ערים הקסימו וריתקו אותי מאז שאני זוכר את עצמי. נולדתי בארגנטינה, בעיר שיש בה מעל מליון תושבים ומגיל ארבע אני גר תל אביב. אני איש של עיר. אין בזה ספק.

אני מקפיד ללמוד על כל עיר לפני שאני מגיע אליה, אוהב להסתובב ברחובות בלי מפה ומשתדל שלא להיות מושפע מההמלצות של גוגל. בקיצור אני מעדיף לגלות מקומות חדשים דרך הרגליים ולא דרך הטלפון. להיכנס לסמטאות שאני לא מכיר, לחפש את העסקים המקומיים, את מסעדות הפועלים ואת הרחובות הקטנים, המעניינים הרבה יותר ממה שיש לעיר להציע בטלפון, בהסתמך על כמה תיירים אמריקאים שטרחו לרשום הערה.

אוגוסט 2018 – בלפסט מקבלת את קריאת ההשכמה שלה

לפני שנתיים במסגרת העבודה שלי, יצא לי לטוס לעיתים קרובות לבלפסט, צפון אירלנד. בלפסט, עיר מהממת ומורכבת ביותר, המתמודדת בעשורים האחרונים עם נטישה המונית של תושבים ממרכז העיר (בעיקר מאז שנות ה-70, עם התגברות פיגועי הטרור במרכזה, ולא, לא אכנס כאן לעניין הסכסוך הארוך והמייגע שיש שם). אותם תושבים עברו להתגורר בשכונות המרוחקות ממרכז העיר וחלקם אפילו עברו לכפרי הפריפריה או היגרו הרחק משם מעבר לים.

לפני שנתיים, במסגרת העבודה שלי, יצא לי לטוס לעיתים קרובות לבלפסט, צפון אירלנד. עיר מהממת ומורכבת ביותר, המתמודדת בעשורים האחרונים עם נטישה המונית של תושבים ממרכז העיר

בשנים האחרונות, כמו רוב הערים באנגליה, מתמודדת העיר בלפסט גם עם ירידה חדה ב-foot traffic – המונח האנגלי לאותם הולכי רגל המתהלכים ברחובות הראשיים (הנקראים בתורם – High streets) במרכז העיר.

מעבר לסכסוך הפוליטי, הסיבות לנטישה רבות ואפשר לתאר את ההתדרדרות של העיר בכמה שלבים על פני ציר הזמן:

1. לפני שלושה עשורים הטרור הבריח אנשים ממרכז העיר (לתדהמתי, המספר המדויק של התושבים הרשומים במרכז בלפסט, נכון לדצמבר 2018 היה 886 איש. כשהפקידה של עיריית בלפסט הגישה לי את טפסי המפקד האחרון שפשפתי את העיניים באי אמון).
2. בעשור האחרון יש עליה דרסטית ברכישות באתרי ה-eCommerce – רכישות המהוות אלטרנטיבה נוחה ולפעמים זולה יותר לקניות הפיזיות במרכז העיר, מה שהוביל לירידה בתנועה הרגלית, שגררה אחריה קריסה של רשתות קמעונאות ענקיות בזו אחר זו. והן בתורן מותירות בלוקים שלמים של רחובות עם חלונות ראווה מוגפים וללא דורש לשטח העצום שהתפנה.
3. ולבסוף, אלו שכן מעוניינים להגיע למרכז העיר, נתקלים באתגרים רבים כמו דרכי גישה עמוסות, תחבורה ציבורית לא יעילה ובעיות חניה כמובן (מעט חניה שעולה הרבה מאוד).

תעשו אחד ועוד אחד ותקבלו קריסה של המרקם העירוני על כל המשתמע מכך.
בלפסט קיבלה את קריאת ההשכמה שלה ב-11:00 בבוקר, ה-28 לאוג' 2018, כשנשרף בה בניין השעון המפורסם במרכז העיר ולמעשה חילק אותה לארבעה חלקים, כשהרחובות הסמוכים לבניין נסגרו לתקופה ארוכה (ארוכה מדי בשביל חלק מבתי העסק) כדי לפנות את הריסות הבניין.

