בליל ה-6.1 (שעון ישראל) המון לבן (וגזעני ברובו לפי שלטים וסיסמאות שנשאו על ידם) פרץ אל בנין הקונגרס של ארה"ב, השתלט עליו למשך מספר שעות ומנע בכח פיסי את המשך ההליך הטכני לחלוטין של אשרור הבחירות על ידי האלקטורט קולג' בארה"ב.

בבסיסה של התנהלות מדהימה זו – שניתן ועוד יינתנו לה הסברים מסוגים שונים – עומדת אמת אחת פשוטה. למעשה שתי אמיתות. ההתקפה של בניין הקפיטול הייתה במהותה, בבסיס שלה, ובמקור שלה – סירוב להכיר בתוצאות הבחירות בארה"ב. זו הייתה למעשה התנגדות כוחנית להחלפת שלטון בדרך דמוקרטית, אשר מהווה ואמורה להוות מאפיין מהותי של כל דמוקרטיה בריאה.

ההתקפה של בניין הקפיטול היתה במהותה סירוב להכיר בתוצאות הבחירות בארה"ב. זו הייתה למעשה התנגדות כוחנית להחלפת שלטון בדרך דמוקרטית, שמהווה ואמורה להוות מאפיין מהותי של כל דמוקרטיה בריאה

האמת השנייה, שבה כפרו המתפרעים, בהסתה ועידוד ישיר של הנשיא טראמפ העומד לסיים את כהונתו, בדרך שאין אולי מתאימה ממנה לאפיין אותו ואת הנשיאות שלו – היא שאין ולא היה כל פגם או ליקוי בתוצאות הבחירות והן היו בחירות שנוהלו בכל מקום ומקום בדיוק בהתאם לחוק ולחוקה.

טראמפ והצוות המשפטי ההזוי שלו, הגישו (לפי אתר https://www.democracydocket.com ששים ושתיים עתירות לבתי משפט שונים ברחבי ארה"ב כנגד תוצאות הבחירות במדינות שונות, וכולן למעט אחת נדחו, חלקן על ידי שופטים שמרנים שמונו על ידי טראמפ.

כמובן שאמת זו לא עניינה את טראמפ עצמו ואת הפורעים, כמו שהיא אינה מעניינת את חבורת הנאמנים ההזויים שלו מישראל, החל מבועז ביסמוט עורך עלון התעמולה המתקרא עיתון בשם ישראל היום ודומיו.

כאשר אנו מדברים על הקשר של האירוע בוושינגטון לישראל, מתברר כי מלבד הזוויות האמורות, אשר נמצאות בשיח בישראל כבר זמן רב, ישנה נקודת מבט נוספת – התמימות, ועליה ברצוני לכתוב כאן.

במהלך האירועים בקפיטול העלו עיתונאים רבים ברשת הטוויטר את השאלה, המתבקשת כביכול, האם אירוע כזה יכול להתרחש בישראל.

(כמובן שמקומו של ראש הממשלה, אשר תופס את תפקידו תמיד בעיקר כמי שאמור להשפיע ולייצר את השיח התקשורתי לא נפקד, וביום שישי זכינו להפצת שקר מתואמת של כל ערוצי התקשורת המשודרים, שמזמן ברובם אינם זכאים לשם עיתונאות, לפיו מפגינים בסמוך למעון ראש הממשלה ניסו להיכנס למעון עצמו, דבר שהוביל כביכול לאבטחה מוגברת במעון עצמו, אך הוכחש בהמשך על ידי המשטרה והשב"כ).

אבל נשוב לעיקר והוא התמימות.

השאלה: האם בישראל יכולה להיות אי הכרה בתוצאות הבחירות, או התנגדות להחלפת שלטון – היא שאלה של תמימים, כי אנחנו בישראל כבר מזמן עמוק בתוך הקפיטול במובן זה ואין כל צורך לחכות לפורעים. אי הלגיטימיות של החלפת שלטון נמצאת אצלנו כבר זמן רב.

