בג"ץ סוף סוף פרסם את פסק דינו, לאחר שלוש שנים, בעתירות בעניין הפרדה מגדרית באוניברסיטאות ומכללות. הוא קבע פה אחד, שהדרת נשים מרצות מהוראה בכתות לגברים בלבד איננה מותרת עוד והיא מהווה פגיעה בכבודן.

זו הייתה החלטה כמעט בלתי נמנעת בהתחשב בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, האוסר אפליה על רקע מין בתנאי העבודה. עצם האפליה מובלט בפרקטיקה הצינית והא-סימטרית הנוהגת כיום, של הדרת מרצות מהוראה בתכניות לגברים בלבד, יחד עם הרשאה למרצים גברים ללמד במסלולים לנשים בלבד.

החלטה מתבקשת בהתחשב בחוק האוסר אפליה על רקע מין בתנאי העבודה, לנוכח הפרקטיקה הא-סימטרית הנוהגת: הדרת מרצות מתכניות לגברים בלבד, לצד הרשאה לגברים ללמד במסלולים לנשים בלבד

אך אף על פי כן, דעת הרוב של השופטים חנן מלצר, ניל הנדל ויוסף אלרון, מאפשרת להמשיך וללמד בכיתות מופרדות לסטודנטים חרדים. לעומת זאת, השופטים עוזי פוגלמן וענת ברון סברו, בדעת המיעוט, כי כל הפרויקט של הפרדה מגדרית במוסדות להשכלה גבוהה ניתן בחוסר סמכות ולכן הוא אינו לגיטימי וחייב להתבטל.

בג"ץ הכשיר לימודים בהפרדה מגדרית באקדמיה, אך קבע כי לא ניתן להדיר מרצות https://t.co/Dll774GU44

— Haaretz הארץ (@Haaretz) July 12, 2021

כמי שהציגה לבג"צ חוות דעת מומחה על דיני זכויות האדם הבינלאומיות, עלי להוסיף כי השופט עוזי פוגלמן שאל אותי באופן ספציפי, במהלך אחד הדיונים, האם נראה באיסור להדרת נשים מרצות כהולם דיו. אני הגבתי באופן נחרץ בשלילה, תוך התייחסות למקורות במשפט זכויות אדם הבינ"ל, שעומדים על כך, ללא הסתייגויות, שסילוק סטראוטיפים הוא חלק אינטגרלי באיסור על אפליה נגד נשים. וההפרדה של סטודנטיות בהשכלה גבוהה יוצרת סטראוטיפים פוגעניים.

למעשה, שתי דעות המיעוט של השופטים פוגלמן וברון התייחסו לטענתי, לפיה הפרדה מגדרית מבצרת סטראוטיפים מגדריים ומהווה אפליה פסולה ואסורה. המשמעות בסופו של דבר היא הדרת נשים מהמרחב הציבורי, הכלכלי, החברתי והפוליטי.

ההדרה של נשים נובעת מהעובדה, שהפרדה מגדרית, המבוססת על התפיסה הדתית של צניעות, איננה נייטרלית אלא היא מכוונת לבודד נשים מאחורי מחיצות וכיסוים, ומהשתקת קולן – כי קול באישה ערווה. ההדרה הזו איננה מכוונת לבודד גברים.

הדרת נשים נובעת מכך שהפרדה מגדרית מבוססת על התפיסה הדתית של צניעות ואינה נייטרלית. היא מכוונת לבידוד נשים מאחורי מחיצות וכיסוים ולהשתקת קולן, כי קול באישה ערווה, ואינה מכוונת לבידוד גברים

קולות ליברליים מסוימים מהללים את דעת הרוב כפשרה חכמה. זוהי אינה פשרה, אלא כניעה. סיום האפליה נגד נשים מרצות איננו מספיק ואינו מספק בשום צורה. הליברלים חייבים להפנות את התשבוחות שלהם לשופטי דעת המיעוט, פוגלמן וברון.

