בשלהי יום הזיכרון לשואה והגבורה וקצת לפני יום העצמאות, פרט ללקח הספציפי שאנחנו למדנו כעם, מלחמת העולם השנייה הייתה דוגמה אחת מיני רבות לכך, שבסופו של דבר, בין שמרנים לליברלים, השמרנים תמיד מפסידים. זה לא אומר שתמיד הליברלים מנצחים, אבל השמרנים תמיד מפסידים.

מלחמת העולם השנייה הייתה דוגמה אחת מיני רבות לכך, שבסופו של דבר, בין שמרנים לליברלים, השמרנים תמיד מפסידים. זה לא אומר שתמיד הליברלים מנצחים, אבל השמרנים תמיד מפסידים

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

קנאות דתית ולאומניות תמיד היו כלי נהדר לסחוף את ההמונים. לא בכדי הן שימשו ומשמשות קרש קפיצה לדמגוגים קטנים להשתלט על השלטון. בטווח הקצר זה עובד אחלה, בטווח הרחוק זה תמיד נדון לכישלון.

שמרנות מחייבת דיכוי, דיכוי הולך וגובר. יש לפקח על המפקחים. המוחות שמניעים את הצמיחה בורחים, היזמות נגמרת, ההשכלה נמחקת, הסולידריות מתפוררת, ומהר מאד האלימות גוברת למימדים שלא מתירים סיכוי לשום דבר פרט לכאוס ומוות.

בין אם זה הקנאים של עם ישראל, הפשיזם במדינות ציר הרשע, ושלל ראשי מדינות בעת הזו, כמו ארצות הברית שנחלצה בעור שינייה מטראמפ, אשר השאיר אותה בוערת ונגועה במגפה חסרת שליטה – השמרנות תמיד נגמרת ברע.

שמרנות כביכול מנסה לשמור על המצב הקיים, אך פירושה *תמיד* הליכה אחורה. אדרבה, השמרנים מתגעגעים לאיזה עבר מפואר מדומיין, make America great again, "להחזיר עטרה ליושנה", הרייך השלישי והגזע הארי, ועוד ועוד. כשהמושכות בידי השמרנים, אכן חוזרים אחורה מהר מאד, אבל לא לעבר מפואר אלא לתקופת אופל.

הליברלים מייחסים פחות חשיבות לעבר וחושבים על העתיד, זה מאפשר להם לפעול יחד ביעילות, מפני שהם לא שופטים אדם לפי צבע עורו, או לפי האמונה של סבא של סבא של סבא שלו, אלא לפי כישוריו ורצונו לתרום.

השמרנים מסתגרים בתוך עצמם, במערבולת הולכת ומחמירה של דיקדוקי דיקדוקים, מה מותר ומה אסור, ההגדרה העצמית שלהם נעשית לא מבפנים, אלא באופן לעומתי כלפי השאר.

הליברלים פתוחים לעולם, למדים איש מרעהו, סוחרים זה עם זה, ובכך מגיעים להשגים מהר מאד. שמרנות מדכאת את הרוח האנושית ומנסה לצמצם את האדם כמה שיותר. כפועל יוצא מזה, מספר המדענים, אנשי הרוח והאמנים השמרנים זעום, והם מביכים באיכותם, לעומת עמיתיהם הליברלים.

שמרנות כביכול מנסה לשמור על המצב הקיים, אך פירושה *תמיד* הליכה אחורה. אדרבה, השמרנים מתגעגעים לאיזה עבר מפואר מדומיין, make America great again, "להחזיר עטרה ליושנה"

בתוספת חומרת הסבר שהשמרנות מחייבת, לא בכדי גם נדיר יחסית למצוא אנשים שמרניים מצחיקים. הומור לא בא טוב לשמרנות. את כל הדברים הללו השמרנים יודעים היטב, יש לשער שהם מכירים בכך טוב יותר מאשר הליברלים, מה שמוביל לקנאה.