השאלה אם בישראל יכולה להיות אי הכרה בתוצאות הבחירות – היא שאלה תמימה, כי אנחנו כבר מזמן עמוק בקפיטול במובן זה, ואין צורך לחכות לפורעים. אי הלגיטימיות של החלפת שלטון נמצאת אצלנו זמן רב

רות גביזון ז"ל (אשר הימין בישראל החל לתפוס אותה בשנים האחרונות כמבטאת את הגישה שלו ביחס למערכת המשפט ולדמוקרטיה בכלל) כתבה באחד מהמאמרים שלה בשנת 2017 על המשמעות של יכולת החלפת השלטון כך:

לא רק יכולת חוקית להחליף את השלטון, אלא עצם החלפתו לעתים קרובות יחסית ובאופן סדיר, הם המגן החזק ביותר של דמוקרטיה יציבה (רות גביזון, "על מצבה של הדמוקרטיה בישראל ואיך להגן עליה", 8.6.2017, ICON-S-IL Blog).

אני מבקש לטעון כי הדמוקרטיה בישראל נמצאת כבר מזמן תחת התקפה של היכולת המעשית להחלפת השלטון, והתקפה זו אינה נעשית כאן על ידי המון מוסת, אלא על ידי ראשי המדינה עצמם.

חוק יסוד הלאום, אשר נחקק לפני כשנתיים, היה מיועד בדיוק למטרה זו: אי לגיטימיות להחלפת שלטון. מבלי להתייחס לכל ההיבטים של החוק, הרי שעיון פשוט בו מראה את הדברים הבאים: החוק מכריז (70 שנה לאחר כינון המדינה) כי היא מדינת הלאום של העם היהודי. כאילו הדבר לא נכתב במפורש במגילת העצמאות, וכאילו שמאז 1948 הייתה מדינת ישראל מדינתו של העם הסגול. לאחר מכן קובע חוק יסוד מוזר זה שלל הוראות ביחס לדגל ולסמל המדינה, הוראות שנקבעו אף הן, חלקן בחוק יסוד, לפני עשרות שנים.

או אז ישאל השואל, ומה צורך היה לאחר 70 שנה לחוקק חוק יסוד מיותר זה, האומר את המובן מאליו, ואת מה שנקבע כבר לפני 70 שנה? ובכן, התשובה גם היא ברורה. חוק הלאום "לקח" למעשה חלק מסוים ממגילת העצמאות, של כינון מדינת לאום לעם היהודי, אבל השמיט, במכוון, את החלק הנוסף מהכרזת העצמאות הקובע כי לכל בני ותושבי הארץ שוויון זכויות מוחלט במדינה:

"…תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; … תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

הנימוק להשמטה זו הוא ברור, וראינו אותו היטב במהלך הניסיונות להקים ממשלה לאחר שלוש מערכות בחירות. חוק הלאום נועד לייצר דה לגיטימציה להקמת ממשלה הנתמכת ברוב של 61 חברי כנסת, אם בתוך אותם 61 – המהווים רוב של בית המחוקקים – יספרו גם הקולות של המצביעים הערביים, שאינם יהודים.

והגזענות האמורה, אשר מהווה סטיה ברורה מהמסמך המכונן של מדינת ישראל, אפילו אינה מוסוות או חבויה. באחד הנאומים של ראש הממשלה, לאחר אחת ממערכות הבחירות, שבכולן הוא לא הצליח להשיג רוב של 61 חברי כנסת שימליצו עליו לקבל את המנדט להקמת ממשלה – הוא הסביר במפורש מדוע הגוש שלו זכה לרוב: לגישתו, את קולות הערבים לא מביאים בחשבון בספירת רוב ומיעוט.

כלומר, המצב בבית המחוקקים של מדינת ישראל הוא כזה: הפרלמנט כולל 120 חברים. לכל מעשה חקיקה נדרש רוב, ואם כל חברי הפרלמנט יצביעו, הרוב הדרוש הוא של 61. אבל כאשר הפרלמנט מתבקש לבחור מי יעמוד בראש הממשלה, ונוכח שיטת המשטר של ישראל רוב של חברי הפרלמנט קובע מי יעמוד בראש הממשלה, או אז את קולות הערבים "לא סופרים", והפרלמנט לפתע כולל רק לעניין זה מספר של כ-105 חברים, בעיקרם "יהודים בלבד".