הכניעה לדרישה להפרדה מגדרית בלימודים גבוהים של גברים המגיעים מתרבות פטריארכלית היא הרסנית כמודל לחברה הישראלית כולה, בייחוד כאשר היא מכוננת באוניברסיטאות ומכללות שאמורות לייצג את מרכז הרציונליות. המועצה להשכלה גבוהה, במהלך זה, נוטה ללכת בעקבות מצוותיהם של המנהיגים היותר קיצוניים באיראן. שם ישנם מחנות איסלמיות מתנגשים בסוגיית הפרדה מגדרית בקמפוסים איראניים. העובדה שבית המשפט העליון לא ביטל את התוכניות שאושרו על ידי המל"ג איננה הופכת אותן לרצויות. עדיף שהמל"ג ינקוט באמצעים פחות פוגעניים על מנת לשלב חרדים באקדמיה הישראלית. טובת עתידה של החברה בישראל מחייבת דאגה לכך שההפרדה שהותרה כעת, הגם שבתנאים מגבילים ומצמצמים, לא תהפוך לקבע.

פרופ׳ פרנסס רדאי היא פרופסור אמריטה בקתדרה לדיני עבודה ע"ש ליברמן, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומשמשת כפרופסור מן המניין במסלול האקדמי המכללה למינהל. שם היא מכהנת גם כיושבת ראש תוכנית המוסמך וכנשיאה של כבוד במרכז קונקורד לחקר קליטת המשפט הבינלאומי בישראל. פרנסס רדאי הייתה חברה בקבוצת עבודה של מועצת זכויות האדם של האו"ם לעניין הפליה נגד נשים והיא פעילה פמיניסטית מובילה לזכויות אדם ושוויון. היא חברת ועדת ההיגוי של מכון זולת, ומכון קונקורד, בניהולה, הציג לבג"ץ חוות דעת מומחה על דיני זכויות האדם הבינלאומיות.

גם במדינה בה שערוריות הן חלק מהיום יום שלנו – השערורייה הזו זוכה לדירוג גבוה. אלפי ישראלים נתקעו בחו"ל והמדינה לא עושה דבר כדי לחלצם.

במדינה נורמלית, בה יש ממשלה מתפקדת, ובמקרה הזה – שרת תחבורה מתפקדת, היו מנכ"לי שלוש חברות התעופה הישראליות נקראים ללשכת ראש הממשלה והיו מקבלים הצעה שלא ניתן לסרב לה: בצעו מבצע חילוץ משני מוקדים בהם נתקעו ישראלים – יוון וקפריסין.

אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.

בטור שפורסם לאחרונה ב"ידיעות אחרונות", כתב בן-דרור ימיני כי "המהגרים מאריתראה הביאו איתם את המריבות מהבית לתל-אביב. למרות הפגיעות הקשות והסבל של תושבי דרום העיר, בממשלות ישראל בעשור האחרון לא השכילו להציג מדיניות הגירה מסודרת, כזו שהייתה מאפשרת גירוש ועוצרת את המחדל".

כבר המשפט הראשון בטור שכותרתו "בגלל היעדר מדיניות: אנרכיה בלב המדינה", אמור להדליק נורה אדומה. מלחמת האזרחים שהסתיימה באריתריאה נמשכת בתל-אביב?

שני בר-טוביה היא בעלת דוקטורט ביחסים בין-לאומיים, מקדמת המדיניות וקשרי הממשל של פורום ארגוני הפליטים ומבקשי המקלט בישראל.

במלאות שנה לשבעה באוקטובר, אפשר לומר שישראל לא שינתה דבר בתהליכים אשר הובילו לטבח. אדרבא, תהליכי ההרס רק התחזקו והעמיקו.

למעשה, אנו חוזים בשני עמים שונים. עם אחד ממלכתי, נטוע בערכי המערב, דמוקרטי, טכנולוגי ומוביל את המלחמה לניצחון. זאת בעוד שהעם השני, המיוצג על ידי הממשלה, נטוע בדת, ולא רק שאינו משתתף במאמץ המלחמה, אלא שהוא אף מחבל בו.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.