העיר היפה הזו, הדומה בגודל אוכלוסיתה לתל אביב, איבדה ביום אחד את המרכז העירוני שלה, שהיה חבול גם ככה, ותנועת הולכי הרגל המידלדלת ממילא פסקה כמעט כליל. כתוצאה מכך, מאות בעלי עסקים נפגעו באופן ישיר (כמעט 400 חנויות) ומעגל נוסף של עסקים נפגע באופן עקיף.

בלפסט קיבלה קריאת השכמה ב-28 לאוג' 2018, כשנשרף בה בניין השעון המפורסם במרכז העיר. הרחובות הסמוכים לבניין נסגרו לצורך פינוי ההריסות, והעיר היפה איבדה ביום אחד את מרכזה העירוני, החבול ממילא

בביקורי הרבים שם נפגשתי עם עשרות אנשי עסקים, מנכ"לים של לשכות מסחר מתחומים ואזורים שונים ברחבי העיר, פקידי עיריה, פעילים חברתיים ואזרחים רבים. כולם דיברו על האסון הגדול ועל האסון הפרטי שלהם, לכל אחד היה רעיון או שיטה לתקן את המצב וגורמים לתלות בהם את האשמה אבל כולם רצו רק בדבר אחד – להחזיר כמה שיותר מהר את תנועת הולכי הרגל לרחוב.

מרץ 2020 – תל אביב מקבלת את קריאת ההשכמה שלה

תל אביב בתורה, כמו ערים רבות אחרות, קיבלה את קריאת ההשכמה שלה במרץ 2020 משנכנס הסגר הראשון לתוקף, ובבת אחת אלפי עסקים ומשפחות איבדו את מקור הפרנסה שלהם. חלקם לשבועות בודדים וחלקם לחודשים ספורים (וחלקם לצערי – לתמיד. כמו קפה מרסנד המיתולוגי שנכנע לשיממון של רחוב בן יהודה הריק מתיירים).

בבלפסט העיריה מיהרה להפוך את הרחובות הסמוכים למגדל השעון השרוף למדרחובים ללא תנועה, ובמרכזם, איפה שעד ליום השרפה היו מכוניות ואוטובוסים, היא שמה דשא סינטטי, ספסלים ומשחקי ילדים.

הרעיון היה גאוני וכל כך פשוט – להחזיר את המשפחות לרחוב. לא לרחוב שהיה לפני האסון אלא לרחוב נעים יותר ומעניין יותר. המטרה היתה להפוך את הרחוב העירוני לרחוב אליו באים משפחות וזוגות בכדי להישאר בו ולא רק כדי לקנות בגד או לאכול ולחזור מיד הביתה. מרכז העיר שינה את אופיו והפך להיות מקום מפגש ולא רק מקום פונקציונלי. וזה עבד.

מי שגר בתל אביב או מגיע אליה בחודשים האחרונים, לא יכול שלא להתפלץ מכמות עבודות התשתית המתבצעות בה. למי שבא מבחוץ נדמה שעבודות אלו מתבצעות כמעט בכל רחוב, קטן כגדול.

מי שגר בתל אביב או מגיע אליה בחודשים האחרונים, לא יכול שלא להתפלץ מכמות עבודות התשתית המתבצעות בה. למי שבא מבחוץ נדמה שעבודות אלו מתבצעות כמעט בכל רחוב, קטן כגדול

הנה רשימה חלקית של העבודות: סגירת שכונות שלמות כך שלא תהיה בהן תנועת רכבים, הפיכת רחובות שלמים לרחובות בעלי תנועה ממותנת (הנסיעה בהם תוגבל עד 30 קמ"ש מקסימום), עבודות הקמת הרכבת תחתית, סלילת שבילי אופניים, סיפסול רחבי העיר (הקמת מקומות ישיבה במרחב הפתוח), פיזור רכבים שיתופיים ועידוד הנסיעה בהם, ביטול החניה החלקית על המדרכה, במקביל לביטול מאסיבי של מקומות חניה מסיבות כאלו ואחרות, ועוד עשרות פרויקטים שהעיריה מתחילה להניע לאט לאט.

זה נכון, עיריית תל אביב החלה בחלק מהפרויקטים האלו הרבה לפני הקורונה אבל הקורונה זירזה את התהליך בצורה אגרסיבית ויותר מזה, הקורונה כאילו נתנה להם לגיטימציה.

בגדול המטרה (המוצדקת בעיני) היא להחזיר את העיר לתושבים שלה, להציב את הולך הרגל במרכז ולא את הרכב. הדוגמה המועדפת עלי היא הפיזור המסיבי של כיסאות, שמשיות, ספספלים ואפילו ארגזי חלב ממותגים (כן כן אלו הירוקים של תנובה, רק הפעם בצבעי העיר תל אביב) כדי שבכל מקום כמעט ברחבי העיר יוכלו, מי שירצו, להיפגש ולשבת באוויר הפתוח.

עשרות שנים של "קידוש" כלי רכב פרטיים, העדפה ברורה של אספלט על פני מדרכות, הכשרת חניונים ציבוריים על פני גינות ירוקות ונסיונות כושלים להניע אנשים להשתמש בתחבורה ציבורית, הגיעו או מגיעים בימים אלו לסיומם (בשעה טובה יש לומר). יש מהפכה בעיר וזו רק ההתחלה.

בדומה לבלפסט, העיר חוזרת סוף סוף לתושביה. נדמה שבעיריה הבינו שכדי להצעיד את העיר ולהכין אותה לעתיד, מתפקידה להחזיר את הרחוב לתושבים ולתת להם סיבות וגם תנאים נוחים להישאר שם. כלומר כמו בבלפסט, הרחוב לא רק ממלא צורך פונקציונלי אלא בעיקר חברתי תרבותי.

בדומה לבלפסט, העיר חוזרת לתושביה. נדמה שבעיריה הבינו שיש להחזיר את הרחוב לתושבים ולתת להם סיבות ותנאים נוחים להישאר שם. כמו בבלפסט, הרחוב לא ממלא רק צורך פונקציונלי אלא חברתי תרבותי

אז איך זה קשור לעסקים המקומיים?

הקשר ברור. העסקים המקומיים לא חזקים כמו הרשתות הגדולות. אין להם את היכולת להבליט את עצמם על פני האחרים, לקדם את עצמם ולהציע את השרותים ו\או המוצרים שלהם באותה קלות שבה הרשתות הגדולות, עם המנגנונים המשומנים שלהם ותקציבי השיווק עושות את זה.

העסקים המקומיים זקוקים לתנועת הרחוב כמו אוויר לנשימה. אותו ה-foot traffic שהזכרתי קודם הוא החמצן עליו עסקים אלו חיים. תנועה רגלית משמעותית ויציבה אפשר להשיג רק כשיש צירי תנועה נוחים (תחבורה ציבורית יעילה, שבילי אופנים, מדרכות רחבות), וכשהולכי הרגל מרגישים נעים, נוח ובטוח.

העסקים המקומיים הם הם המרקם העדין המייחד את העיר מערים אחרות וחיזוק שלהם מחזק את הזהות ותחושת השייכות של תושביה. מי רוצה לראות את הרחוב הראשי שלו מורכב רק מחנויות מותגים? זה משעמם וחד גוני ומחסל את האופי המיוחד של העיר.

עיר שרוצים לחזור אליה היא עיר שיש בה עסקים מיוחדים ויחודיים, עיר שיש בה פינות חמד נסתרות והיא לא מורכבת רק מרשתות אופנה ומזון בינלאומיים. מעולם לא חלמתי לחזור לעיר מסוימת כי היה היתה בה חנות של H&M או כל מותג מוכר אחר, או כי היו בה מחלפים מדהימים שחרצו אותה מכל כיוון.

כאמור, קריאת ההשכמה של תל אביב הגיעה במרץ 2020, והדוגמה של כיכר דיזנגוף היא אולי הדוגמה הטובה ביותר כדי להמחיש את השינוי שחל בעיר. הכיכר עברה שינוי עצום בשנה האחרונה. כמה חודשים לפני שפרצה הקורונה, עדיין אפשר היה לקרוא כתבות שמסבירות למה ההנמכה של הכיכר היתה טעות ולמה אין שם מספיק צל ולמה היא לעולם לא תהיה אטרקטיבית לתושבי העיר וכו' וכו'.

היום, כמו בכל יום בחודשים האחרונים, מאות אנשים קונים מזון ושתיה בעסקים הסמוכים, מתיישבים לנוח במרכזה והעסקים שם פורחים. דרכי הגישה אל הכיכר טובים למי שבא ברגל או באופניים, יש בה המון מקומות ישיבה, הכיכר רחבה ולא צריך לחשוש מרכבים, ואפילו העצים כבר גדלו ויש צל לרוב (חבל רק שכל הכוח של העיריה לא הספיק כדי לבטל את ההסכם עם יעקב אגם ואם כבר לא הצליחו להעיף משם את הכיעור הזה אז לפחות לשפוך עליו קצת צבע לא יזיק).

דוגמה נוספת אלו שבילי האופניים הרבים הנסללים בעיר. השבילים האלו יאפשרו למשפחות להתנייד ברחבי העיר בלי חשש והם יוכלו לגלות עסקים מקומיים גם בקצה השני של העיר, למשל בטיול משפחתי של שבת.

העיר חזרה לתושבים והתושבים חזרו ועוד יחזרו לרחוב.

זה נכון, עבודות התשתית הן סבל גדול לכולם. אבל אין מנוס. מי שרוצה להכין את העיר לעשרות השנים הבאות, חייב לאפשר סביבה המחזירה את התושבים אל הרחוב, גורמת להם להרגיש נוח ונעים. לא מאוימים ע"י מכוניות שנוסעות מהר או קורקינטים שנוסעים במרכז המדרכה.

כתוצאה מכך, האימפקט על העסקים יהיה עצום. רחוב שנעים להיות בו הוא רחוב ששוהים בו יותר זמן. ורחוב ששוהים בו יותר זמן הוא רחוב המאפשר לבעלי העסקים להציע את הסחורה או השרות שלהם ליותר אנשים ולא רק לאלו שגרים בקרבת מקום אליו.

כיכר דיזנגוף היא דוגמה להמחשת השינוי שחל בעיר. הכיכר עברה שינוי עצום בשנה האחרונה. כמה חודשים לפני שפרצה הקורונה עדיין אפשר היה לקרוא כתבות שמסבירות למה הנמכת הכיכר היתה טעות

עם האצת התחרות מצד אתרי ה-eCommerse, העיריה תמעל בתפקידה אם היא לא תעזור לאותם בעלי העסקים המקומיים להיות רלוונטים שוב. זה נכון שהאופי של העסקים משתנה ועוד ישתנה. הוא יורכב פחות מעסקים המתעסקים במסחר, שאותו כנראה (ברובו) יחליפו אתרי ה-eCommerse ויותר מעסקים בעלי אופי המתמקד בתרבות ובילוי (בנוסף לנותני שרותים כמו מספרות לדוג'). זוהי מגמה כלל עולמית שיש להיערך אליה, ולטעמי עיריית תל אביב מבינה את זה טוב מאוד.

אז מי שרוצה לראות איך ייראה העתיד של העסקים בעיר, שילך לאזור כיכר דיזנגוף, יקנה לעצמו קפה או גלידה באחת מהחנויות הסובבות את הכיכר, יחצה את הכביש ויתיישב בכיכר לנוח לרגע ולקבל הצצה לעתיד.

כיכר דיזינגוף, דצמבר 2020 (צילום: אמיר רותם)

היטקיסט, יזם, מנטור ומומחה בתחום התשלומים הדיגיטאלים. גר בתל אביב, נשוי לנעמה ואבא לשתי בנות ולכן בהגדרה, פמיניסט.