באחד מנאומי רה"מ, לאחר רצף מערכות בחירות בהן לא הצליח להשיג רוב של 61 ח"כים, הסביר מדוע הגוש שלו זכה לרוב: לגישתו, את קולות הערבים לא מביאים בחשבון בספירת רוב ומיעוט

לכן, כל מי ששואל את עצמו, האם בישראל יכול להתרחש אירוע בו המון יסתער על בית המחוקקים, כדי למנוע החלפה חוקית של השלטון, שואל שאלה של תמים. הצד הימני של המפה הפוליטית בישראל, אלו אשר יושבים בבית המחוקקים, כבר קבעו מזמן כי לא יכולה להיות החלפה חוקית של השלטון, אם היא מתבססת על חלק מאד מסוים מתוך כלל חברי בית המחוקקים. במילים אחרות, ההמון המבקש למנוע החלפת שלטון בישראל אינם הפורעים המגיעים מבחוץ, אלו בעיקרם חלק מהותי מהיושבים בתוך הבית.

עורך דין המתמחה בתביעות ייצוגיות ובעתירות חוקתיות

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים, ששבת-בשבתו נדחית אצלה מפני ספק-פיקוח-נפש בהבהלת חולים ויולדות לבית החולים, שהקימה את "יד שרה", "עזר מציון", "עזרא למרפא" (הרב פירר) ועוד עשרות מפעלים מצילי-חיים לטובת הכלל, הידרדרה להפקרות ולהפקרה של חייהם וחיי זולתם?

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים הידרדרה להפקרת חייהם וחיי זולתם?

המשבר הזה מוביל בהכרח לדיון רחב יותר על אחריותם של אדמו"רים ורבנים ולשאלות כגון:

• מהי מהותה של חסידות בזמננו ומהן מטרותיה?
• מי שומעים ל"דעת תורה" ומי אינם שומעים?
• למי יש "אמונת חכמים" ולמי היא חסרה?
• האם משמעותן התעוותה ואבדה ממשקלן ההלכתי והמוסרי?

מתחילת התפשטות המגפה יצאו פוסקים גדולים והודיעו ברבים הלכה פשוטה ומובנת מאליה:

"חמירא סכנתא מאיסורא" – חמורה סכנה שאדם מסכן עצמו ואחרים יותר מעבירה על איסור-תורה.

התורה ציותה על שמירת החיים:

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". המצוות נתנו "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" ולא שימות בהם.

חובה הלכתית להימנע מקיום המצווה, חשובה ככל שתהיה, על מנת שלא להידבק או להדביק אחרים. חייבים להישמר, להימנע מהתקהלויות, לעטות מסכה ולשמור על מרחק והיגיינה. יש להתפלל ביחידות או במניין מצומצם תוך הקפדה על הזהירות הנדרשת, לסגור בתי כנסת ובתי מדרש, לקיים שמחות בצמצום וכו'.

גם כמה אדמו"רים נתנו דוגמא אישית, סגרו את החצר והורו לקהילתם להישמר. לכאורה דברים פשוטים וידועים, כמו לומר לציבור החרדי: שמרו שבת, כשרות וטהרת המשפחה. מסתבר שלא. רבים עברו על הנחיות הרבנים.

אדמו"רים לא מעטים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה ומיניה וביה חזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל והולך של חולים ונפטרים כמעט ולא שינה דבר. זילות של חיי אדם.

אדמו"רים רבים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה וחזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל של חולים ונפטרים כמעט לא שינה דבר. זילות של חיי אדם

האחריות לחולים ולמתים מוטלת על כל פרט שלא נשמר ולא שמר. יסוד בשמירת המצוות הוא שאין אדם בר-דעת שיוכל להפיל את האחריות על הרב או האדמו"ר שלו. הפרט נכשל בכך ששמע לרבותיו ועבר עבירה בשמירת הנפש. אחריותם של האדמו"רים והפוסקים נוגעת להכשלת הציבור.

א"ר אבהו אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב (משלי ז', כ"ו): כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ?

כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – זה תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה.
וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה (סוטה כ"ב ע"א).

ועצומים – לשון עֹצֵם עֵינָיו (ישעיהו ל"ג, ט"ו) – שסוגרים פיהם ואינם מורים לצורכי הוראה (רש"י).

תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה – עליו נאמר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – יכול להיות באמת ידען גדול, מנהיג רוחני של קהילה או אדמו"ר של חצר חשובה. אלא שהוראותיו אינם מתוך הדיון ההלכתי אלא משיקולים אחרים. הוא בבחינת:

מְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים (אבות ג', י"א).

ועל זה הזהיר אבטליון במשנה (שם, א', י"א):

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

אך גם על מי שהגיעו להוראה ומצויים יום-יום בתהליך הפסיקה אמרו חז"ל שהם עלולים לסטות ולא להורות בדרך ההלכה. כך מסביר רש"י: הפוסקים הללו, גדולים ככל שהם, עוצמים עיניהם למציאות, דבר שאסור לפוסק לעשות. אם היו שותקים ולא אומרים דבר, ניחא. אבל הם סוגרים פיהם לדיון ההלכתי "ואינם מורים לצורכי הוראה" אלא לצרכים אחרים.

חלק מה"הוראות" האלה הוצגו בווידאו לציבור הרחב. מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. אין מרבותינו ז"ל מי שיחשיב תופעה כזו ל"דעת תורה" ואת הנענים לה לבעלי "אמונת חכמים". מכאן ואילך ישלוט הכאוס. פוליטיקאים ינסו ולעתים יצליחו לחלץ הוראות הפוכות. הרב מורה לסגור. חלק גדול מהמוסדות אינם נשמעים לו יותר. הורים אחראיים משאירים את הילדים בבית. אבדן-הדרך נגלה לעין-כל.

מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. מכאן ואילך ישלוט הכאוס

בחודשים האחרונים, כשנדמה שבני-ברק ניצחה את התחלואה וכי גל המתים נעצר, עוד הלעיטו דוברים חרדים את הציבור הרחב בהסברים סוציולוגים כמו צפיפות וחוסר-מודעות, אך לא הסבירו איך ייתכן שה"גדולים" אינם מודעים לכך.

היו שדברו על ה"סכנה הרוחנית" הגוברת על סכנת המוות והעזו להשוות את המצב לגזירות השמד תוך חילול זכרו של רבי עקיבא. ההצטדקות כללה גם השוואות מקוממות בין זלזול בשמירת הבריאות בריכוזים חרדיים לבין הצפיפות בהפגנות ומסיבות בתל-אביב, ואף טענות על אכיפת-יתר אצל חרדים והתעלמות מהערבים.

האם שומרי תורה ומצוות זקוקים להוראות המדינה כדי לשמור מצוות-יסוד כמו שמירת הנפש? זה לא מובן מאליו? האם לא היו חייבים להחמיר במצווה זו מלכתחילה, לשמש דוגמה חיה ליהדות שמקדשת את החיים ולהראות לכולם כיצד שמירה קפדנית על הלכות פיקוח-נפש יכולה לנצח את המגפה?

הסכנה עוד קיימת. שערי תשובה לא ננעלו ועדיין ניתן להציל חיים אם ינהג כל אדם באחריות המחויבת מדין תורה.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.

אחת המגמות שאני מזהה היום היא לחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, או להצטרף למפלג/ות ולרוץ במסגרתן, או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה הזאת מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי", כלומר ההאשמה שלמוחים אין אף אג'נדה מלבד סילוקו של הנאשם.

הלחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, להצטרף למפלג/ות או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי" – האשמה שלמוחים אין אג'נדה מלבד סילוק הנאשם

שותפים להאשמה קולות מימין, שתומכים בנאשם בשוחד ומרמה מסיבותיהם שלהם, או כי הם חושבים שהוא אפוד המגן מפני מו"מ מדיני שיסתיים בנסיגות ופינוי יישובים. שותפים נוספים ללעג הזה קולות ותיקים משמאל, שמפריע להם כי למחאה אין דרישה חד משמעית משותפת לסיום הכיבוש, לצדק חברתי, להפרדת דת ממדינה. מפריע להם שהשפה של מפגיני בלפור היא לא השפה הפוליטית שהם התרגלו אליה.

אני שמאלני "ישן". אני בא מהעולם של ה"איזמים" הישנים בעצמי. אני סוציאליסט, ובקונפליקט עם קפיטליסטים. אני מאמין בשיוויון אזרחי, בהפרדת דת ממדינה. אני מאמין שהכיבוש כבר הפך מזמן לאפרטהייד דה-פקטו. אני מאמין במפלגות ובחלוקה ברורה למחנות. אני משוכנע ששראל זקוקה לחוקה חילונית ורפובליקאית היום. אתמול.

שוחחתי עם הפעילים. אין ספק: שפתי אינה שפתם. כשהם מזלזלים, למשל, בחלוקה לימין ושמאל – אני חייב להתאפק לא לצעוק ולדפוק על השולחן (עוד מנהג של הדור הישן). אבל אני מכיר בכך שיש להם שפה אחרת ופרספקטיבה אחרת ויש להן מקום ולגיטימיות. עצם המעורבות הפוליטית הממושכת שלהם היא מבורכת. בתנאים הקשים שבהם הם פועלים, הנחישות שלהם מעוררת הערצה.

צריך להבין: לצד מחאת היחידים ו"חוזה חדש" ("קריים מיניסטר"), רוב גופי המחאה הוקמו בחודשים האחרונים והרוב המוחלט והמוחץ בהם הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה. לטוב ולרע, זאת שפה שונה.

המרחב הדמוקרטי כולל מחאה לא מפלגתית לצד מפלגות, לא המצאנו פה את הגלגל. כמו שהפוליטיקה באיגודים המקצועיים, או ברשויות המקומיות, מתנהלת לפי חוקים אחרים מהקשת המפלגתית שמיוצגת בכנסת. גוש אמונים שלום עכשיו, התנועה לאיכות השלטון – כולן לא מפלגתיות. לכולן יש מקום של כבוד בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית.

הרוב המוחץ במחאה הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה, לטוב ולרע

אם נרחיק למקומות וזמנים אחרים – המחאה נגד מלחמת וייטנאם היתה ברובה על-מפגתית. הפוליטיקה הסביבתית היא לא פעם על-מפלגתית (גם אם מחנה פוליטי חד מזוהה עם פוליטיקה סביבתית הרבה יותר). המחאות שצמחו נגד המשטרים במזרח אירופה לא היו מפלגתיות. גם התנועה נגד מרוץ החימוש הגרעיני. ועוד ועוד.

לגבי הדרישה להדחת נתניהו ומקומה המרכזי, כבר היה בישראל קמפיין כזה: "מספיק ודי בשלטון מפא"י". אג'נדה לגיטימית לגמרי. גם טוהר המידות זו אג'נדה נורמלית לגמרי להתאחד סביבה, בלי הסכמה על דברים אחרים. טוהר המידות או מלחמה בשחיתות זאת אג'נדה שמקובלת מאוד בתנועות חוץ פרלמנטריות, ולפעמים גם מתגבש מחנה פוליטי סביבה.

הדחתו של ראש מדינה שמסרב לפרוש חרף מחאה ציבורית והליך משפטי על עבירות חמורות זה מכנה משותף סביר בהחלט. נכון שבישראל, שמתחזקת כיבוש 53 שנים, שחלוקת העושר בה בלתי שיוויונית באופן קיצוני, שהמבנה החוקתי שלה הוא שאין חוקה ויש ממסד דתי ששולט בנישואין, בגירושין ובמעמד האזרחי של מהגרים ובני מהגרים – זה נראה מוזר, להעמיד את השחיתות והדחתו של אדם אחד בראש סדר העדיפויות הפוליטי.

אבל השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-1996 נתניהו היה סתם ראש ממשלה ימני מהליכוד. לא כך המצב ב-2021. נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו למשהו שהוא יותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת. כל תזוזה, כל שינוי, כל רפורמה מותנים עכשיו בהדחתו ובפירוק המשטר שהתעצב סביב אישיותו וסביב מקורביו.

השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-2021, נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו ליותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת

אז כן. "רק לא ביבי". האיש חייב לעמוד לדין, וכך גם לא מעט מהמקורבים והדמויות הבכירות במשטר שהתעצב פה. בכל מקרה, אסור להם להישאר בשלטון. אין בכך התנכרות לכ-4.5 מיליון נכבשים, או התעלמות מהחצי-תיאוקרטיה, או אדישות לאי-שיוויון חברתי. להפך. זה תנאי מוקדם הכרחי כדי להתקדם בכל שאר החזיתות.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.