להוציא את הבוחרים לקלפיות

בסוף הציבור צריך להבין את זה. אחרת, ואין דרך לומר את זה באופן מנומס, מגיע לו לסבול.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan