אם נשאל את Siri מה זה cringe-worthy, דהיינו – איזה מן דבר יכול לגרום לנו להתכווץ מרוב מבוכה, סיכוי לא רע שנזכה לשמוע את הדברים שנשא השבוע בנימין נתניהו בכנס למיגור אלימות נגד נשים:

״נשים זה לא בעל חיים שאתה יכול להכות בו, והיום אנחנו אומרים גם בבעלי חיים אתה לא מכה״.

נתניהו באירוע לציון היום הבינ״ל למיגור אלימות כלפי נשים: נשים הן בעלי חיים (ולכן גם אותן לא צריך להכות). באמת שאין מלים כבר (h/t @matan_amirr)pic.twitter.com/CBuDRRn4wO

— Noa Landau נעה לנדאו (@noa_landau) November 23, 2020

הרשת, כהרגלה, יצאה מגדרה. רבים מיהרו להכריז שנתניהו איבד את זה סופית, אחרים סברו שכשל בלשונו בצל הנוכחות מזרה האימה של רעייתו, ואף היו כאלה שחשדו כי מדובר בסימן ראשוני לדמנציה. אך ההסברים הללו מייצגים משאלות לב, ואילו ההסבר פשוט בהרבה: כך נראה אדם המתקשה לחוש חמלה, בשעה שהוא מנסה לזייף אותה. לא תיתכן תוצאה אחרת זולת תאונת הרכבת המפוארת שבה חזינו, ואל מול ההפתעה שהדברים עוררו אין לנו אלא לשאול: מה חשבתם שייצא? קולה?

כך נראה אדם המתקשה לחוש חמלה, בשעה שהוא מנסה לזייף אותה. לא תיתכן תוצאה אחרת זולת תאונת הרכבת המפוארת שבה חזינו, ואל מול ההפתעה שהדברים עוררו אין לנו אלא לשאול: מה חשבתם שייצא? קולה?

בעלי חיים אינם זרים למשפחת נתניהו. אמנם כלבתם האהובה קאיה זצ״ל כבר לא איתנו, אבל לאחרונה התבשרנו על ״כלב קטן״ אחר שמכשכש סביב בני המשפחה – או שלפחות כך הם מכנים בחדרי חדרים את נפתלי בנט, ספק אם בגלל נאמנותו הבלתי מותנית.

הקלטות ניר חפץ נחשפות – נתניהו על בנט: "הוא כלב קטן" • האזינו >> https://t.co/HpeaqlhH55@RavivDrucker pic.twitter.com/4H8PdwPQIF

— חדשות 13 (@newsisrael13) November 14, 2020

נתניהו, יודע כל דרדק, מדמה עצמו לווינסטון צ׳רצ׳יל. ואף שהדמיון בין השניים מוגבל ביותר, לשניהם היו ״כלבים״. אך בעוד שלנתניהו יש ״כלב קטן״, לצ׳רצ׳יל היה ״כלב שחור״.

״הכלב השחור״ של צ׳רצ׳יל לא היה כלב בשר ודם אלא הכינוי שהעניק למחלת הדיכאון אשר ממנה סבל לאורך חייו. התקפי הדיכאון היו שבים ופוקדים אותו מעת לעת, ולעתים השביתו אותו במשך חודשים. גם כאשר שככו, מעולם לא באמת משו מצדו – ומכאן הכינוי.

נתניהו, כידוע, מדמה עצמו לצ׳רצ׳יל. ואף שהדמיון בין השניים מוגבל, לשניהם היו ״כלבים״. בעוד שלנתניהו יש ״כלב קטן״, לצ׳רצ׳יל היה ״כלב שחור״. זה לא היה כלב בשר ודם אלא הכינוי שהעניק למחלת הדיכאון שלו

מנקודת מבט פסיכואנליטית, דיכאון מתפתח על רקע קושי לשאת אשמה לא-מודעת. מקורה ברגשות שנאה שאנחנו מוּעדים להרגיש כלפי אנשים שאותם אנחנו גם אוהבים. ההכרה בכך שאנחנו יכולים לשנוא אדם שאותו אנחנו גם אוהבים היא מחשבה קשה לעיכול, והיכולת לשאת אותה מהווה הישג התפתחותי חשוב.