כמו באותן דוגמאות של גרמניה הנאצית או הרפובליקאים בארה"ב, בליבת הכוח המניע שלהם נמצאת שנאה לאחר, ובדרך כלל, שנאה שנובעת מאותה קנאה. השמרנים מסתכלים על הליברלים מתקדמים מהם, עשירים מהם, בריאים מהם, יצירתיים לאין ערוך מהם, והם מקנאים.

גם, ואולי במיוחד בישראל, אנחנו עדים לניגוד הזה. משני הצדדים של המתרס ברור שאם שני המחנות נפרדים, בתוך זמן קצר המחנה השמרני יחסל את עצמו בהתאבדות קולקטיבית, הרג הדדי, או פשוט מוות ברעב. לשני הצדדים ברור שישראל, כמו שאר העולם, הולכת ונעשית יותר ויותר ליברלית על אפם וחמתם של המחנה השמרני.

אלמלא הפער בילודה, הדמגוג הקטן המקומי שלנו, ישראל באמת יכולה היתה להיות אור (ליברלי) לגויים. והמגמה הזו נמשכת למרות העובדה שהליברלים (מתוך טעות!) לא פועלים באופן אקטיבי כדי להרחיב את הליברליות, וחרף המאמצים הכבירים שהמחנה השמרני כן עושה כדי לכפות את עמדותיו על הכלל.

המגמה הזאת נמשכת מהסיבה הפשוטה שליברליות עובדת יותר טוב. היא עולה בקנה אחד עם רוחו של האדם, ולא פחות חשוב מזה, היא יותר כיפית מהשמרנות.

המחנה השמרני בישראל, מלוכד כבר שנים רבות תחת נתניהו, איש לא שמרני בעליל, רק מפני שכך הוא יכול להחזיק בשלטון. המחנה השמרני בישראל רושש את קופת המדינה ואזרחיה, קיפח את חייהם של אלפי אנשים שיכלו לחיות עוד שנים רבות, הסיג את הריבונות ממרבית שטחי המדינה בהם כל דאלים גבר, חיבל בהרתעה שלנו מול אויבנו, מחבל ביחסים שלנו עם מדינות (ליברליות) ידידותיות, וכעת, באותה סחרחורת של הקצנה לאומנית ודתית, יורד ויורד עוד ועוד מטה.

למחנה השמרני כאמור אין תוחלת, אם הם ימשיכו להחזיק במושכות, הם יורידו את כולם יחד איתם. נתניהו נכון להטביע אותנו, מפני שכך הוא נמלט מאימת הדין, זה ברור לכולם.

ייתכן שנוסף על הנכונות לחסל את המפעל הציוני, הוא ממש מעוניין בכך – נקמה אישית שלו נוכח הדחייה שלו בידי המחנה הליברלי, אליו הוא מרגיש שייך. כך או אחרת, השותפים שלו, כל עוד הם נהנים מהנסיעה, כל עוד יש עוד כסף שאפשר לנצל, כל עוד הם פוגעים במושא קינאתם הליברלים, ממשיכים לדהור לעבר התהום. השם יעזור, ואם לא, גם הם יקפצו מהמצדה כשהם בטוחים בצדקתם.

ייתכן שנוסף על הנכונות לחסל את המפעל הציוני, הוא ממש מעוניין בכך – נקמה אישית שלו נוכח הדחייה שלו בידי המחנה הליברלי, אליו הוא מרגיש שייך

מיום ליום נקודת ההכרעה הזו מתקרבת, אנחנו ממש על קו פרשת המים, כל תזוזה קטנה לצד כזה או לצד אחר תשנה את עתיד המדינה באופן מהיר ודרמטי. האם דיננו לשמרנות וחיסול, או לליברליות וסיכוי לתקומה, נדע בקרוב, לכאן או לכאן, בשעון החול נותרו גרגרים אחרונים.

ד"ר זיו יקותיאלי הוא מהנדס אלקטרוניקה וחוקר מוח. מנכ"ל ומייסד של חברת מונפורט המספקת בדיקות נוירולוגיות ע"י שימוש בסמארטפון. אוהב פירות יער וגלישת רוח, בינתיים מסתפק בצהוב של ביצה וקיפול כביסה.