המחלה של צ׳רצ׳יל – שכללה גם מופעי מאניה – הסבה לו סבל אדיר, אבל יתכן שגם תרמה ליכולתו לשאת באחריות המונומנטלית שההיסטוריה הפילה על כתפיו. אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות אם מאבקו באשמה לא-מודעת שיחק תפקיד, אבל רמזים לכך טמונים בנאומיו המלכדים: מי שנודר להילחם בכל מקום ולעולם לא להיכנע הוא מי שחווה על בשרו את המאבק המתמשך בייאוש. מי שמסוגל להפיח תקווה דרך הבטחה לדם, יזע ודמעות הוא מי שיודע להישיר מבט אל כאב וסבל.

כמה שלא ירצה להידמות לו, נתניהו אינו צ׳רצ׳יל. בשונה מצ׳רצ׳יל, פגמיו האישיותיים מונעים ממנו כל מפגש עם אשמה או חמלה. צ׳רצ׳יל לא היה חף מגרנדיוזיות, אבל הנרקיסיזם שלו לא היה ממאיר. נרקיסיזם כזה לא מסוגל לשאת כל ביטוי של הזדקקות; הוא פועל ללא-רחם וכל אימת שנתקל בצורך בחמלה הוא בז לו כחולשה, לועג לו, משתעמם ממנו. לא בכדי האורטור המחונן שלנו כשל אפילו בהגיית המילה ״חוֹמל״: שיבוש המילה היא הדרך שבה נפשו הרחיקה מעצמה את הקונספט המאיים.

מעניין לציין כי עקב מחלתו, צ׳רצ׳יל נמנע ככל האפשר מלהתקרב למרפסות. בצל סבלו הוא חשש שהפיתוי לקפוץ מאחת יגבר עליו. ואילו אצלנו, הצ׳רצ׳יל wannabe מעולם לא כבש את יצרו והתרחק מהמרפסת, הוכחה לכך שאשמה היא ממנו והלאה – ועל חמלה בכלל אין מה לדבר.

כמה שירצה להידמות לו, נתניהו אינו צ׳רצ׳יל. פגמיו האישיותיים מונעים ממנו כל מפגש עם אשמה או חמלה. הנרקיסיזם שלו לא מסוגל לשאת הזדקקות, ולכן כשנתקל בצורך בחמלה הוא בז לו כחולשה, לועג לו, משתעמם ממנו

אבל אם בכל זאת ננסה לדבר, נשמע משהו כזה:

״נשים הן בעלי חיים, ילדים הם בעלי חיים, בעלי חיים עם זכויות. והדבר הזה צריך לעבור מן העולם״.

מהו "הדבר הזה"? כל חולשה הזקוקה לחמלה, כמובן.

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. מרצה בתכנית לפסיכולוגיה קלינית במרכז האקדמי רופין. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.

אם העבודה, חולדאי-ניסנקורן (הישראלים), עופר שלח (תנופה), ירון זליכה (הכלכלית) ורסיסי תל"ם והגמלאים יצליחו לגבש רשימה אחת, ייתכנו 10 עד 14 מנדטים לרשימה מאוחדת זו.

יש עתיד הפתיעה בסקר חדשות 13 השבוע. 18 מנדטים. בשיתוף ציפי לבני, חוזה הסקר נסיקה עד ל-22 מנדטים.

מרצ עם 4 מנדטים בסקר. חייבת להיזהר מאחוז החסימה. המשותפת עם 10 מנדטים בכל הסקרים. אין ספק שנתניהו ומנסור עבאס קלעו אותה למשבר. אבל אני מאמין שהמפלגה הזו יכולה להפיק 12 מנדטים בסופו של יום.

בהנחה שניתן למצוא פתרון לסוגיית גנץ (4 מנדטים בסקר לכחול-לבן. אסור לאבד אף טיפה), ייתכן שהגוש המפוצל שמכונה שמאל-מרכז יצליח לנסוק ולהרים את ראשו מהתהום אליה נקלע.

בהנחה שניתן למצוא פתרון לסוגיית גנץ (4 מנדטים בסקר לכחול-לבן. אסור לאבד אף טיפה), ייתכן שהגוש המפוצל שמכונה שמאל-מרכז יצליח לנסוק ולהרים את ראשו מהתהום אליה נקלע

במילים פשוטות: עד היום גרפו מכלול המפלגות דלעיל (שיש ביניהן לעתים מרחק עצום ובכל זאת נתאמץ ונכנה אותן מעין גוש מרכז-שמאל) בכל הסקרים 39-40 מנדטים.

עכשיו ניתן לדבר על 47 מנדטים בסקר האחרון של חדשות 13 (עד כמה שהוא מדויק) ובמצב של איחודים נכונים וסתימת הפירצות שעלולות להביא לריסוק אחת המפלגות מתחת לאחוז החסימה, אפשר לדבר על 50-52 מנדטים לכל היותר לגוש המרכז-שמאל.

זה לא המון. אבל זו לא הקטסטרופה שהצטיירה בעקבות צעדי גנץ-אשכנזי ופרץ-שמולי שריסקו את המרכז והשמאל הציוני, ובעקבות צעדו של מנסור עבאס שפגע מאד במשותפת (הן גנץ-אשכנזי, הן פרץ-שמולי והן עבאס עברו על הכלל היחיד שאסור לעבור עליו: משא ומתן עם נתניהו. מגע עם המנהיג הרעיל והשקרן, למדו נבחרי הציבור הללו, פירושו ריסוק מפלגתך וקריסת הגוש הפוליטי שלך תמורת הבטחות כוזבות על הקרח שהנוכל לא יקיים לעולם).

עדיין מדובר ברוב ימני מובהק (במיוחד בציבור היהודי). אבל לפחות הגורמים שמתנגדים לשלטון נתניהו זוכים בנתח משמעותי יותר:

לצד אותם 50-52 מנדטים (נניח) של המרכז-שמאל (אם יחדל מפיצולי ההתאבדות ויתאחד כאמור לעיל), ישנם 6 מנדטים של ישראל ביתנו. כך נגיע ל-56 עד 58 מנדטים בולמי נתניהו. וכן ישנם 12-14 מנדטים פוטנציאליים של סער (אגב, נתניהו עדיף מסער מבחינה מדינית. אף שאני רחוק משניהם מרחק שנות אור).

המשמעות היא 68-72 מנדטים למתנגדי נתניהו. במצב כזה, תוכניתו לכונן ממשלת חסינות-התגברות לא תצא לפועל. באמתחתו יהיו מפלגות שמספר נציגיהן בכנסת יסתכם במתחם שבין 48 ל-52 מנדטים בלבד. אני כולל את ימינה בגוש זה, מפני שחרף כל הרעש והצלצולים, ימינה של בנט-שקד תצטרף לממשלת נתניהו-חרדים ולכן ניתן למקמה בגוש נפסד זה.

המשמעות היא 68-72 מנדטים למתנגדי נתניהו. במצב כזה, תוכניתו לכונן ממשלת חסינות-התגברות לא תצא לפועל. באמתחתו יהיו מפלגות שמספר נציגיהן בכנסת יסתכם בין 48 ל-52 מנדטים בלבד. כולל ימינה

הכל מעט בעייתי לניתוח וחיזוי. במידה רבה, מדובר בניתוח שמושתת על סקר אחד בערוץ 13 ועל הנחה שניתן בכלל לאחד בין המפלגות השונות, לא לשמוט שום טיפה מתחת לאחוז החסימה, ולהצליח לגבש 50 מנדטים בערך לגוש המרכז-שמאל שעמד עד היום על 40 מנדטים במקרה הטוב בכל הסקרים.

אז נסכם:

מצד אחד, זכיית מירב מיכאלי בבחירות לראשות העבודה היא חדשה מעודדת שמפיחה מעט רוח חיים במפלגה החבוטה. במותג החבוט. וגם בגוש כולו.

מצד שני, סקר חדשות 13 נראה בעייתי, מפני שהוא מעניק לש"ס ויהדות התורה 13 מנדטים בלבד, בעוד שבפועל קשה לראותן זוכות ביחד בפחות מ-16 מנדטים תומכי נתניהו.

חייבים להודות:

קשה לראות את מתנגדי נתניהו מגבשים קואליציה וממשלה חלופית. אף שאין לדעת.

עם זאת, מתגבשת לה תקווה זהירה שגם נתניהו לא יוכל לכונן את קואליציית הבלהות שלו.

ולפתע גם מעט אור בקצה המנהרה. מעט אור בוקע: המרכז-שמאל נוסק מ-39 מנדטים עלובים בסקרים ל-47 מנדטים בסקר האחרון. וזאת עם פוטנציאל חיבורים נכון שיכול להניב 50-52 מנדטים לגוש החבוט והמפוצל כאמור לעיל.

בכל מקרה, חשוב להשאיר את בני גנץ על הגלגל חרף מעשהו ההיסטורי העגום של כניסה לממשלת הנכלוליות. למה? כי בהעדר הכרעה בבחירות הקרובות, נגיע למערכת בחירות חמישית. כך או אחרת, נתניהו יכול למשוך בראש ממשלת מעבר עד נובמבר 2021. לא יותר.

קשה לראות את מתנגדי נתניהו מגבשים קואליציה וממשלה חלופית. אף שאין לדעת. עם זאת, מתגבשת תקווה זהירה שגם נתניהו לא יוכל לכונן את קואליציית הבלהות שלו

אם לא יקים ממשלה בראשותו בנובמבר 2021, תפקידו עובר אוטומטית לגנץ. בתנאי שגנץ נותר חבר כנסת. כך שלמרות הרצון של רבים להענישו פוליטית, יש לשמור על גנץ בכנסת. משתי סיבות:

האפשרות שפתאום יחליף במקרה את נתניהו אי שם בנובמבר 2021 וכן הצורך להימנע בבחירות הקרובות משמיטת עשרות אלפי קולות מרכז אל מתחת לאחוז החסימה. שמיטה שכזו עלולה להניב 61 מנדטים לגוש נתניהו-ימינה-חרדים.

וזו עלולה להיות קטסטרופה גדולה.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

מאז תקופת דיווחי הטלוויזיונים של שלומי אלדר לא היה מי שידווח כמוהו על מה שחושבים הפלסטינים ומה קורה בחברה הפלסטינית. עיתונאים עדיין יש, כמו למשל עמירה הס (שגם כתבה ספר על תקופת שהותה בעזה) וגדעון לוי המתמקד בעוולות ספציפיות.

ספרו של אוהד חמו "פני השטח"

אוהד חמו כתב ספר קריא, מעניין ומכיל מידע לא מועט, הגם שנכתב כספר דיאלוגים ולא כמחקר ממוסמך. כבר בעמ' 13 הוא כותב דברי טעם על השלטים בכניסה לרשות הפלסטינית –

"דרך זו מובילה לשטח A  בשליטת הרשות הפלסטינית. הכניסה לישראלים אסורה, מסכנת את חייכם ומהווה  עבירה פלילית".

חמו מעיר שלעיתונאים בעלי תעודת לע"מ הכניסה היא חוקית ומותרת, ומביא מדברי קצין בדרגת אלוף ממנגנוני הביטחון הפלסטינים:

"אנחנו מחזירים הביתה כל שנה 200 ישראלים שנכסנו בטעות או בכוונה לשטח שלנו. יש לנו 200 גלעד שליט פוטנציאלים שאיננו מנצלים. תחשוב מה חמאס כבר היו עושים איתם".

חמו מצטט קצין בדרגת אלוף ממנגנוני הביטחון הפלסטינים: "אנחנו מחזירים הביתה כל שנה 200 ישראלים שנכסנו בטעות או בכוונה לשטח שלנו. יש לנו 200 גלעד שליט פוטנציאלים שאיננו מנצלים. תחשוב מה חמאס היו עושים איתם"

העבודה בשטחים מלאה באתגרים ייחודיים, מסביר חמו,

"הראשון שבהם וכנראה גם המשמעותי ביותר הוא הקושי לייצר מקורות עיתונאים המבוססים על מערכת של אמון, ולעיתים אף ידידות" (עמ' 14).

מיותר לציין את הסיבות לחשדות ולחוסר האמון.

חמו המסביר שמטרת הספר היא:

"להיות מעין מורה נבוכים לעולם המקביל שמתקיים לצדנו. אינני מתיימר להביא לכאן מסמך אקדמי. מטרתי היא לספר על הפלסטינים מנקודת מבט  אישית לגמרי שנשענת על מפגשים, שיחות ולעיתים על קשרים וחברויות יוצאי דופן שנטוו במשך כמעט שני עשורים. אני רוצה להכיר את הזירה הפלסטינית, לפרק את המבנה לגורמים הבסיסיים שמרכיבים את החברה, את מקורות המוטיבציה שלה ואת מניעיה"(עמ' 16).

חמו פוגש מגוון של אנשים מכל הארגונים ומקבל מגוון של דעות, חלקן אף מפתיעות. כך למשל הוא קיבל הודעה מחבר הלשכה המדינית של חמאס בעת מבצע "צוק איתן" שאמר לו כי:

"הדרישה שלנו לגבי עזה היא לפתוח אותה לעולם. תסירו את המצור שהטלתם עליה מאז שעלינו לשלטון, פתחו את המעברים הימיים והיבשתיים, תנו לנו להקים נמל ושדה תעופה – ותשקוט הארץ עשר שנים" (עמ' 22).

לצד הבאת דעות אנשי חמאס הוא גם מביא את הביקורת עליו ומתברר:

"שבשנים האחרונות גוברים קולות הביקורת הפנימית בעזה על מה שנתפס כהיווצרות שתי חברות בלתי שוויוניות: שכבה דקה של אדוני הארץ המקורבת למנעמי השלטון ומולה המוני העם" (עמ' 32).

אולם מה שמדהים היא תפיסת החברה האזרחית החדשה, ההולכת ונרקמת בעזה ובגדה, שעל חזונה שמע חמו מצעיר עזתי, אשר הוא וחבריו עושים עבודה כדי:

"להפסיק את ההאשמה האוטומטית כלפי ישראל. אנחנו פועלים בבתי ספר רבים…האתגר הגדול שלנו הוא תכנית הלימוד בעזה, ששנאת היהודים והקריאות להרוג אותם הם חלק בלי נפרד ממנה…האזרח בעזה צריך לראות תמונה שלך יושב על חוף הים בבגד ים עם משקה ביד, נהנה מהחיים…הם צריכים לראות ישראלי בלי מדים …אני נלחם בשחיתות, מנסה לבנות תשתית לדמוקרטיה אמיתית. רוב העזתים רוצים שלום ומתנגדים לחמאס. אבל חמאס וממשלת ישראל ממש עובדות  יחד כדי למסמס את זה" (עמ' 33, 34).

צעיר עזתי: "הם צריכים לראות ישראלי בלי מדים. אני נלחם בשחיתות, מנסה לבנות תשתית לדמוקרטיה אמיתית. רוב העזתים רוצים שלום ומתנגדים לחמאס. אבל חמאס וממשלת ישראל ממש עובדות יחד כדי למסמס את זה"

ההתנגדות לחמאס איננה תאורטית אלא גם מעשית. כך למשל צעירה עזתית מספרת לחמו:

"יש גם משפחות שלמות, מחמולות גדולות, שבניהן נורו ונהרגו על ידי תנועת חמאס והן ממתינות לרגע שיוכלו לנקום בה" (עמ' 52).

בהקשר זה ביחס לפעולות נגד הגדר מסביר חמו, שחמאס עודד צעירים ובעיקר אימהות להגיע אל הגדר גם בתשלום שכן אלו נוהגות להביא איתן את ילדיהם,

"חלק גדול מ-240 האוטובוסים שפועלים בעזה הולאמו לטובת הפרויקט החדש. הנהגים שהעזו לסרב, נתקלו באיום שרכבם יוחרם" (עמ' 53).

אין קול אחד ביחס לאפשרות הפתרון המדיני. מחד מסביר חמו את משמעות האמונה בחמאס  הגורסת כי:

"החולשה כעת היא זמנית, בדיוק כמו העוצמה הישראלית – זה הנרטיב הרווח, לא תעלול לשוני כי אם אמונה יוקדת. אחרת איך אפשר להמשיך?",(עמ' 65).

ב-2005 זכתה חמאס בחיזוק נרטיב ההתנגדות שלה עם ביצוע תכנית ההתנתקות, ושיווקה להמונים בשטחים כאילו נסוגה ישראל תחת לחץ הפיגועים של חמאס. בבחירות בשנת 2006 לפרלמנט ניצחה חמאס והרכיבה ממשלה תוך דחיקת הפת"ח. לחמאס הייתה אמנה שנכתבה באוגוסט 1988  ובמאי 2017 נוסף אליה מסמך העקרונות, שהיה חזון עדכני בר שינוי ש"נראה מתון ופרגמטי הרבה יותר", לעומת הגי'האד כחובה דתית באמנה, והיות פלסטין כאדמת וקף אסלאמי, שאין אפשרות לוותר עליה.

בעוד שבמסמך העקרונות אין פלסטין אדמת וקף אסלאמי,

"ההתנגדות איננה מתוארת כחובה דתית אישית והג'יהאד מוזכר פעם אחת בלבד במסמך החדש. גם האנטישמיות הספוגה במסמך המקורי התחלפה באנטי ציונות, והעוינות ליהודים פינתה מקומה לביקורת כלפי האויב הישראלי" (עמ' 73).

אולם  בשיחות עם אנשי חמאס מתברר שהפיוס עדיין רחוק, ולשאלה מה יהיה בתום ההודנה מקבל חמו תמיד את התשובה –

"נשאיר את זה לדורות הבאים" ,

וכשהוא שואל על אפשרות סיום הסכסוך עכשיו, הוא נענה במילים:

"זה לא יקרה לעולם".

הסוקר ד"ר שקאקי מסביר בשיחה, שלהסכמת חמאס למדינה פלסטינית בגבולות 1967 אין חידוש, באשר הם לא התנגדו  למדינה זמנית.

"אלא שבניגוד למה שאפשר לחשוב, לא רק שזה איננו הצעד האחרון מבחינתם, אלא מדובר בפתיחה בלבד, הצעד הראשון בדרך לשחרור כל פלסטין" (עמ' 74).

ב-2005 זכתה חמאס בחיזוק נרטיב ההתנגדות שלה עם ביצוע תכנית ההתנתקות, ושיווקה להמונים בשטחים כאילו ישראל נסוגה מלחץ פיגועי חמאס. בבחירות לפרלמנט ב-2006 ניצחה חמאס והרכיבה ממשלה תוך דחיקת פת"ח

ואם המסר הזה אינו מספיק ברור, מובאת שיחה עם לא פחות ולא יותר מאשר איסמעיל הנייה (ראש הלשכה המדינית של חמאס) שבשיחה עמו בשנת 2006 שאלו חמו איך הוא רואה את סוף הסכסוך ונענה:

"בסופו של דבר נכבוש אתכם, היהודים…דרושים לנו בעיקר צבר וצומוד (סבלנות ועמידה איתנה)" (עמ' 75).

אך מול תפיסות אלו ניתן לעמוד על גישות שונות כפי שעלו בשיחה עם אנשי חמאס, כולם אסירים משוחררים. הראשון שפתח אמר:

"השינוי הראשון שחוויתי ביחס אליכם הישראלים שהוא ההבנה שאתם בני אדם ויצירי האל, ממש כמונו" (עמ' 80).

אחר אמר לא פחות ולא יותר מאשר:

"פיגועים לא ישחררו את פלסטין…מה הרווחנו מהפיכת האינתיפאדה לצבאית? שום דבר"(עמ' 81).

ומהי מסקנת חמו מדברי אנש/י חמאס?

"ככל שהעמקתי חקור וצללתי לנבכיה של תנועת ההתנגדות האסלאמית- חמאס, גברה בי ההבנה כי ישראל תישאר לעולם גוף עוין וחריג שאין להסכין עם נוכחותו וחובה להילחם בו עד חורמה. בניגוד לתנועת פת"ח ששאבה את האידיאולוגיה שלה ממקורות לאומיים ומטקסטים ארציים בני שינוי, הציווי החמאסי הוא דתי וקוראני ולפיכך נצחי, ולהבנתי, לפחות, לא יכול להשתנות מהותית לעולם" (עמ' 87).

לא ניתן להקיף את כל הסוגיות בהן עוסק ספר זה. אציין בין שאר הסוגיות את סוגיית הנכבה וזכות השיבה (עמ' 211- 214),  כמו גם היחס למשתפי פעולה עם ישראל (עמ' 226- 231, 248-252), ומה קורה כשמשתף הפעולה הינו ממשפחת רג'וב (עמ' 233-239).

אך למרות הפסימיות יש בספר גם אופטימיות לא מעטה. כך למשל כששאל חמו סוחר עזתי האם הצועדים בצעדות השיבה מאמינים שיחזרו לפלסטין השיב זה בזו הלשון:

"ישראל בנתה מדינה יפהפייה, עם בניינים יפים, פרחים ומדשאות ומקפידה לשמור עליה. אילו פלסטין הייתה של חמאס, הם כבר מזמן היו הופכים אותה למזבלה" (עמ' 267).

כששאל חמו סוחר עזתי אם הצועדים בצעדות השיבה מאמינים שיחזרו לפלסטין, השיב: "ישראל בנתה מדינה יפהפייה, עם בניינים יפים, פרחים ומדשאות ומקפידה לשמור עליה. אילו פלסטין הייתה של חמאס, הם כבר מזמן היו הופכים אותה למזבלה"

ברם גם דברים  אלו מתגמדים ביחס לדברי תושב קלקיליה המנסה נואשות להשיגאישור כניסה לישראל:

"'אני רוצה להיות חלק ממדינת ישראל. הדבר הכי משמעותי אצלכם הוא שאתם מדינת חוק וזה הכוח הגדול שלכם. המוסדות יותר גדולים מהאנשים, בניגוד אלינו ששם זהות האדם חשובה מהמוסד', קבע ונגע באחד הפצעים הפתוחים בשטחים: השחיתות הממוסדת חוסר היכולת לבוא חשבון עם מחולליה" (עמ' 269).

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.